אישום הגזענות: כתב ההגנה / מרדכי ניסן

מכבש של תעמולה ארסית, לא רק מתוצרת חוץ, מכפיש את הישראלים כשונאי ערבים, הפוגעים ללא הרף בפלשתינים ובזכויותיהם. זהו שקר שהדעת והאמת לא סובלות. את כתב האישום הגזעני צריך להפנות למדינות ערב המוסלמיות שבהן מתבצעים מעשי זוועה של ממש

הלאומיות השורשית היחידה בעולם מושמצת. הפגנה אנטי ישראלית בוועידת דרבן השנייה

אחרי שהיה לקרבן של גזענות על ידי אירופה הנוצרית והמזרח המוסלמי, העם היהודי מזוהה כיום כגזען הגדול בתקופתנו. המדינה היהודית, אותו פתרון ניסי שנועד להעניק ליהודים ביטחון וכבוד, מוצגת עתה במסע הדה-לגיטימציה שמתנהל נגדה בעולם כמקור הרשע והגזענות נגד ערבים. האידיאולוגיה הציונית מושמצת בהיותה בלתי מוסרית, ורבים מצפים שזו תיעקר עם הפיכת פלשתין לארצם של הערבים. ההאשמות הן שהערבים מקבלים יחס מחפיר ומפלה, ללא שוויון זכויות והזדמנויות נאותות, והינם מנודים ממוקדי כוח והשפעה ומנוכרים מן החברה הישראלית התוססת והמשגשגת. לפי דברי חבר הכנסת אחמד טיבי ממאי 2006, "הגזענות הפכה לזרם מרכזי" בישראל. ב-2010 הוא אף השתלח בבוטות נגד שר החוץ אביגדור ליברמן, כשכינה אותו "מהגר שמכוון את הגזענות שלו נגד ילידי הארץ הערבים".

זיהוי הציונות עם הגזענות היה ללחם-חוק אנטישמי בינלאומי, כחוט רעיוני שכורך את אמנת אש"ף מ-1968 עם החלטת האו"ם 3379 משנת 1975 ואמנת חמאס ב-1988. כל מנהיגי הפלשתינים ודובריהם מתארים את ישראל כמדינה הנשענת על גזענות, החל מגירוש הערבים ב-1948 ועד מעשה ההתיישבות והכיבוש היום. הגדילה לעשות ועידת דרבן ב-2001 שציינה את ישראל כמדינה הגזענית היחידה בעולם.

עלינו להשיב אפוא בביקורת תקיפה וברורה למסע השטנה הנושא בחוּבו את אישום הגזענות, ולהצדיק את קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי. בעבורנו, מאבק זה, שמתנהל על טוהר המדינה וזכות קיומה, הוא רק פרק נוסף במלחמת ההישרדות שלא תמה, מן הימים שלא הייתה בידינו מדינה.

לגיטימיות יחידאית

שלושה מושגי-יסוד מספקים את התשתית הרעיונית לדחיית ההאשמות: העם היהודי, ארץ-ישראל ומדינת ישראל.

העם היהודי הינו עם עתיק יומין שמתאפיין בתכונות לאומיות מרשימות מאוד: דת, ארץ ושפה. זהו עַם שכתבי הקודש שלו שופעים שליחות מוסרית ומורשת משפטית, הארת נבואה וסולידריות קיבוצית; קהילה אורגנית בעלת חזון לגאולה בארץ ישראל, בייחוד ביחס לזיקה בין הא-ל והברית השזורה בחוויות עוצמתיות של העם היהודי במשך כ-4,000 שנה של מצוקות וניצחונות לאין קץ.

לפיכך, כאשר קמה המדינה בסערת מלחמה, לא היה זה עוד מאבק צבאי בדרך לעצמאות מדינית כמו רוב העמים. זו הייתה שיבה הביתה ולא פלישה. נתגלו אנרגיות בלתי נדלות של עם אומלל ומושפל שבכל זאת ביצר את רוחו וחידש את חלומותיו. הציונות היא מפעל לאומי, והעם היהודי איננו סתם בלל של אנשים אקראיים אלא עם שפרטיו מחוברים על ידי זיכרון היסטורי עמוק, מאוחדים בטרגדיה של אובדן שדנה אותם להיות "עם לבדד ישכון". היהודים הם אנשי העולם הגדול, הפתוחים לארצות, לרעיונות ולתרבויות של אחרים, ודרוכים תמיד לשמור על קשרי אחווה במהלך הצעידה בשבילי ההיסטוריה.

זכותנו בייסוד מדינת ישראל היא מטה-היסטורית, וטמונה במסמך המקודש – התורה/התנ"ך. בכוח הזכות ולא בזכות הכוח, כפי שנהג לומר מנחם בגין. כל המדינות בהגדרתן הופיעו על הבמה האנושית דרך נסיבות ואירועים, על ידי כיבוש והתיישבות – עמים תפסו אדמה; שחטו, גרשו או המירו את דתן של הקהילות החלשות והמובסות. במקרים האלה לא היה טעם או צידוק לשרטוט גבולות מפת העולם. הכול היה יכול להיות אחרת. ברזיל הייתה יכולה לדבר ספרדית, וארגנטינה פורטוגזית; אמריקה הייתה יכולה לדבר צרפתית או ספרדית במקום האנגלית. בעיקר שימשה החרב קנה המידה בהיסטוריה הפוליטית. ההולנדים הרחיקו עד האי סומטרה, הבריטים עד לסודן והבלגים לקונגו, בלִבה של אפריקה. האמריקנים הגיעו עד הפיליפינים, הצרפתים עד לקנדה ולהאיטי.

רק היהודים שבו הביתה. כמעשה שחורג "מחוקי הטבע הרגילים", כדברי שבתי בן-דב, הפגינו היהודים דבקות ארצישראלית בדרך של "עקשנות אדירים לשיבה". הישראלים מתהלכים במקום שבו הילכו אבותיהם בימי קדם, במקום שבו שלטו מלכיהם וניבאו נביאיהם. ארץ הקודש זכתה לגורל מובדל משאר ארצות עולם, והִנה מיועדת לעם מסוים על פי תוכנית היסטורית רבת פאר וקסם. העם היהודי הגביל את האופקים הגיאוגרפיים שלו לפיסת ארץ אחת קטנה. אין לו שאיפות אימפריאליסטיות או קולוניאליסטיות. ככלל, היהודים כעם דחו הצעות להתיישב במקומות של אחרים בנכר – ארגנטינה, אוגנדה, אוסטרליה, אמריקה, בירוביג'ן.

נמצא שהמדינה הלגיטימית היחידה על מפת העולם היא ישראל. יש בהווייתה הלימה פנימית מושלמת. ספר הספרים עצמו הוא המנדט של ישראל, כפי שנהגו לומר דוד בן-גוריון וחיים ויצמן. הדבר הומחש בגושפנקא מדינית וחוקית ב-1920 על ידי חבר הלאומים ועל ידי האומות המאוחדות בשנת 1947. אחר כך באו ימים של בגידה והכחשה. במקום שהעולם יקוד קידה ויביע יראה וכבוד מול המקרה היוצא מגדר הרגיל של ישראל, שונאי ישראל, מוסלמים ולא מוסלמים, פועלים יומם ולילה, שנה בשנה, כנגדה.

אל מול מדינות ערב

ניתן להסביר את רעיון המדינה היהודית בדרך של השוואת קיומה לצד 20 מדינות ערביות. כידוע, ישנם רבים הסוברים שמדינה יהודית אחת היא יותר מדי. ככל שמחפשים את האשם בעוון הגזענות, בולטות ומתייצבות מדינות ערב עם תפיסה גזענית השוללת את ישראל על בסיס זהותה הלאומית והדתית. מאוריציוס ומדגסקר, האיים המלדיביים ומיקרונזיה, זוכים להכרה בינלאומית. עמים דלי היסטוריה עם תכונות לאומיות מפוקפקות ביותר עומדים בגאון כמדינות לגיטימיות, ורק ישראל דחויה ומושמצת בעולם.

את השמדת היהודים שביצעו הנוצרים באירופה מבקשות מדינות ערב שונות להשלים במזרח  התיכון. זו אותה אירופה, הרפוסה ובעלת רגשי האשם כלפי העולם המוסלמי והערבי, שלקחה על עצמה לדאוג ליחסים תקינים ביותר עם המוסלמים – באירופה, באפריקה ובמזרח. בקצרה, האירופים עם עוד גורמים מדיניים לא מעטים, כמו מוסדות האו"ם למיניהם, בזים למדינה היהודית משום שהיא מדינה יהודית.

אשר על כן, כתב אישום גזעני צריך להיות מוגש לאור זרקורי כותרות בינלאומיות נגד מדינות ערב מוסלמיות למיניהן. זאת מחמת מעשי זוועה ורצח המונים נגד אפריקנים, נגד נוצרים בסודן, נגד כורדים בעיראק ונגד פלשתינים נוצרים בעזה ובשכם. כדאי להיזכר גם בשימוש בגז שהפעילו המצרים נגד התימנים בשנות ה-60 של המאה הקודמת ובטבח הפלשתינים על ידי הצבא הירדני בשנת 1970.

יהיה אולי קשה לישראלים מן השורה, שנשטפו ציניות ולעג-עצמי, להכיר את טוב הלב ואת אהבת הבריות של העם היהודי. אין כמו בני אברהם אבינו כאוהבי אדם, כל אדם, לרבות לא-יהודים. האם פעם קרה שערבים לא זכו לטיפול רפואי בבית חולים בישראל כיוון שהם אינם יהודים?! מכבש של תעמולה ארסית, לא רק מתוצרת חוץ, מכפיש בגסות מרושעת את הישראלים כשונאי ערבים, ככובשי פלשתין, הפוגעים ללא הרף בפלשתינים ובזכויותיהם. זהו שקר שהדעת והאמת לא סובלות. גל רפש עכור מכתים את המים הטהורים המבעבעים בנפשו של כל יהודי.

היהודים רחוקים נפשית מלהיות גזענים כמרחק האור מן החושך. עקרון-יסוד תורני של חסד פועם בלִבם של יהודים כטבע ראשון. באשר לערבים, המצב אחר לגמרי. הם באמת בעלי תחושה של גזע עליון ובעלי ייעוד השתלטות עולמי. הם המועמדים הראשיים והמובילים להיות השונאים הגדולים של האנושות. בעבורם אין מקום בעולם אלא לדת האסלאם, זו של אללה. מכאן המרשם ההיסטורי הבדוק לאלימות, לטרור ולגזענות, עד יעלה השחר על ימים טובים יותר.

השאלה הערבית

היהודים היוו מיעוט בין כל תושבי הארץ לפני 1948, ואף על פי כן קידמו חזון של מדינה יהודית בלי היסוסים מוסריים או מורא פוליטי. כאשר האו"ם הציע ב-1947 להקים מדינה יהודית, שיעור היהודים לא עלה על 60%. ברור היה ששאלת המאזן הדמוגרפי יחד עם ההשלכה הדמוקרטית לא שימשה שיקול ניכר ולא הטרידה את מנוחתם של היהודים בציון, בעומדם על מפתן הריבונית המחודשת. לא נשמעה גם זעקת גזענות, אפליה או אפרטהייד מפי הקהילה הבינלאומית.

חשוב לציין כי בניגוד לדימוי האומלל שייצרה התעמולה האוהדת של ערביי ישראל ומצוקותיהם, הערבים הם דווקא אזרחים ברי-מזל בבית הלאומי היהודי. הם נהנים ממנעמיה הממשיים של המדינה, העולים הרבה מעבר למציאות העגומה במרחב המזרח התיכון המוסלמי, זוכים ליציבות פוליטית ולשלטון חוק, לחירות דתית ולאוטונומיה לשונית, לחינוך מודרני ולהזדמנויות השכלתיות לכל זכאי, לשירותי רפואה משוכללים, לתעסוקה, לנציגות פוליטית ועוד.

אף על פי כן, נראה שאין הם חשים מידה כלשהי של הכרת הטוב כלפי מדינת ישראל. עם ההכרה הבינלאומית הגורפת באש"ף, ובעקבות המהפכה האסלאמית באיראן והופעת חיזבאללה בלבנון, צעדו הערבים בישראל בנתיב של קיצוניות וחתרנות נגד המדינה היהודית. בשנת 2007 קראו הערבים בישראל במסמך "הצהרת חיפה" לשיבת הפליטים הפלשתינים לישראל, ובמסמך "החוקה הדמוקרטית" קראו להקמת מדינה דו-לשונית ורב-תרבותית עם ביטול חוק השבות וקץ לסממנים היהודיים והציוניים שמעטרים את ישראל מן המסד ועד הטפחות.

כל שנדרש מהם כדי להסדיר את יחסיהם עם היהודים הוא להיות ישראלים נאמנים. המדינה פתוחה לכלל תושביה, שמוזמנים "ליטול חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה". מדינת ישראל מאכלסת מספר לא מבוטל של לא-יהודים, שחיים בה, מתחככים עם היהודים, משולבים ברשתות חברתיות ומוסדיות וחלקם אף מגִנים מפני אויבי המדינה. דרוזים רבים, צ'רקסים ובדואים, נוצרים ומוסלמים, משרתים בצה"ל ובשאר כוחות הביטחון, מעורים בפוליטיקה, ומגלים רגש פטריוטי ישראלי להפליא.

ישראל בכלל הינה מדינה בעלת רב-גוניות "גזעית" מבחינת הקבוצות שמרכיבות אותה. היא מכילה יחד יהודים שהגיעו מאתיופיה, מהודו ומסין, מפרו ומספרד, מרוסיה ומאמריקה, עם ילידי הארץ וגרי צדק, אשר מתמזגים לפסיפס אנושי עשיר. לכן, האשמת ישראל והיהודים בגזענות היא חסרת יסוד ומהווה אי צדק משווע.

אמנם, אין להתעלם מכך שבין היהודים והערבים בישראל ישנם פערי זהות, הזדהות וחזון גדולים למדי. שני הצדדים מחזיקים בתרבות שונה. ברגע שערבים ייכנסו כדיירים וכבעלי בתים לשכונה של יהודים, השינוי יורגש מיד. הרעש והמוסיקה, המסגדים וקריאות המואזין, דרכי הבילוי, המסיבות והחגים יגרמו לאי-נוחות אצל היהודים. לכן, דרישת היהודים לשמור על צביון הסביבה לא מפיחה ריח של גזענות כי אם צורך קהילתי וזכות להרגיש "בבית" במדינתם ובשכונותיהם.

עם התמורה המהפכנית בתש"ח הפכה הישות הציונית למדינת הישראלים, מבלי שזו תקעקע את מדינת היהודים.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

 

 

 

 

 

 

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 במרץ 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: