הגלות איננה אלטרנטיבה / ארי יצחק שבט

יש להפסיק לאיים בגלות ובחורבן על העם בכלל ועל הציבור הציוני-דתי בפרט. זהו שיח חסר תועלת ואפילו מזיק; הוא מנוגד למקורות שמלמדים שלא תהיה גלות נוספת, ולמציאות שהוכיחה כי הגלות רחוקה להיות המפתח לפתרון

כינוס של אי הסכמה: הרב בני לאו מדבר בעפרה

אזהרתו של הרב בני לאו מפני גלות, בספרו "ירמיהו", בראיונות שנערכו איתו ובכינוס בנושא שנערך בעפרה – אינה חכמה, אינה צודקת, ובוודאי שלא רבנית. אין כאן המקום להרחיב במקורות, אך חשוב להדגיש שדבריהם של רבים מגדולי ישראל (כולל גם לא-ציונים כמו בעל השרידי-אש, הרצ"פ פראנק, הרב כהנמן מפוניביז', הרש"ז אוירבך ורבים אחרים) שלא חששו להצהיר שאנו באתחלתא דגאולה מתבססים על מסורת עתיקה של חז"ל (תנחומא שופטים ט):

"והשלישית יוותר בה" (זכ' יג, ח), שאין מתישבין בארצם אלא בגאולה שלישית. גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא, השלישית אין לה הפסק.

ידועה ומפורסמת מסקנת הגמרא על פי פסוקים מפורשים שיש גאולה גם בלי תשובה. שלל המקורות שיביא הרב בני כהוכחה שמציאותנו בארץ ישראל והגאולה הן "על תנאי" בלבד, אם נחזור בתשובה, אינם מתייחסים לתקופת גאולת "בעתה". היום, לאחר שראינו בעליל את קיום הקץ המגולה של פריחת ארץ ישראל ושל בניינה, את קיבוץ הגלויות, את מדינת ישראל המשגשגת, ואף לצערנו גם את הסימנים המשמחים פחות (כמרד רוחני; ראו סוטה מח ע"ב), ברור שאנו בתהליך של גאולת "בעתה", שעצם הגדרתה היא דווקא "בלי תנאי". דווקא כשאיננו זוכים.

כל רב שרוצה להתווכח עם מסורת זו ידו על התחתונה. המקורות כבר הכריעו נגד הרב בני בשאלה החינוכית, בנוגע לפרסום הדברים, ורבני הדורות האחרונים רק ממשיכים באותה דרך.

הפנקס עדיין פתוח

לעומת התפיסה המערבית והילדותית שלפיה עיקר החיים הוא ה"שכר", הרווח וההפסד, ביהדות יש תפיסה יותר מורכבת ונעלה. אם "קשה", כביכול, להקב"ה לסבול או לראות את עמו סובל, והוא מחליט לגאול את בניו גם אם טרם זכו לכך, כנראה שיש כאן מסר חינוכי בעבורנו. עלינו ללמוד להתחזק ולהידבק במידות הרחמים – אהבת ישראל, לימוד זכות, קידוש השם וכדומה. אלה הן גם מידות א-להיות חיוניות לא פחות מאשר מידת הדין. על כן הכריעו חז"ל שלמרות הבעייתיות שבכך, לא רק שאין להסתיר את דרכי ה' הללו בגאולת "בעתה" אלא יש לפרסמן.

דא עקא, גם בתוך המסגרת של המסורת חשוב להכיר כי פנקס השכר ועונש בוודאי עוד פתוח ואל לנו להיות שאננים ופסיביים. גם אם המידה המודגשת היום היא הרחמים, עדיין מידת הדין פועלת. אסור לשכוח שלמרות הדרשה המפורסמת, הפשט של "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס, כב) הוא שגם בעת הקץ ("בעתה") רצוננו להחיש אותו על ידי תורה ומעשים טובים, על ידי אקטיביזם דתי ומוסרי במישור הפרטי והכללי. היותנו בתהליך הגאולה אמורה להאיץ ולדרבן אותנו.

"גילוי הסוד" שיש גאולה גם אם לא זכו ושזו מתקיימת בימינו משאיר מקום רב למערכת של שכר ועונש. גם אם לא תהיה עוד גלות, המצב בתוך הארץ יכול להשתנות לטוב או חלילה לרע לפי מעשינו ורמתנו המוסרית. כבר ראינו שיכולות להיות אפילו נסיגות או גלויות קטנות מחלקי ארץ ישראל. לכן, גם אם אנחנו בימות המשיח, נוכל לזרז או חלילה לאחר את הגאולה.

מצד שני, עלינו לשלול את הגולה מכול וכול, וגם להזהיר ולהיזהר מרבנים, בין עם שטריימל ובין עם כיפה סרוגה, המתייחסים לגלות כאלטרנטיבה מעשית ויעילה, פתרון חינוכי-שיקומי או דרך מילוט באמצע המאבק בתקופת האיום הגרעיני.

שפת הדור

הציבור המשכיל של הקוראים, וכל שכן המחנכים שבהם, יעידו מניסיונם על אמיתת דברי הרב קוק זצ"ל שדורנו "לא יוכל גם אם ירצה… לשוב מיראה, אבל מאוד מוכשר הוא לשוב מאהבה… לשמוע דברים גדולים". אין זה משנה לענייננו אם כל מאמר 'הדור' או רק חלקו שייכים לדורנו הנוכחי. לית מחנך דפליג על שהחילוניות בדורנו נובעת מכך שה"דת" נתפסת בזלזול, כנמוכה מדי, כאיזה פולחן מיושן שאיננו נראה משמעותי. הבעיה שלנו אינה נובעת מכך שחסרה לנו סנהדרין שבסמכותה לכפות ולהרתיע את החוטאים. דרך כזו לא תועיל בדורנו.

חז"ל מדריכים ואף פוסקים למעשה שאצל ילדים בוגרים אסור לחנך בכוח. אחרי גיל מסוים לא רק שלא יועילו מכות, איומים ו"גלות" לפינה או לחדר, אלא שהדבר רק יגרום מרד ו"אנטי". כך גם במקרו-קוסמוס. הרב קוק מסביר שהעולם והאנושות מתבגרים, וממילא שיטת החינוך הא-להית והאנושית משתנה בהתאם. יותר לימוד, הסברים ענייניים, הבנה והזדהות, ופחות עונשים ואיומים. "לאחוז במידת החסד מבלי שום נטייה אחרת… לקרבם לתורה והיהדות בכל דרכי-נועם שבעולם".

בדור הרגיל לאידיאל החופש ולעליות תמידיות ברמת החיים, כאשר אפילו חינוך ילדים קטנים בבית כבר כמעט איננו מבוסס על כפייה, מכות ועונשים, קשה להעלות על הדעת שהתחום היחיד כמעט שימרר לאדם את החיים בהרתעה הוא א-להיו, חס ושלום. איום הגלות בדורנו אינו מועיל אלא מזיק! אדרבה, לעומת הגלות, בארץ ישראל במיוחד קשרנו עם א-להינו צריך להתבסס על "עבדו את ה' בשמחה" ועל הזדהות.

שיטת ה"פחד" והכניעה התאימה לדורות הגלות, אך אנחנו כבר לא שם, לא במנטליות הציבורית ובוודאי לא במנטליות הפרטית. הפחדות כאיומים באש הגיהינום, בשדים ובגלות כבר אינן עובדות. אפילו השואה האיומה לא הצליחה להחזיר את העם בתשובה! בדורות קודמים, שבהם העולם כולו היה דתי, "הסתר פנים" א-להי היה מדרבן את האדם לפנות בתפילה אל המתחבא ולחפש אותו. לצערנו, בשואה, כשהקב"ה התחבא, רוב הציבור לא בא כלל לחפש אותו! אדרבה, היא הוסיפה יותר ניכור והתנגדות ל"דת" מאשר אי-פעם.

לעומת השואה, ההתעוררות הרוחנית שלאחר מלחמת ששת הימים שוב מוכיחה את דברי חז"ל, שלפיהם בארץ ישראל ההשגחה הא-להית יותר גלויה ועשויה להצית את האמונה אפילו אצל מי שאינו מחפש.

בקיצור, אנו צריכים לדבר עם הדור על הבנה והזדהות עם האידיאות הא-להיות המתבטאות בתורה ובמצוות, בישראל הכללי והפרטי, ולא לכפות את הגלות ואפילו את איומי הגלות כגיגית על ראשו. כנראה, זהו לפחות חלק משיקוליהם של חז"ל (ושל הרב קוק) כשפרסמו שלא תהיה שוב גלות, גם אם לצערנו איננו זוכים במיוחד במעשינו.

נגד ההיגיון ההיסטורי

יתר על כן, מחיצות הגלות כבר אינן מה שהיו פעם! בעולם שהיה כולו דתי, שהבחין בבירור בין הדתות השונות, שמרנו על ייחודנו כתוצאה מהמצוות הבדלניות (כשרות, סתם יינם וכדומה), מהפרימיטיביות של הגויים (שהיו ברובם בורים, אנאלפביתים ואלימים, ולא רצינו להיות איתם) ומהאנטישמיות (הם לא רצו אותנו!). היום, בעקבתא דמשיחא, כאשר "המלכות נהפכה למינות", המודרניזם והפתיחות דווקא מסבירים לנו פנים. רמת החיים המושכת ומעמדו הגבוה של היהודי הפרטי הממוצע בגלות מפתים אותנו לאגוצנטריות ולנהנתנות שיקלקלו את אותה מוסריות ואת סדרי העדיפות שהרב בני, וכולנו, רוצים לתקן. אם הבעיה היא שתל-אביב דומה מדי לניו-יורק, איזה תיקון או תועלת יבואו מכך שנגלה לניו-יורק האמיתית במלוא טומאתה והתבוללותה? הגלות (כמו כל עונש א-לוהי) איננה דבר מכני, יבש. יש לה מטרה, לטהר את העם מטומאתו. אם אינה משיגה את מטרתה, אין בה שום תכלית מצד עצמה.

הגיע הזמן לנפץ את האידיאליזציה של הגלות. מתי נבין שבעידן של עזיבת דתות ממוסדות ושל חופש הניידות והדעות, האלטרנטיבה של גלות "שיקומית" כבר איננה קיימת?! הרב שלמה ריסקין, שלפני עלייתו ארצה היה מבין הרבנים המוצלחים ביותר בדורנו באמריקה, מספר שעם תום צום יום הכיפורים תשל"ד החליטו לשלוח ארצה את כל מיליוני הדולרים שכבר אספה העמותה למטרת בניית בית כנסת לקהילתו בניו יורק. הם הבינו שלאחר מכת השואה, ומעבר המרכז התורני לארץ ישראל, אם חלילה מדינת ישראל תיפול, ספק גדול אם הקהילה היהודית באמריקה תוכל כלל לסבול את המכה! שם בחו"ל מבינים את מה שהרב בני אינו מבין, שבשלב זה של ההיסטוריה רכישת כמה טנקים למדינת ישראל היא השקעה טובה וחיונית יותר גם לטובת הקהילות בגולה! כדברי הרב עובדיה יוסף, שעם כל חשיבותם היום, הקמת "מרכזי תורה (בחו"ל)… דומה למי שבונה טרקלין מפואר על קרח, 'וחם השמש ונמס'".

אקטיביזם אמוני

הטענה שגילוי הסוד שלא תהיה גלות נוספת עלולה להרדים את הציבור מלעשות תשובה מבוססת על התפיסה שנוסחה בידי קרל מרקס, אב התנועה הסוציאליסטית, שכינה את הדת "אופיום להמונים". טענתו היא שהדתיים, במקום לטפל בבעיות העולם, מסתמכים על כך ש"ממילא יש תכנית א-להית", ומפנטזים ש"הא-להים יפתור את כל הבעיות כשיבוא המשיח או בעולם הבא".

האשמותיו של קרל מרקס אכן צודקות כשמדובר בדתות עם נטייה פטליסטית ופרה-דטרמיניסטית, הממעטות יחסית בחשיבות בחירתו ומעשיו של האדם, אך הן טועות ובגדול ביחס לתפיסה היהודית, המדגישה את חשיבות הבחירה החופשית של האדם (כפי שמדגיש הרב לאו ובצדק), ובנויה כולה על מצוות מעשיות ועל שותפות האדם בהיסטוריה ובייעוד גורלו. כל התנ"ך וההלכה הם מסכת ארוכה של מעשי אדם: חסד, תשובה, מלחמות, עבודה, משא ומתן, פוליטיקה וכו'. רבותינו מתמודדים רבות עם שאלת האיזון הנכון בין חיוניות ההשתדלות המעשית ובין הביטחון בה'.

בצורה אירונית, אצלנו הניסיון מוכיח את ההפך הגמור מהתזה של מרקס ושל החוששים מלגלות את המסורת שלא תיתכן גלות נוספת. הציבור הדתי-לאומי הוא האקטיביסט ביותר בחברה והוא איננו מסתמך על ניסים או על הבטחות. הדבר מתבטא בצבא, בהתיישבות, בהפגנות, במפעלי מוסר והתנדבות כגון שירות לאומי ועוד. אמנם היה בגוש קטיף שיעור מסוים מהתושבים שהסתמך על הנס, אך גם הם השתתפו בהפגנות "כתומות" ובמחאות שונות ומגוונות, כולל גם עצרות-תפילה רבות וכנסי-תשובה.

מה שמביא את הציבור הדתי לאקטיביזם מעבר למשקלו באוכלוסייה הוא גם אמונה חזקה בכך שיש משמעות אדירה לכל מעשה של כל יחיד (וקל וחומר של הציבור), וממילא יש גם תקווה ואופטימיות שבעזרת הקב"ה, אדם אחד או מעשה אחד יכולים לעשות את כל ההבדל. אצלנו גדלים על ברכי הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד), המלמד שהאדם צריך לחשוב שאם "עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

לימוד תנ"ך (כולל נבואות הגאולה) ומסילת ישרים, ומערכת לא קלה של חובות מוסריות מעשיות ואיסורים רבים, מחנכים לגבורה, למשמעת עצמית, למסירות נפש ולרמה מוסרית ואלטרואיסטית גבוהה בהרבה מזו של הציבור הממוצע. לא נעים להגיד, אך בכל קנה מידה "מדיד", ילד שגדל על ברכי התורה ואברהם אבינו, הרמב"ם ו"שמירת הלשון", פשוט יוצא יותר מוסרי (תרומות לצדקה, התנדבות בתיכון ובבגרות), יותר אקטיביסט (הכמות והאיכות של תנועות הנוער יוכיחו), פחות בטלן ופטליסט ויותר אלטרואיסט (האחוזים בקורסי הקצינים וביחידות הקרביות ושיעורי ההתנדבות יוכיחו).

יתרה מזאת, מי שהמוסר שלו הוא א-להי ונצחי, ברשותו קנה-מידה יותר אובייקטיבי שאינו מתחלף עם הרוחות הנושבות או הלחץ. מוסר חילוני הוא לעתים קרובות סלקטיבי (ראו את האתר של "בצלם"!) וסובייקטיבי לדור, למקום או לאדם מסוים. לא רק שהוא עלול להתחלף עם הזמן, אלא תמיד מקנן באיזה שהוא מקום בלבו ספק שמא הוא טועה, שמא יריביו (הערבים) צודקים. יש גם לעתים קרובות גבול למחיר, למאמץ או לזמן שאדם מוכן להשקיע בעבור אידיאל אנושי ולא מוחלט לפני שיתייאש.  אורך הרוח והנאמנות לאידיאל שאינו מניב תוצאות מיידיות הם מועטים, ויש יתרונות לציבור שמחובר לרעיונות, להלכות ולספרי מוסר נצחיים, אובייקטיביים ומחייבים!

אכן קיימים זרמים יותר "פסיביים" גם ביהדות הדתית, אך זאת תוצאה, במידה רבה, משרידי אותה גלותיות שאנו מסבירים את חוסר היעילות שלה, במיוחד היום!

היה ירמיהו מודרני

הרב בני, תמיד יש מקום להטיף מוסר גם לנו המתנחלים כפי שעשית בביקורך בעפרה, אך ההתמקדות ברשת ב' בקומץ מתנחלים המפריעים למוסקי הזיתים הערבים (תוך התעלמות מהסיכון הביטחוני הכרוך בכניסת ערבים ליישובים) היא מגוחכת יחסית לשחיתות המוסרית הפושה בהנהגת המדינה, בתקשורת ובחברה הישראלית "בתוך הקו הירוק", שם "לא שמים" על המסורת שלא תהיה גלות נוספת.

לענ"ד מוטב שתנצל את הבמה והמיקרופון שמעמידים אנשי התקשורת לרשותך כדי להטיף להם ולמקשיבים להם בנושאים ובדוגמאות הקרובות אליהם, ולא כדי לנגח את מי שממילא לא מקשיב לתקשורת. הרווחת נקודות בשמאל אך החמצת הזדמנות פז להעלות את המוסר בעם. ירמיהו לא דאג רק להטיף לסקטור הדתי השוקד על לימוד מוסר ויישומו אלא ניבא לעם כולו. אנו אכן זקוקים לירמיהו מודרני – אך בסגנון ובדוגמאות המתאימים לרומם את הציבור הרחב ולא בדוגמאות קטנות ופופוליסטיות שאין להן השלכות מעשיות לרוב, ושממילא "מכוסות" היטב על ידי התקשורת בהומניזם הסלקטיבי שלה. אגב, ירמיהו לא רק דיבר על מוסר אלא גם על לאומיות ושיבה לציון. מי שמעמיד את הלאומיות הישראלית ואת ההתיישבות בארץ ישראל כסותרות את המוסר ואת ההומניזם, לא הבין את החידוש של הלאומיות הישראלית (להיות אור לגויים) ובוודאי לא הבין את ירמיהו.

אני פונה אליך מתוך הערכה וידידות, וגם מידיעה ברורה שאתה קרוב מאוד לכל הרעיונות שהזכרתי. הבא את מסילת ישרים ואת שמירת הלשון, את האחווה ואת הלאומיות לעם,  במקום לזלזל בציבור שכן מעמיד את הערכים הללו בראש סדר העדיפויות העיוני והמעשי שלו. למד מגדולי הדורות וממנהיגי ישראל המוסמכים והמוסכמים בעבר הרחוק והקרוב, שבמקום לדבר על האיום ועל הענקת "לגיטימיות" ותועלת לגלות, ולהכניס חולשה, תבוסתנות, פניקה ו"כוננות ספיגה" בציבור בעידן האיום הגרעיני, דיברו על המסורת המפורשת שבידינו, כדברי הגרי"מ חרל"פ, ש"הדבר ברור כשמש בצהרים שחורבן שלישי לא יהיה עוד ומדינת ישראל שקמה לתחיה בל תמוט לעולם ועד".

לו היו מעמידים את המיקרופון של עפרה ושל רשת ב' לרשותי, הייתי מחזק את העם במוסר ובייעודנו גם יחד, ודווקא מזהיר את אויבינו. הייתי מפרסם את דברי חז"ל המפורשים על איום החורבן של ימינו (סנהדרין קו ע"א): "אוי לה לאומה שתמצא (ותפריע) בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו! מי מטיל כסותו  בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה" אחרי גלות כה ארוכה!

 

פורסם ב'מוסף שבת', 'מקור ראשון', ה' בכסלו התשע"א, 12.11.2010

 

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון ויצא תשע"א - 692 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: