הפיליגרין עוד חי (כמעט) / יואב שורק

 

מתחם הצורפות התימנית שנחנך לפני שבועיים ביפו הוא מחווה לתרבות שלמה של עמלנות, דיוק והנחלת מסורת. הדור התשיעי מתחיל ללמוד את המלאכה

הדוד הקודם: האב מתיך כסף באמצעות נשיפה בלהבת אש. שלבי הכנת חומר הגלם תפסו בעבר את רוב זמן המלאכה

אין כמו יפו בסתם בוקר של חול, ביום חורף שטוף שמש.

בפאתי שוק הפשפשים מוציאים אנשים מתאי המטען של המכוניות שלהם ערימות של חפצים ישנים – בגדים, ספרים וחוברות מלפני שנות דור, תקליטי ויניל מהוהי עטיפה וכלי בית מאובקים ומיותרים – הררי חפצים שאין להעלות על הדעת מישהו שירצה לקנותם. אולי זו סוג של תרפיה למוכרים. שתי דקות הליכה משם, דרך רחוב מקורה אבן המזכיר את השוק בירושלים, מגיעים אל הגבעה המוכרת לכולם כ'יפו העתיקה': פיסות דשא, שרידים אריכאולוגיים, ואחריהם – גוש הבתים היורד אל הים, עם המשעולים המכונים בשמות המזלות.

בניגוד לירושלים העתיקה, יפו משדרת סוג של ניכור כלפי העניין היהודי. מריחים את הים, את גויי הים. למרות שיש לה היסטוריה יהודית מפוארת, היא מתחברת תמיד עם כנסיות ומסגדים, ואלו מתחברים עם הרוח הפגאנית הנושבת מרחובות עם שמות כמו 'מזל דגים' ו'מזל עקרב', עם שלל פירות הים הלא-כשרים המוגשים בה, ועם הים והדייגים, המזכירים תרבויות ים תיכוניות שהברית העברית מהם והלאה. אל יפו הרי כבר בא נביא אחד כדי לברוח. תרשישה.

אבל בעיני מי שבא מן החוץ, יפו היא ארץ ישראל. הרי את חופיה נשקו דורות של מחונני עפרה. ממנה צמחה העיר העברית הראשונה, והיא שהיוותה במשך שנים המותג המובהק של פרי הארץ – פירות ההדר שעליהם התנוססה מדבקת ה'ג'פה'. גם היום, מתברר, פוקדים תיירים יהודים את יפו כחלק ממסע השורשים שלהם אל ארץ ישראל. כך יכול המבקר ביפו העתיקה למצוא בה תמהיל חנויות מתאים: כרזות, ספרים וחולצות על ישראל, אמנות ישראלית, וכמובן – יודאיקה. ובכן, מי יודע? אולי יונה ירד ליפו פשוט כדי לקנות מזוזה או חנוכייה.

*

וברחוב מזל דגים, בין כמה חנויות של יודאיקה, ניצבת כבר עשרים שנה חנות ה'אמנות התימנית' של בן-ציון דוד, דור שמיני לצורפים תימנים. מה שהביא אותנו לפגוש את בן-ציון ולשמוע על מלאכת ה'פילגרין' – העיבוד של הכסף לחוטים דקיקים, המהווים בסיס לשלל אינסופי של תכשיטים – הוא הרחבת החנות אל מתחם שלם, מעין מוזיאון פרטי, המבקש להעביר את ניחוחות תימן ואמנות הצורפות שלה אל המבקר. אפשר לשתות כאן קפה תימני, להתכבד בתמרים, לצפות בתמונות גדולות המכניסות אותך באחת אל החן התימני – וגם לראות שורה של תכשיטים מקוריים מ'שם', וכמובן ללמוד על צורת העבודה המסורתית ועל ההבדל בינה לבין הצורפות המקובלת כיום.

בחולצת טריקו פשוטה ומבט חמור של גבר ישראלי עסוק, ה'סימנים' התימניים היחידים של בן-ציון הם הפנים הכהות והרזות. אך באחת התמונות הגדולות בחלל המתחם נראה סבו של בן ציון, שנראה כמו פרסומת להווי יהדות תימן: פנים מאירות ונאות, עטורות זקן ופיאות, ותלבושת תימנית מסורתית. כשאני שואל מי טרח לצלם באותן שנים תמונה אמנותית איכותית כל כך של מה שבוודאי נתפס אז כ'עוד זקן תימני', אני מגלה שמדובר בלא פחות מצילום של לשכת העיתונות הממשלתית. הסיפור הוא מעין גלגול מוקדם של חנויות היודאיקה של יפו: בעקבות גלי העלייה הגדולים הוקמה חברה ממשלתית בשם 'משכית', שביקשה לתת ביטוי לאמנויות המסורתיות שהביאו עימם עולים, בעיקר מתימן ומצפון אפריקה, ולשווק את פירות המלאכות הללו כחפצי נוי אתניים מישראל – בעיקר עבור בני המעמדות הגבוהים בחו"ל: יהודים עשירים, דיפלומטים ועוד. 'משכית' העסיקה גם את סבו של בן-ציון, דור שישי של צורפים בעצמו, וכחלק ממלאכת יחסי הציבור גם דאגה לצילומים 'אותנטיים'. חלק מהצילומים הללו מצאו כעת מקום מכובד במרכז המבקרים של דוד.

אמנויות מסורתיות הן כיום באופנה, אך כמו כל ה'רטרו' השיבה אליהם מגיעה רק אחרי שהייה משמעותית במחוזות אחרים. לאור כלל-האצבע הזה אני חושד מיד בבן-ציון – גם בשל הופעתו – שהוא שב אל הצורפות אחרי שהיה במקום אחר. "התחלתי בצורפות בגיל בית ספר", אומר לי בן-ציון. "בתקופת התיכון זה נתן לי יתרון גדול אצל הבנות… כולן רצו בקרבתי, כדי שאכין להן עגיל או צמיד…". אבל בסופו של דבר המרצע יוצא מן השק: המיומנות של גיל הנעורים פינתה את מקומה לרכישת השכלה מקצועית מסוג אחר לגמרי – הנדסת חשמל, שאותה למד בן-ציון בארצות הברית. כששב ארצה, ובעודו ממתין לתשובה מאחד ממפעלי התעשייה הביטחונית, החל להכין קצת תכשיטים בעזרת הכלים המסורתיים שהורגל בהם. התשובה התמהמהה, ההזמנות זרמו, ובן-ציון בחר לאחוז במלאכת אבותיו. במשך השנים רכש לעצמו מעמד בתחום האמנות התימנית, נכנס גם לתחום היודאיקה (מזוזות, אצבעות לספרי תורה ועוד) והתבסס כלכלית – כשקהל היעד הוא כמעט כולו דובר שפות זרות. אתר האינטרנט, למשל, הוא על טהרת האנגלית. רק כעת, עם פתיחת מרכז המבקרים, שבה העברית ומקבלת את מקומה – כשבד בבד הופך העסק הכלכלי להיות גם מפעל אישי של שימור מסורת, שניכר שהוא נעשה באהבה גדולה.

*

אז מהו הפיליגרין? זוהי שיטת עיבוד מסורתית של כסף, המבוססת על עבודה סבלנית וארוכה המביאה תוצאות מרהיבות. ראשיתו של התהליך בגוש של כסף. בתימן היו אלה על פי רוב מטבעות הכסף שהביא הלקוח: רובם שימשו כחומר גלם, ומיעוטם כשכר מלאכה (המפתח היה של 60% – 40%). את הכסף מתיכים למטילים מלבניים ארוכים, ואותו מרקעים לדף שטוח יחסית, בעובי של מילימטרים ספורים. מהדף קוצצים רצועות דקות, ואותן משחילים דרך חורים קטנים והולכים, עד ליצירת חוט דקיק. משני חוטים דקיקים שוזרים חוט אחד, על ידי ליפוף.

החוט השזור הוא חומר הגלם הבסיסי – ומכאן השמים הם הגבול. אם יש סבלנות, כמובן. המוטיב הקלאסי ביותר של עבודת הפילגרין הוא יצירת מעין 'שטיח' צר: חוטים שזורים מונחים זה לצד זה בכיוון ליפוף הפוך, ויוצרים מעין 'צמה' (מזווי); בין שתי 'צמות' כאלה מתפתל 'נחש' של חוט שזור אחר (מכַאלַף). המוטיבים הללו עשויים לחזור על עצמם, ואפשר לצרף להם 'כדורי' כסף קטנים, מעין טיפות הנוצרות מהתכה של חוט שזור. את ה'שטיח' מלחימים לעצמו באמצעות חימום ובעזרת אבקת הלחמה, ואחר כך משתמשים בו – כמות שהוא עבור תכשיטים שטוחים, וכשהוא מכופף לטבעת עבור צמידים, טבעות ודקורציות עגולות למיניהן.

מוטיב קלאסי אחר של עבודת הפילגרין הוא כריכתו סביב עצמו, כחילזון, בתוך מסגרת של עיגול, טיפה או אליפסה. את הכריכה לא משאירים כמות שהיא אלא 'מותחים' כך שייווצרו מרווחים דקורטיביים ועקביים, הממלאים את הצורה התוחמת. גם כאן בא שלב ההלחמה ו'סוגר' את הצורה החדשה. כדי ליצור 'חצי חרוז', מוטיב המופיע בצמידים או בעגילים, מסדרים כמה 'טיפות' ממולאות כאלו כפרח סביב נקודה מרכזית, ואז מעקמים את הפרח השטוח על גבי גולת מתכת כדי לקבל את הצורה הכדורית.

לא חייבים לעקוב אחרי התיאורים המילוליים המסורבלים – אפשר פשוט לראות את התוצרים ולהתחיל להבין כמה עבודת נמלים ניצבת מאחורי כל אלמנט דקורטיבי קטן. ולא זו בלבד, אלא שאופיים של התכשיטים התימניים הוא דווקא השפע והחזרה: לא מסתפקים באלמנט אחד בולט, אלא דווקא בחזרה של מאות ואלפי פעמים על התבנית הבסיסית, חזרה שיוצרת את היופי הייחודי. היופי שבחזרה מאפיין בכלל את האמנות המושפעת מהאסלאם: אני נזכר בערבסקות האינסופיות של הארמונות המוריים, או בחזרות של ריקועי הרהיטים הדמשקאיים.

*

מי שמגיע למתחם יכול לראות אמנים בעבודתם. לא רק את בן ציון, אלא כמה וכמה אמנים שותפים, ובהם אחד שלא עונה על הסטריאוטיפ התימני: גבר דובר רוסית, אמן בחסד לדברי מי שמדריך אותנו, שהביא עמו ידע דומה דווקא מדגסטן שבאסיה המרכזית. כשאנו שואלים האם גם התכשיטים שהם מייצרים היום נעשים בעבודת-נמלים מורכבת כל כך, אנו מקבלים תשובה המכילה כן ולא. את אב הטיפוס עושים באותה מלאכת יד נושנה ועמלנית – אמנם עם ברנר מגז ולא עם נשיפה בלהבת נפט, ומגושי כסף ולא ממטבעות ישנים – אבל בכל מובן אחר העבודה היא במתכונת המסורתית. אפילו הכלים שבהם משתמשים כדי להטביע דוגמאות או לרקע הם כלים תימניים ישנים ומקוריים. אך מרגע שנוצר אב-הטיפוס, מגיעה המהפכה התעשייתית: את אב הטיפוס שולחים למפעל, היוצק על פי אותה תבנית, ישירות מכסף סטרלינג נמס, את התכשיטים.

המהפכה התעשייתית יצרה גם שילובים שלא היו אפשריים קודם לכן. בצורפות התימנית המקורית הפיליגרין עומד לבדו: אין כל דרך אחרת לעבד את הכסף, ולפיכך אי אפשר ליצור ממנו גלילים חלקים. אם רצו קנה של חנוכיה, או מוט של 'אצבע', היה הכל עשוי מלאכת מחשבת של פיתוחים וכריכות. כיום ניתן לייבא מאיטליה גלילים חלולים של כסף טהור (החל מרוחב מסוים לא ניתן לייצר זאת בישראל), ולצרף אליהם קטעי עיטורים רק בהתאם לצורך הדקורטיבי. עוד הבדל בין היודאיקה המוכרת היום לבין הקלאסיקה התימנית הוא הצבע: "תסתכלו בחברות שמוכרות כלי כסף בארץ", אומר לנו אחד מאנשי המקום, "ותראו שהכל כסף 'לבן' מבריק. אצלנו השחור הוא ה'נשמה' של כלי הכסף. את מלאכת המחשבת של הפיתוחים רואים דווקא כאשר מדגישים את השחור…".

*

אביו של בן-ציון לא זכה לראות את בנו מטפח את המורשת. ובכל זאת, תמונה שלו – נופח בלהבת-צורפים, חבוש ברט ולבוש גופיה – מוצגת בגדול. מי שכן זכתה להשתתף בחגיגה היא האמא, שכמה תמונות שלה כשהיא עוסקת במלאכות תימניות מסורתיות תלויות במקום. זוג אבני הריחיים הביתיות שנמצאות כאן הן שלה, וכך גם הדוגמאות של מלאכת שזירת הקש לצלחות, שהייתה מקובלת בתימן ונמשכה כאן בארץ.

ומה הלאה? בן-ציון מספר ששני בניו, בגיל בית ספר, באים בחופשות ומתחילים לגלות עניין במלאכה שעברה במשפחתו כבר שמונה דורות.

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון ויצא תשע"א - 692 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: