אל חלום יותר עמוק / גרא טוביה

הציונות היא הגשמת חלום, וככזו היא עוברת תהליכי ניוון. המפתח נמצא בקריאה מחודשת של התנ"ך

תחייה שהיא יותר מתקומה מדינית גרידא. אפרים משה ליליאן, אביב יהודי 1903

ימינו הם ימים של הישרדות מתוך ייאוש שקט.

בשכבר הימים הרחוקים מאוד שרו אבותינו: "פה בארץ חמדת אבות / תתגשמנה כל התקוות / פה נחיה ופה ניצור / חיי זוהר, חיי דרור / פה תהא השכינה שורה / פה תפרח גם שפת התורה…"

התבגרנו מאז, שלא לומר הזדקנו. למרות שאנחנו חיים בתוך התגשמות, חלקית לפחות, של החלום, מי מאיתנו מאמין בחיי זוהר (טוהר, אושר – יש גרסאות שונות לשיר), שלא לדבר על השראת שכינה (מה זה?). לא שפסה רומנטיקה מן הארץ, אבל אנחנו רומנטיקנים קרים ומרים, כאלה שאינם מאמינים בתוקף של חלומם או ביכולתם להגשים אותו.

ייתכן שהבעיה היא במה שנראה היה כהגשמת החלום הציוני. אולי נקודת השבר היא דווקא שנת תש"ח. החלום התגשם ולא נותר אלא… מה? – להתברגן ולהתנוון. על התנוונות החברה החלוצית עם קום המדינה כתבו שירים, סיפורים, מאמרים, מחזות ורומנים שלמים. ועולה השאלה: האמנם היה זה תהליך שבטבע הדברים? האם לא יכול היה להיות אחרת?

בשירו "יקיצה" כותב נח שטרן: "תנוני לעור להקיץ מחלום / אל תוך חלום יותר עמוק…" – כשמתגשם חלום, זהו הזמן להתעורר אל תוך חלום יותר עמוק, אל תוך מציאות של אפשרויות ושאלות שלא שוערו.

שני סוגי ציונות

במקרה שלנו החלום העמוק יותר נחלם שנים רבות קודם לכן, עוד לפני קום הציונות המדינית. כשהופיעו הרצל והציונות המדינית שלו, יצא אחד העם בסדרת מאמרי הסתייגות שהציבו את ה"ציוניות" החדשה מול "חיבת ציון" הישנה.

לדברי אחד העם ה"ציוניות" היא בתם של "יהודי המערב" (מערב אירופה), שעברו אמנציפציה והתבוללות:

היהודי המערבי, שעזב חיי הגטו ויצא להדבק בעמי הארצות, הוא שרוי בצער על כי תקוותו, שיקבלוהו באהבה, לא באה, והנה הוא שב אל עמו בעל כרחו ומבקש בקרבו אותם החיים שהוא משתוקק להם – מבקש ואינו מוצא.

חיי העדה וצרכיה אינם מספיקים לו עוד: כבר הורגל בחיים יותר רחבים, חברתיים ומדיניים, וחיי הרוח, עבודת הקולטורא הלאומית, אינם לוקחים את לבבו, בהיותו רחוק מהם בחינוכו מילדותו, לא ידעם ולא יבינם, ובצר לו הוא נושא עיניו אל ארץ אבותיו ומדמה בנפשו מה טוב היה אילו נוסדה שם שנית מדינת היהודים, מדינה ככל מדינות העמים, עם כל נמוסיהן ודרכי חייהן. אז היה יכול לחיות בתוך עמו חיים מלאים ושלמים. למצוא בביתו כל מה שהוא רואה אצל אחרים ורוקד כנגדו ואינו יכול לנגוע בו.

"חיבת ציון" לעומת זאת, לדברי אחד העם, היא בתם של "יהודי המזרח" (מזרח אירופה) הספוגים עדין בתרבות יהודית מקורית. הם מעוניינים בהתחדשות היהדות ולא בחיים לאומיים בלבד:

[יהודי המזרח יודעים כי] לא היהודים בלבד יצאו מן הגטו, כי אם גם היהדות. היהודים הגיעו לזה רק בארצות ידועות, בחסד לאומים, אבל היהדות עשתה זאת מעצמה בכל מקום שבאה בנגיעה עם הקולטורא החדשה. זרם הקולטורא הזאת, בבואו אל קרבה, הורס את מבצריה מלפנים, ולא תוכל עוד להסגר ולחיות חיים מובדלים לעצמה… ובראותה כי לא תוכל עוד לשאת "כלי הגולה", אשר הלביש אותה חפץ הקיום בצאתה מארצה, וכי בלעדיהם חייה בסכנה – מבקשת היא, היהדות, לשוב למרכזה ההסטורי, בשביל לחיות שם חיים של התפתחות טבעית, להעביד כוחותיה בכל מקצועות הקולטורא האנושית, לפתח ולהשלים את קניניה הלאומיים אשר רכשה לה עד כה, ולהכניס ככה גם לעתיד לאוצרו של המין האנושי קולטורא לאומית גדולה, פרי עבודה חפשית של עם חי ברוחו.

איני עוסק בשאלה אם אחד העם מציג את הציונות ההרצליאנית כראוי. חשובה לי יותר ההבחנה בין ציונות שמקורה באנטישמיות, והיא שואפת לאפשר ליהודים להיות אירופיים במדינתם האירופית, חלום שאמור היה להתגשם עם קום המדינה, לציונות שעיקר עניינה הוא החייאת התרבות הלאומית, "היהדות", עד כי תקום לבסוף "לא רק מדינת יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת".

התשרוד היהדות את הגאולה?

חלומו של אחד העם על אודות התפתחות טבעית של הקולטורה הלאומית יפה כשהוא לעצמו, כל עוד איננו מתייחסים אל התרבות הספציפית הנדונה, כלומר אל היהדות. זו, בשונה מתרבויות העמים, בעלת תכלית, ותכליתה – הקץ, אחרית הימים, ימות המשיח, הגאולה. תקופה או תקופות של שינוי מהפכני בעולם. סיפורה העצמי של היהדות אינו על אודות עתיד של צמיחה טבעית אלא על אודות עתיד של שינוי קטסטרופלי. אם לא ניקח בחשבון את השינוי העתידי האמור, נמצא את עצמנו מכחישים את סיפורה העצמי של היהדות; ואם ניקח אותו בחשבון, מתחייבת מיד השאלה: כלום תשרוד היהדות עצמה את הגאולה? האם תחול גם בה מהפכה? שאלות אלו היו תיאורטיות במשך כל שנות הגלות. הציונות הפכה אותן לאקטואליות.

שני שינויים מקֻווים לעת הגאולה הם בניין בית המקדש וחזרת הנבואה, כלומר, חזרת נוכחות הא-ל לעולם בכלל ולמציאות הלאומית בפרט. בעולמם הממשי של חז"ל, שהוא, או השתלשלויותיו, הם הנקראים כאן "יהדות", הא-ל החי אינו נוכח. אין בעולם זה השראת שכינה כמציאות לאומית אקטואלית. האל קיים רק כמילה, כמושג, כנוכחות מאֻווה. בעולם זה בית הכנסת ובית המדרש תופסים את מקומו של בית ה', חכמים תופסים את מקום הנביאים, והשקלא והטריא את מקום הדיבור החי.

איך יתקיים עולם הבנוי על היעדר עם שוב הנוכחות? איך יתקיים עולם של "זכר לחורבן", של תחליפים, עם שובו של האותנטי?

אפשר לנסח את הדברים גם בשפה פסיכולוגית: העם היהודי חווה טראומה – החורבן. התגובה לטראומה היא לרוב יצירת אני שהציווי העליון שלו הוא הישרדות. האני האותנטי מודחק לפניי ולפנים, ובמציאות מופיע אני תפקודי. חומרי האני התפקודי אינם זרים, הם באו מן האני האותנטי, אך הם אינם האני האותנטי עצמו. שובו של האותנטי אל המציאות נדיר ביותר. ההתנגדות לשובו אדירה. האותנטי נשאר בדרך כלל ככאב, כגעגוע, ככיסופים. כדי להשיב את האותנטי לחיים פעילים נדרשת עבודת פרך מדוקדקת של קשב ובירור. עבודת תשובה אמיתית. מנין יבואו הכוחות לכך?

אולי צריך מקור כוח חיצוני. מקור כוח חיצוני כזה יכול היה אולי להיות או כורח המציאות המשתנה או תרבות אחרת. כורח המציאות המשתנה עלול להגביר את המצוקה ואת ההכרה בצורך בשינוי, אך לא את השינוי עצמו. בשביל להשתנות צריך כוח, ומצוקת המציאות כשהיא לעצמה אינה כוח כי אם קריאה לגיוס כוח. מנין יבוא הכוח? אולי מתרבות זרה? אפשרות זו מעוררת ספק באשר לאותנטיות של השינוי. כלום יוכל האותנטי לשוב מתוך מהלך מזויף?

האור הגנוז של גורדון

אפשרות נוספת נוסחה על ידי אורי צבי גרינברג בשירו "בזה הדם": "– וכך הָבקע מלגוֹ חלל הנפשיות הסגורה ויכה בה החזון הירושלמי…". כלומר, חלל הפנימיות הסגורה מובקע מבפנים, מקורו של הכוח פנימי ונסתר. אולי הוא בא מן האני האותנטי המודחק עצמו, המכונה כאן "החזון הירושלמי".

במכתב השלישי מתוך "מכתביו הפרטיים של מתיישב ועובד בא"י" עוסק א"ד גורדון באני הפרטי ובאני הלאומי:

במשך הדורות האחרונים, מעת שחדרה לתוכנו ההשכלה האירופית, לא חדלו בתוכנו הקולות והקריאות 'לאור' מתוך 'החושך' – מה שיש באירופה הוא 'אור' ומה שיש אצלנו הוא 'חושך'. וכך הורגלנו אל המחשבה הזאת, והדורות האחרונים גם חונכו עליה.

ובתוך המהומה שכחנו דבר אחד. אבותינו מסרו לנו כי יש לנו 'אור גנוז' גדול. אולם אנחנו, בהיותנו בתוך החומות, האמנו כי 'האור הגנוז' הנהו בשמים, בגן עדן, וכאשר 'נפקחו עינינו' לראות אור מבחוץ חשבנו כי 'האור הגנוז' אינו אלא אגדה, מליצה, או הכוונה היא שוב אל 'המאור שבתורה'. לא עלה כלל על דעתנו כי האור הזה גנוז בנו בעצמנו.

ביקשנו את 'המאור שבתורה', את 'המאור שביהדות', ולא ביקשנו את המאור שביהודים, שביהודים החיים, את האור שכל יהודי חי יכול למצוא רק בעצמו ורק על ידי עצמו. קרוב לאלפיים שנה של גלות נשאנו את האור הזה בגנזי נשמתנו, וכאשר באה שעתנו להביאו לידי גילוי – נבהלנו מפני אורם של אחרים ונתבטלנו.

איך מגיעים אל "האור הגנוז" הזה? איך מוציאים אותו מן הכוח אל הפועל? א"ד גורדון ממשיך וכותב כי בתוכנו גנוז "תנ"ך נעלם". מהו תנ"ך נעלם זה? אולי הוא הדיבור החי. מכל מקום, לדברי גורדון, עתידים אנחנו, או הדורות הבאים אחרינו, לחדש את החיים מתוכו, ורק מתוכו. וכדי להגיע אל "תנ"ך נעלם" זה יש, לדברי גורדון, דרך אחת, ואחת בלבד – התנ"ך הגלוי, שאינו אלא פירוש לתנ"ך שבתוך נשמותינו.

"כל יהודי חי יכול למצוא רק בעצמו ורק על ידי עצמו", כך טוען א"ד גורדון, את "האור הגנוז", את "התנ"ך הגנוז", את הדיבור החי שבתוכו. והדרך לכך עוברת ב"תנ"ך הגלוי", בטקסט המקראי המונח לפנינו.

כשהנפש ממששת, בידיים חשופות, ברגליים יחפות, את מילות התנ"ך, את משפטיו, את פסוקיו ופסקותיו, משהו קורה, משהו מתגלה, בנפש ובמקרא כאחד. ומשהו קורה גם בעולם. קול נשמע. כוח מתגלה. דבר-מה נולד וגדל. עם כל מפגש נוסף הוא גדל וגדל. לאט לאט. דברים גדולים צומחים לאט. אבל עכשיו כבר יש תקווה, יש מוצא, יש דרך. היש מי המוכן ללכת בדרך הזו?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

 

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בס"ד

    שלום מר טוביה!

    מאוד מסכימה איתך ומבקשת דרך לדבר איתך, לשמוע וגם להשמיע. איך עושים את זה?

    גליה צורי 0777002876 0545684461

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: