הרגנו את הגיבור / אוריה מבורך
כיצד ציבור איכותי עם תודעת שליחות מידרדר למקום שבו הוא מורד ברבנים ששלחו ידם במציאות המלוכלכת וממליך עליו את האשם? אולי פשוט נוח לו להשאיר את הלכלוך מחוץ לבית, ב'ידיעות אחרונות'
בחודשים האחרונים מתרחש מתחת לאפנו סיפור שראוי לו להילמד בכל חוגי הספרות כחלק מז'אנר ספרות האבסורד. נדמה שעבור חלק מקוראי עיתון זה, צמד המילים "פורום תקנה" כבר גורר צקצוקי לשון אוטומטיים. כולי תקווה שמאמר זה, שנכתב בכאב ובלא מעט ריתחא דליבא, יצליח להתגבר ולו במעט על חומת הצקצוקים.
מבלי להיכנס לפרטי העלילה, שכולנו, מי פחות ומי יותר, בין אם רצינו בכך ובין אם לא, מכירים אותה היטב, נזכיר את השלב שבו עצרנו בפרק הקודם. היה זה השלב שבו חלק מאיתנו שקורא 'ידיעות אחרונות' סיפר לאותו חלק מאיתנו שלא מכניס את "הזבל הזה" הביתה שפורום תקנה עבר את הגבול. צקצוקי הלשון חגגו, ופורום תקנה נדחף לביתו אבל וחפוי ראש.
למען היושר האינטלקטואלי ראוי אולי להזכיר איזשהו פריט צדדי, איזושהי דמות, אמנם שולית ומשנית ביותר בסיפור הזה. המדובר הוא באדם שהביטוי "עבר את הגבול" מתאר גם אותו, ויכול להיות שגם הוא ראוי היה להידחף לביתו בראש חפוי ולא להעז להגיח משם. אך כדרכה של בושה, שבהיעדר ערכאה פנימית הינה פועל יוצא בלעדי של מבטה הביקורתי של הסביבה, יוצא הוא מביתו בלי בושה, כאשר חיצי הביקורת ממנו והלאה. הלאה לעבר פורום תקנה.
יש מאיתנו שכבר נקעה נפשם מהסיפור הזה ומאוד היו רוצים כבר להגיע לפרק הסיום. הדרך היעילה ביותר לכך היא להוציא להורג את הדמות הראשית. אך אין אנו סתם רוצחים משוללי מצפון. אנשי מוסר אנחנו, דתיים אנחנו, אנשי אידיאולוגיה וערכים אנחנו. אנו מוציאים להורג רק את מי שמגיע לו. ומגיע להם! האם לא מגיע להם? כך הולכים ומשתפים פעולה עם התשקורת העוינת ומכריחים אותנו להתוודע לקשר שבין הרב אלון למילים שהס מלהזכיר? אויש… איזו צחנה, תסגור כבר את העיתון! בושה לפורום תקנה כך להבאיש לי את הסלון…
חבל דק של סמכות
אז הבה ננשום לרווחה. סיימנו את הסיפור. כעת אנו מגיעים לשלב הניתוח הספרותי. תחילה נמנה את הגיבורים. אז מי הם הגיבורים שלנו? שניים הם: הרב אלון ופורום תקנה. זהו? שכחנו מישהו? טוב, אולי גם המתלוננים נגדו. כבר שלושה גיבורים. זהו? זה הכול? אה, כמובן- גם התלמידים המגוננים בעדו. הרי לנו ארבעה. האם סיימנו? יש עוד? נסתכל נא ימינה ושמאלה ואולי נגלה. לא רואים? לא מוצאים? אולי נביט במראה… אופס, נכון. איך שכחנו. אנחנו. לא נעים למצוא את עצמנו במרכז הסיפור שהגיבור הראשי שלו הלא הוא הציבור.
בסיפור שבו ישנו מאבק בין שתי הרחבות של המושג "רב" (בצד אחד הרב אלון ובצד השני פורום תקנה המונה כשלושים חברים שרובם רבנים), יש הכרח לדבר על הציבור כדמות הראשית. רק הציבור הוא המעניק למושג "רב" את תוקפו. על דרך המימרה הידועה 'אין מלך בלי עם', כך אין רב בלי ציבור. על בסיס התנאי הזה בנויה המערכת ההלכתית, ואיתה גם מערכת היחסים החוץ-הלכתית שבין הרב לקהילה. ואכן, שני הצדדים, הן הרב אלון והן הפורום, טוענים לצדקת דרכם בהתבסס על האמון שרכשו עד כה בקרב הציבור. ומשנכנסנו לתחום האמון, נכנסנו לתחום עולמו הפנימי של כל אחד מאיתנו.
יש שמוחים על עצם הכוח המתלווה למושג "רב". הם טוענים כי הסיפור הנוכחי רק מוכיח כמה אסור שכוחו של רב יהיה גדול מדי, חזק ומסנוור מדי, ומעוניינים להקטין את דמותו למימדים של נותן שירות הלכתי ותו לא. אותם אנשים היוצאים כנגד כוחו של הרב שוכחים כי כוחו, סמכותו ועוצמתו, מהלכים על גבי חבל דק, אותו צינור חמצן המקשר בין שני הלבבות: לִבו של הרב ולִבו של הציבור. נתינת האמון היא אספקת החיים לליבו של הרב. מספיק "לאבד את האמון" כדי להוציאו להורג.
אם החרב נמצאת אצלנו ובכל עת נוכל להניף אותה ולגדוע את החוט, כיצד נאשים את הרב בנטילת כוח רב מדי לעצמו? אם הסכנה היא בדמות רב המוליך שולל ומסנוור, הבה ננסח אותה כך שתהא ממוקמת היכן שראוי לה: בציבור, המולך שולל ומסתנוור. אם כן, מיהו המסוכן – הרב לציבור, או הציבור לעצמו?
בצעד לכאורה אופטימי, הסכים הציבור ללמוד לקח מהסיפור, לפקוח את עיניו ולזהות את האחריות הגדולה המונחת על כתפיו כנותן אמון או לחלופין כמבקר. בהביננו שהכוח למעשה נמצא אצלנו, החלטנו לתת דרור לחוש הביקורת ולגדוע את חוט החמצן. השאלה היא את מי בחרנו להמית. וכאן מקבל הסיפור את צביונו כסיפור אבסורד, ויש שיגידו טרגדיה, ויש שיגידו אולי קומדיה, משום שכבר לא יודעים אם לבכות או לצחוק. הסיפור מקבל כעת כותרת חדשה והיא: "כיצד הוצאנו להורג את השליח".
פוצחים בשתיקה
הבה נתבונן לרגע במילה "שליח". נגזרת של המילה "שליחות". מילה פופולרית מאוד בקרב בוגרי החינוך הציוני-דתי, חברי בני עקיבא למיניהם, תלמידי ישיבות ותלמידות אולפנות ומדרשות, חיילים וחיילות, בנות שירות לאומי, מתנדבים ומתנדבות, פעילים ופעילות באגודות ובעמותות ובארגוני חסד. אנחנו ציבור נפלא ומרשים, שחרת על דגלו את הנתינה, מה שמציב אותנו במקום גבוה מאוד מבחינה רוחנית ומוסרית. אך מתברר שלא כל שליחות מתקבלת אצלנו באהדה.
– לשמח עולים חדשים?
– כן.
– לחבק ילדי חינוך מיוחד?
– למה לא.
– לשגר לתושבי הדרום חבילות שי?
– בוודאי.
– להיאבק להגנת נפגעי מין?
– מממ…. "להיאבק"? למה להיאבק? אי אפשר "לשמח", או לפחות "לחבק"? הם צריכים דווקא מאבק? אבל זה כל כך לא סימפתי… נו טוב, בסדר. בעצם רק רגע. מי הנפגעים, הם 'אצלנו' או 'אצלם'? אצלנו? האמנם?? ומי הפוגע? הרב?? הרב ההוא?? דווקא הוא?! מה אתה אומר… אתה בטוח?! לא מאמינים! שקרן!!! רעיון מצוין, נצא למאבק בשקרנים. צא לי מהסלון, שקרן! אתה עדיין כאן? מה זה… חתימה? הוכחה? אז אינך משקר? אבל איחס, פויה, איך אתה מדבר! מילים גסות, אצלי בבית! תראה אותך, מלוכלך שכמותך. נצא מעתה למאבק בלכלוך! צא לי מחדר השינה, טינופת.
אנשי פורום תקנה הרימו את הכפפה המטונפת שאיש מאיתנו לא רצה להרים. הם לקחו על עצמם משימה שחפה מכל סממני הזוהר שאנו אוהבים להדביק למושג "שליחות". כעת, לאחר שנפשם הועלתה על מוקד בכיכר העיר, נחשפה התודעה שמתוכה הם פועלים, כתנועה של מסירות נפש.
כתוצאה מהמאפיינים הספציפיים של השליחות הזו, ממסירות הנפש הזו נעדר הפאתוס שאנו בציבור הציוני-דתי כה אוהבים להלל. בדומה אולי למסירות הנפש נטולת החן של השרברב המוריד עצמו למעמקי הביוב כדי שאנו נוכל להוריד את המים מבלי שביתנו יוצף ברפש. האם ראיתם אי פעם שרברב העולה מן הביוב כנימפה זוהרת כשרסיסי השופכין המבהיקים באור השמש מתנצנצים על בגדיו כיהלומים? עבירות מין זה עסק מלוכלך, אז מתלכלכים.
השאלה המדירה שינה מעיניי היא כיצד ציבור, שאת מעלותיו אין צורך למנות, מצליח להתדרדר למדרגה של עדר כבשים שחטף מכה ונעשה פתאום מודע לעצמו, מחליט שהפתרון הוא למרוד ברועה, ובעשותו זאת ממליך על עצמו את הזאב. באצטלה של יושר פנימי ונאורות אנו מגייסים את טיעוני "הספק הסביר" ומסבירים כי הדם הנוטף מבין שיניו של הזאב איננו אלא קטשופ, עד שיוכח אחרת. "מי שמך לאיש שר ושופט?!", אנו מזדעקים כלפי הרועה ומנפנפים במערכת המשפט הישראלית, כאילו נעלם מאיתנו המושג 'פרצה בחוק' המאפשר לזאבים חולים העוטים זקן לבן לעשות ככל העולה על רוחם בהסתמכם על כך ש'אין כאן עבירה פלילית', וביודעם שפנטזיית הסטריליות של הציבור תנצח כל היגיון בריא. ואם ישנם בתוך העדר שמץ של אנשים שאינם מסכימים עם נפנופי האצבע וצקצוקי הלשון הציבורית, וסבורים שדווקא ברגעים אלו זקוק הפורום להגנה ולתמיכה ציבורית מקסימלית, לכתבות, להפגנות, לגיוס חתימות, שלא לדבר על תמיכה כספית… בכל זאת, משום מה – הם לא יותר מאשר פוצחים בשתיקה.
לא הכל שחור ולבן
וכמו כל אבסורד הזועק להסבר, ניסיתי למצוא את השורש, הסיבה, היכולה אולי להסביר את התופעה הזו. ברשותכם אציע כאן שני הסברים.
אם נסכים להעמיד את עצמנו לאנאליזה מהירה, נגלה לתדהמתנו שתפיסת המציאות שלנו ככל הנראה מתאימה לזו של הגיל הרך, או חלילה של אנשים בעלי הפרעת אישיות גבולית. אלו גם אלו מתהדרים בתפיסת מציאות דיכוטומית המחלקת את העולם לטוב ורע מוחלטים שאינם משיקים זה לזה. נכון להיום, תמונת העולם של הציבור הציוני-דתי צבועה אך ורק בשחור ולבן. משעמם אבל בטוח. נדמה שהחוגים לספרות יוצאים נשכרים ביותר מכל העניין, כי בנוסף לסיפור אבסורד נהדר שכבר תרמנו להם, הם יוכלו בוודאי להשתמש בנו גם כמופת לצורת החשיבה של עולם האגדות.
מאוד רצינו שיהיה פה סדר: רב אחד שהוא רשע גמור, מתלונן אחד זך וטהור כנסיכה, ואביר אחד על חמור לבן שמופיע ומושיע וזוהר באורו של משיח. מה נורא היה המשבר כשגילינו שהרב, שאמנם עושה מעשי זאבים, איננו כזה זאב מוחלט באישיותו. הכריזמה התורנית שלו איננה שרלטנות, הכנות והענווה הבוקעות מגרונו אינן הצגה. אלפי תלמידיו ואוהדיו אינם סומים או סתם טיפשים. ואכן, חלק מאיתנו לא עמדו במורכבות הקוגנטיבית והחליטו מיד לטהר אותו מכל חטא ופשע. והנה נוכחנו כי גם המתלוננים, במעט שזכינו לשמוע אותם ועל אודותיהם, לא כולם בהכרח צדיקים ומוכשרים ורהוטים. כיצד נוכל להזדהות ולהפעיל אמפתיה כלפי קורבן שאיננו רוצים שהילד שלנו ישחק איתו באותו ארגז חול?
ולבסוף, עבור אותם רבים מאיתנו שלמרות הצבע האפור שהחל לכסות את התמונה עדיין נשאו בקרבם אמון בצדקתו של הפורום, הייתה הפרשייה האחרונה אתגר אמיתי עבור יכולת ההכלה. מה רבה הייתה אכזבתנו לגלות שגם אבא ואמא יכולים לטעות. כמו ילדים קטנים שרוצים מאוד שה"טובים" ינצחו את ה"רעים", החלטנו לסדר מחדש את המערכה: פורום תקנה נפלו והתלכלכו? נסיט אותם למגרש של ה"רעים". הרב אלון עדיין מקסים ושרמנטי? נניח לו. גם אם חטא הרי שעכשיו הוא כבר לגמרי מסכן.
אבל גם החשיבה הבינארית לא מצליחה להסביר מדוע זכה הפורום להשמצות רבות בהרבה מאשר מיודענו הרב אלון, וכיצד הפך התוקף, המצפצף על כולנו ולא לוקח אחריות מינימלית על מעשיו, לקורבן. לשם כך יש צורך בהסבר נוסף.
תיאוריית האסלה
במחילה מקיבתכם, הקטע הבא עוסק במיקומה ובהשלכותיה של הזוהמה היחידה בחיינו שאיננו יכולים לטעון כי אנו לא אחראים לה, הלא היא – הצואה. סלבוי ז'יז'ק, פילוסוף ומבקר תרבות סלובני, מנתח את המוטיב החוזר בסרטי אימה: רצח בחדר השירותים, לאחריו סצנת ניקיון אובססיבי ומחיקת עקבות, ולבסוף התמקדות המצלמה באסלה. הסכמה החזותית שמתקבלת היא של פתח הניקוז הפעור כחור שחור על גבי המשטח הלבן של האסלה. כך הוא כותב:
התחום שהצואה נעלמת בו לאחר שאנו מורידים את המים הוא למעשה אחת המטפורות לנשגב המבעית, "מעבר" לתוהו ובוהו […] שהדברים נעלמים בו. הגם שאנו יודעים מה קורה לצואה, התעלומה המדומיינת מוסיפה להתקיים: הצואה נותרת עודף שאינו מתאים למציאות היומיומית שלנו. (סלבוי ז'יזק, תהנו מהסימפטומים, עמ' 218).
איש מאיתנו לא באמת ממשיך לחשוב על הצואה ולדמיין כיצד היא עושה את מסעה לתעלות הביוב, שם היא מתקיימת עד הגיעה לבריכת החמצון. מרגע שהורדנו את המים, חור הניקוז מתפקד עבורנו כ"פיתול טופולוגי שמעקם את מרחב המציאות שלנו כך שאנו תופסים/מדמיינים את הצואה נעלמת בתוך מימד אלטרנטיבי שאינו חלק מן המציאות" (שם).
ההתמקדות הקולנועית באסלה לאחר ביצוע הפשע ומחיקת העקבות איננה אלא הסמלה ויזואלית של אותו עניין: העלמת הלכלוך היא למעשה לא יותר מהעברת הפשע למרחב אחר, שם הוא יכול להתקיים באין מפריע, מבלי שאנו נחווה אותו כחלק מהמציאות שלנו.
כך גם מתאר זיז'ק פשעים חברתיים פחות דמוניים מרצח, כמו למשל התהדרותו של העולם המערבי בכך שהעלים כליל את מעמד הפועלים, חרף העובדה שכל מוצר צריכה שני שלנו מיוצר על ידי פועלים במעבדות היזע שבעולם השלישי. "העולם השלישי", בהיותו מרחב שאין לנו כל גישה אליו ועניין בו ואנו לא חווים אותו כחלק מעולמנו, מתפקד כמעין חור אסלה שאיננו חושבים על שנמצא מעבר לו. כך אנו יכולים לאחוז במוצר שכתוב עליו "מייד אין טיוואן", ובה בעת להכחיש ואף להדחיק את משמעותו.
קריאת העדויות המתומללות העמוסות תיאורים מבחילים כמעט כמו מפגש עם צואה מותירה על התודעה רושם כל כך בלתי נסבל ובלתי נתפס, עד כי רבים מאיתנו אכן מסרבים לתפוס. ההיגיון הציבורי שלנו ככל הנראה עובד כך: "מתברר שהמתלונן הוא אכן חולה נפש. רק חולה נפש יכול להמציא דבר כזה חולני".
האם צליבתו של פורום תקנה על כך שפעל בצורה מלוכלכת אינה ניסיון להוריד את המים על אותה אמת צואתית שכולנו מסרבים להכיר בה כתוצר פרטי שלנו? והאין "ידיעות אחרונות", אותו "לא מכניסים הביתה", אותו מרחב אלטרנטיבי שבו הדברים יכולים להתקיים, מעבר לחור האסלה?
האם הכתרת המתלוננים כחולי נפש, והעדפת תיאוריות קונספירציה של שלושים נגד אחד על פני התמודדות עם האפשרות הרציונלית אך המטרידה יותר, אינה מהווה יצירת עולם שלישי של פנטזיות ומזימות דמוניות המתקיימות "הכל בראש" – במקום שאליו נדחיק גם את התיאורים המזוהמים שלא משאירים מקום לדמיון?
חור האסלה משרת היטב את פנטזיית הסטריליות שלנו: זה לא 'לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים', אלא לאפשר לעצמנו להאמין שהיא בכלל לא קיימת. הטענות כלפי פורום תקנה שונות ומגוונות, וייתכן שחלק מהן נכונות וראויות להיבחן ברצינות. אך העיתוי שלהן וחוסר הפרופורציות האדיר שהן תפסו מעלים את החשד שהרצון להתכחש לזוהמה הוא הסאב-טקסט המשותף לכולן.
הסיפור עוד לא נגמר
אך בשבת מצווה להיות בשמחה, ולכן אנסה לשוות לסיום דבריי גוון אופטימי: ייתכן שיש מקום לתיקון. הסיפור עוד לא נגמר. פורום תקנה, בניגוד למה שאולי היינו מקווים, עוד לא נבלע במעמקי תעלות הביוב שהכניס עצמו לתוכן, בהתנדבות, עבורנו. עוד אפשר לשבור את השתיקה הציבורית, שכל עוד היא מרחפת ברקע הרי היא כהסכמה לצקצקת. עוד אפשר לחבור אל הפורום ולהרים יחדיו את הכפפה המלוכלכת, לזהות אותה כחלק מהגרדרובה הפרטית שלנו ולטפל בה. פורום תקנה מעולם לא "מינה את עצמו" בלעדינו. אנחנו החמצן שלו והוא מעולם לא טען אחרת. הוא זקוק לאמון שלנו ולתמיכה שלנו בו, ויותר מכך- אנו זקוקים לאמון שלו ולתמיכה שלו בנו. נפלא מבינתי כיצד אנשי תקנה טרם התייאשו מהציבור שיורק לבאר השופכין שממנה הוא שותה, אך העובדה היא שהם עדיין כאן בשבילנו.
הרי בסופו של דבר איש מאיתנו לא רוצה להתעורר בלילה למשמע ילדו הבוגר שכבר או-טו-טו בן עשרים זועק מתוך שנתו, לדובב אותו על שחלם ולהבין ממנו שלא חלם, רק נזכר, ולהסביר לו שפעם היה כזה פורום שאפשר היה לפנות אליו, והיום כל שנותר הוא להוריד את המים.
פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010
פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון וישלח תשע"א - 693 ותויגה ב-הרב אלון, פורום תקנה, ציונות דתית, רב וציבור, רבנים. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.
חזק.