איש הברזל, המלך והצחוק / יוסי אחימאיר

דברים שנאמרו על יצירתו של ז'בוטינסקי, 'שמשון', לרגל צאתו של הספר "שמשון הלך אחר עיניו" מאת ד"ר עירית אמינוף

ויהיה בימי שפוט המנדט. ז'בוטינסקי (במרכז) עם חיילים מהבריגדה היהודית

ארבעה פרקים בספר שופטים – י"ג עד ט"ז – ופחות ממאה פסוקים עוסקים במי שהיה עשרים שנה שופט בישראל, בימי שפוט השופטים.

לא שופט רגיל כמובן, ולא דמות רגילה בתנ"ך. עלילותיו פירנסו דורות של חוקרים ופרשנים, מחזאים וסופרים, אמנים ומלחינים, מבני עמנו ומבני האומות כולן, שהתייחסו איש איש בדרכו וכפי הבנתו לשמשון – שמשון הגיבור, נזיר הא-להים.

סיפור דרמטי וצבעוני מאין כמוהו, גדוש עלילות, יצרים, מלחמות, גבורות, אמונות, תובנות.

זו גדולתו של ספר הספרים הנצחי שלנו, הבסט-סלר של כל הזמנים ובכל השפות – שקיבע אותנו כעם הספר, עם שבשפתו הנצחית והמתחדשת, העברית, נכתב הספר הזה במקור, וממנה תורגם למאות שפות.

אבל לא רק עם הספר הננו, אלא גם עם שמזוהה יותר מכל עם אחר עִם אותה כברת ארץ קטנה שבה מתרחשים מרבית סיפורי המקרא – ארץ-ישראל. האם צריך לחזור ולומר כי התנ"ך הוא הקושאן שלנו לארץ זו? בה מתרחשות מרבית עלילותיו, עלילות עמנו מאז הגיע אליה אבי האומה, אברהם אבינו, כאשר בהוראה מגבוה 'עשה עלייה' מארץ-נכר. בין אם מדובר בעמק יזרעאל ובין אם בחבל לכיש, בין אם בשפלת החוף ובין אם בהרי יהודה והשומרון, בין אם הגליל ובין אם הנגב – כל חבל מחבלי הארץ הזו נזכר בתנ"ך, קשור בהיסטוריה הקדומה של עמנו.

משום מה, הדברים הללו אינם ברורים דיים לכל תושבי ישראל כיום. הבורות היא שמזינה את התבוסתנות. אי ידיעת התנ"ך, אי הפנמת לקחיו, אי הכרת שורשינו היהודיים, אי לימוד העובדות ההיסטוריות מימי אברהם אבינו ועד ימינו אלה – אלה הם מקור וסיבה לרפיסותנו הלאומית, לחולשתנו המדינית, להתבטלותנו הרוחנית בפני תביעות ולחצים מכל הכיוונים.

יצירה שיש בה חידוש

בימים אלה ראה אור ספרה של ד"ר עירית אמינוף "שמשון הלך אחר עיניו", בהוצאת ראובן מס. ד"ר אמינוף, תושבת עפולה, זיכתה אותנו במחקר מקורי על שמשון האחר, כדבריה, שמשון בראי התלמוד והמדרש. זהו ספר שמשלים בהרבה מובנים את מחקריהם החדשים יחסית של הפרופסורים יאיר זקוביץ ודוד פישלוב, וכן את פרשנותו של הסופר דויד גרוסמן בספרו "דבש אריות".

כאשר מדברים על שמשון, כמעט באופן מיידי עולה בדעת רבים ואני בתוכם הרומן "שמשון", שחיבר המנהיג הציוני והסופר הרוסי-עברי זאב ז'בוטינסקי. בעבורי ובעבור רבים אחרים כמוני, שגדלו על תורת ז'בוטינסקי – אם אפשר לומר כך – ישנם שני סיפורי שמשון: בראש וראשונה שמשון המקורי, המקראי, ההירואי וההולל, המנהיג הבודד והטראגי; והשני – שמשון הז'בוטינסקאי, איש הברזל, המלך והצחוק.

ז'בוטינסקי, שבשנה זו מלאו 130 להולדתו ו-70 שנה למותו, הספיק לחבר בחייו הקצרים יחסית שני רומנים – "שמשון" ו"חמישתם" – ועוד כמה סיפורים מלבבים. זאת מלבד הפיליטונים הנפלאים שלו, מאות המאמרים ואלפי האיגרות.

חיים קצרים היו לו, אבל גדושי עשייה ויצירה. בעוד הוא מקים את תנועת הצה"ר ובית"ר, בעיצומה של פעילות ציונית-פוליטית אינטנסיבית, הוא מוצא זמן לחזור מפעם לפעם אל אהבתו האמיתית – הספרות והכתיבה הספרותית, שכללה כמובן גם שירה, תרגומים ומחזות.

את הרומן "שמשון" השלים ז'בוטינסקי בשנת 1926, בשפה הרוסית, ומיד כבש הספר הזה את לב קוראיו – לא רק על שום העלילה הקולחת, המרתקת, אלא גם על שום האלמנט האלגורי החזק שבסיפור. בהקדמה הקצרה הוא אומר: "הרומן הזה נוצר מתוך חירות מלאה הן ממסגרתה של המסורת המקראית, והן מממצאי הארכיאולוגיה או מניחושיה". ועם זאת, בשני התרגומים הראשונים של הרומן לעברית – זה של ברוך קרוא-קרופניק וזה של יצחק אורן זכרם לברכה – השפה המקראית היא השלטת בסגנון, כמו גם הציטוטים המדויקים של פסוקי התנ"ך.

התרגום השלישי לעברית ראה אור לפני שלוש שנים, ביוזמת מכון ז'בוטינסקי ובהוצאת המכון, "סטימצקי" ו"כתר". רצינו להתאים את העברית לקורא בן זמננו וגם לבדוק מחדש את מהימנות התרגום לכוונתו של הסופר.

אומר המתרגם פטר קריקסונוב: "שמשון של ז'בוטינסקי אינו מחדש את הסיפור הידוע מספר שופטים ואינו מתחרה בטקסט המקראי… מדובר ביצירה שמביאה דבר חידוש לעולם. הוא נקט בדרכם של סופרים אירופים, שנטלו עלילות קלאסיות ידועות לכול כדי לצקת בהן תכנים חדשים, אקטואליים וקרובים ללב מחברם".

ואכן, ז'בוטינסקי הרשה לעצמו לשבש פסוקים תנ"כיים כמו הפסוק "פלשתים עליך שמשון", שבתרגומו של קריקסונוב אומר: "שמשון, הפלשתים באים!", או במקום "תמות נפשי עם פלשתים" המקראי – "תמות נפשי יחד אתכם!" הז'בוטינסקאי.

לא רבים אהבו את השיבושים המכוונים של שפת המקור התנ"כי, בין אם בעברית ובין אם בתרגום הקנוני ברוסית. אך זה מה שרצה המחבר עצמו –  פארפראזות על הפסוקים המוכרים. לכך, לרצונו זה של הסופר, כיוון המתרגם החדש לעברית, ובצדק.

מנהיג אמיתי

במובן מסוים "שמשון" הוא רומן מפתח לתקופה שבה נכתב, כלומר שנות העשרים של המאה העשרים. הסופר, שהוא גם מנהיג ציוני משפיע, עושה אנאלוגיה בין תקופת השופטים למנדט הבריטי. הזדהותו של ז'בוטינסקי עם גיבור ספרו, עם הגיבור התנ"כי המסוים הזה, מקורה במה שראה כמכשול בן זמנו בדרך להקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל – מדיניותה של אנגליה והשלטון האנגלי בארץ, מחד גיסא, ומאידך גיסא הפלגנות, חוסר הסדר והבלגן ששררו בקרב שבטי ישראל, שהחלישו אותם מול אויביהם הפלשתים, הבריטים או הערבים.

יש כמובן גם מה ללמוד מהאויב, כפי שמסביר המתרגם קריקסונוב: שמשון-ז'בוטינסקי שאף שעם ישראל יאמץ את המיטב מן החברה הפלשתית-בריטית – ובבוא העת יוכל לנצח אותה בנשקה שלה.

הספר "שמשון" של ז'בוטינסקי – בוודאי בתרגום החדש – הוא יצירת אמנות עזת ביטוי ומרתקת, אבל גם ספוגה באידיאולוגיה ז'בוטינסקאית שכבר הוכיחה את צדקתה ונכונותה. תענוג לקרוא את "שמשון" שלו הן כרומן עלילתי מהנה לכל דבר והן כסיפור מעורר מחשבה עם תובנות לימינו אלה.

ואי אפשר לסיים את הדברים בלי הציטוט מה"היי-לייט" של הספר – צוואתו של שמשון (הז'בוטינסקאי) לעמו:

מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. יתנו בברזל כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל… הדבר השני הוא: מלך… האחד יתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלשתים, ולכן הפלשתים הם אדוניה של כנען…

ולפתע הוא מוסיף:

שיניתי את דעתי. לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך, וללמוד לצחוק.

הפירוש פשוט ומובן: ברזל – לאמור, נשק וצבא; מלך – לאמור, שלטון ואחדות; צחוק – גם הומור, גם תרבות וגם עוז רוח. שלושה אלה היו דרושים לעם ישראל אז, ודרושים גם בימינו.

זוהי גדולתו של סופר דגול ושל מנהיג אמיתי. כזה היה זאב ז'בוטינסקי, שלא היה ולא יהיה כמוהו. ברומן תוסס, בנאום חוצב להבות, במאמר נוקב ובפעילות מדינית תזזיתית הוא מחנך את העם לציונות רוממה, מנהיג המונים לעלייה, להכרה ציונית חד נסית, לבניית חברה חופשית ומתקדמת, למרד נגד השלטון הבריטי, ומשרטט לפרטיה את דמות המדינה והחברה לעתיד. זו המדינה שלא זכה לראות במו עיניו. הוא נפטר שמונה שנים לפני הקמתה.

כמו שמשון השופט בזמנו – נרשם זאב ז'בוטינסקי בדפי ההיסטוריה של תחיית העצמאות היהודית לדורי דורות.

 

פורסם ב'מוסף שבת', מקור ראשון, י"ב כסלו תשע"א, 19.11.2010

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון וישלח תשע"א - 693 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: