מצרים: מלחמת הזהויות / אילון ירדן

 

המאבק העיקרי במצרים שלאחר מובארכ אינו סביב הלגיטימיות של הדמוקרטיה הליברלית בלבד – אלא סביב עצם הלגיטימיות של הדמוקרטיה, מדינת הלאום והמשפט הבינלאומי. הזרם הלאומי-דמוקרטי-ליברלי יוכל לגבור על המחנה האסלאמי רק באמצעות תמיכה מערבית גורפת

כיכר תחריר אחר הצהריים

רעידת האדמה שפקדה את מצרים בשבועות האחרונים הפתיעה את כל אותם מומחים שהאמינו כי שלטון מובארכ יציב ועשוי להתקיים עוד שנים רבות. אין זו הפעם הראשונה שהמומחים שלנו מופתעים ממה שקורה, וככל הנראה אף לא הפעם האחרונה. מתברר שוב כי אלו יכולים לנבא את העבר אך לאו דווקא את העתיד.

אותם מומחים חוזים מהדורה חוזרת של תרחיש טהרן 1979. לשיטתם, כל התקוממות המונים חייבת לעבור שלושה שלבים: התקוממות ספונטנית או מודרכת, מלחמת אזרחים ולבסוף השתלטות הקבוצה המאורגנת, החזקה והנחושה ביותר (במקרה המצרי מדובר באחים המוסלמים) – ולאו דווקא כינון דמוקרטיה ליברלית בנוסח המערב. כך קרה בטהרן ב-1979, כך קרה ברוסיה של 1917 וכך קרה גם במקומות אחרים בעולם.

האמנם אין מנוס מחזרה על הסיוט האיראני במצרים? האמנם הכרח הוא שמצרים תיפול בידי האסלאם הפונדמנטליסטי? אולי דווקא יזכו המצרים לחופש בדומה לזה שבו זכו עמי מזרח אירופה לאחר התמוטטות הקומוניזם ברוסיה?

שאלות אלו (והנגזרות מהן) קשורות באופן הדוק בשאלות מדרג גבוה יותר, היסטוריוסופיות במהותן, שבהן עוסקת הפילוסופיה של ההיסטוריה. שאלת קיומו או אי-קיומו של דטרמיניזם היסטורי היא אולי המרכזית שבהן, ולכן התשובה לגביה קודמת לכל תשובה אחרת. עמדתי בשאלה זו היא שלא קיים דטרמיניזם היסטורי מוחלט, אך גם לא חופש אלתור מוחלט. נתיב מהלכה של ההיסטוריה הוא פשרה בין רצונותיהם של בני אדם, כוחותיהם, מורשתם והנסיבות ההיסטוריות שבתוכן הם פועלים. השאלה לאן תצעד מצרים תלויה אפוא ברצונותיהם של המצרים, בכוחותיהם העצמיים ובנסיבות הבינלאומיות שבתוכן הם פועלים. 

שלושה מחנות

קשה לזהות ולהגדיר את רצונותיו של העם המצרי. במצרים, כמו במדינות אחרות, לא קיים רצון כללי אחד (כפי שזה הוגדר במשנתו של רוּסוֹ) אלא מספר רב של רצונות, המשתקפים במידה מסוימת בזרמים הפוליטיים ובמפלגות השונות. מבחינה זו המצב שם דומה למצב במדינות המערב, אך קיים הבדל יסודי אחד ביניהם: בעוד שבמערב ישנו קונסנזוס לגבי המבנה המדיני הרצוי – מדינת הלאום – הרי שבמצרים חלוקות הדעות דווקא בנקודה זו, ומשום כך שונה הפוליטיקה המצרית בפרט והמזרח תיכונית בכלל מהפוליטיקה המערבית.

לכל אחד מהזרמים הפוליטיים במצרים תפיסת מדינה שונה. זרמים פוליטיים אלה אינם חופפים למפלגות השונות, אלא משקפים עמדות-יסוד שונות לגבי הדגם המדיני הרצוי, ומתחלקים לשלושה: הזרם הלאומי, הזרם הפן-ערבי והזרם הפן-אסלאמי.

הזרם הלאומי תופס את מצרים כ"מדינת לאום" במובן המערבי של המושג – זהות טריטוריאלית התובעת ריבונות על אדמת הלאום ומתנגדת לכל מעורבות חיצונית בקביעת גורלה. הזרם הפן-ערבי תופס את "מדינת הלאום" כזהות לשונית-תרבותית (בדומה לזהות הלאומית הגרמנית בתקופת הרייך השלישי), כשמבחינתו כל עמי המזרח התיכון מהווים עם אחד המפוצל בין מדינות רבות, שאותו יש לאחד במסגרת מדינה אחת. תנועה זו הגיעה לשיאה בתקופת נאצר אך החלה דועכת לאחר מפלת 1967, והגיעה לסוף דרכה (זמנית לפחות) לאחר נפילת סדאם חוסיין ב-2003.

השלישי שבזרמים אלה הוא הזרם הפן-אסלאמי. מבחינתו מדינת-הלאום היא סוג של ריאקציה, חזרה לימי השבטיות האלילית ("תקופת הג'הליה") שיובאה מ"אומת הכפירה" ("הכופרים באסלאם הם אומה אחת") – ולכן הוא דוחה אותה על הסף. האידיאל הפוליטי של זרם זה הוא כינון-מחדש של החליפות המוסלמית, שתאחד את כל המוסלמים בעולם במסגרת מדינית אחת.

לזהות המוסלמית אין מקבילה בעולם המערבי, שבו קיימת הבחנה בין "הקהילייה הלאומית", שהיא זהות טריטוריאלית, לבין "הקהילייה הדתית", שהיא זהות תרבותית-דתית. לפי התפיסה המערבית המודרנית קיימת הפרדת רשויות מוחלטת בין שתי זהויות קיבוציות אלו. רק לזהות הטריטוריאלית יש זכות להגדרה עצמית פוליטית, היינו לכינון מדינת לאום, ואילו לקהיליות הדתיות זכות לאוטונומיה תרבותית בלבד. לעומת זאת, לפי תפיסת האסלאם הפרדה זו היא מלאכותית, ולכן המסגרת המדינית הרצויה היא זו המאחדת את הזהויות השונות, כשלדת יש עדיפות על פני הטריטוריה ואפילו על פני הלשון. מסיבה זו שולל הזרם הפן-אסלאמי לא רק את מדינת הלאום, אלא גם את הפן-ערביות, באשר זו אינה אלא דת חילונית, "דת מזויפת" ("אסלאם לייט").

שלילת המערב

מעבר למדינת הלאום שולל הזרם הפן-אסלאמי גם את הדמוקרטיה הליברלית ואת המשפט הבינלאומי הנגזרים ממנה. בין האידיאולוגיה הלאומית לדמוקרטיה הליברלית קיים קשר היסטורי ומהותי, באשר משקפות הן את התביעה לחירות ההמונים משלטון זר במובן האתני והמשפטי כאחד. שלטון זר במובן האתני הוא שלטון כפוי של מדינה זרה ואילו שלטון זר במובן המשפטי הוא כל שלטון שאינו נבחר בבחירות חופשיות על ידי ההמונים. מבחינה זו החוט המקשר בין לאומיות לדמוקרטיה ליברלית הוא העיקרון של חופש קיבוצי, במובן הרחב של מושג זה, והוא משלים לעיקרון של חופש אישי, בחינת שני צדדים של מטבע אחד.

גם בין האידיאולוגיה הלאומית למשפט הבינלאומי קיים קשר היסטורי ומהותי. רק משנוצרה יחידת-יסוד חדשה בהיסטוריה – מדינת הלאום – החלה להיווצר מערכת המשפט הבינלאומית, שירשה את מערכות המשפט האימפריאליות. מערכות המשפט האימפריאליות היו מבוססות על שליטה של מוקד אימפריאלי בטריטוריות הכפופות לו, וכתוצאה מכך לא שרר שוויון זכויות בין העמים. לעומת זאת, כינונן של מדינות לאום יצר מערכת שוויונית בין העמים, דבר שהביא לכינון מערכת המשפט הבינלאומית המודרנית השוללת את קיומו של מוקד בעל זכויות יתר והכוללת ארגונים בינלאומיים המבוססים על שותפות, שוויון והסכמה: האו"ם, ארגוני הסחר הבינלאומיים וכדומה. עקרונית לפחות, מהווה שיטת המשפט הבינלאומי שיטה של שלטון החוק, להבדיל משלטון האדם, ושוויון העמים בפני חוק זה מקביל לשוויון החוק של האזרחים במשפט הפנימי.  

המשפט הבינלאומי המודרני הקנה משמעות חדשה גם למושגים "מלחמה" ו"שלום". במסגרת  האימפריאלית הושג השלום על ידי יתרון כוח של המוקד האימפריאלי על פני הטריטוריות הכפופות לו, דוגמת "השלום הרומאי" (pax romana). במסגרת זו נכרתו גם הסכמי שלום, שלא היו אלא כתב כניעה שהכתיב החזק לחלש. המלחמה הייתה מצב קבע, שהופסק מדי פעם על ידי תקופות שלום ארעיות. לעומת זאת, במשפט הבינלאומי מבוסס השלום על זכות ולא על כוח. לכל עם זכות מוחלטת לשלום, כשם שלכל יחיד זכות מוחלטת לחיות. מכאן שהשלום הוא המצב הנורמטיבי הבסיסי, והמלחמה היא הפרת הנורמה, בבחינת "פשע נגד השלום"; ובמקרה של השמדת עם (ג'נוסייד") – "פשע נגד האנושות".

על פי תפיסת האסלאם הזהות הקיבוצית הלגיטימית היחידה היא "אומת האסלאם", המשפט הלגיטימי היחיד הוא השריעה, המדינה הלגיטימית היחידה היא החליפות, ושלום עולמי יושג רק כשכל האומות יהיו כפופות לחליפות ולדת האסלאם. לזרם הפן-אסלאמי, נושא הדגל של אידיאולוגיה זו, יש אפוא אג'נדה משלו, השוללת את הקשר הגורדי בין מדינת-הלאום, הדמוקרטיה הליברלית, המשפט הבינלאומי והשלום כמצב נורמטיבי. 

זהות לא מגובשת

מאבק הזהויות במצרים לא החל אתמול. הוא נמשך מאז המפגש עם המערב בראשית המאה ה-19. ככל עמי האזור, גם המצרים היו נאמנים עד אז לחליפות שנשלטה מאיסטנבול, אף ששלטה בה שושלת ממוצא תורכי. זהות האימפריה העות'מאנית הייתה מוסלמית ולכן התקבלה מרותה באופן טבעי.

עם התפוררות האימפריה העות'מאנית צצו ועלו על חורבותיה שתי תנועות –  תנועה תורכית טריטוריאלית ותנועה פן-ערבית לשונית-תרבותית. קצת מאוחר יותר החלה מתגבשת במצרים התנועה הלאומית-טריטוריאלית, שקיבלה את השראתה מעברה הפרעוני, הטרום ערבי-מוסלמי. לזהות הטריטוריאלית המצרית היה הון לאומי רב, שבאמצעותו ניתן היה לבסס זהות נבדלת זו כמשקל נגד לתנועות האיחוד היריבות – התנועה הפן-אסלאמית והתנועה הפן-ערבית. מאז לא פוסקים המצרים להתלבט בין אופציות הזהות השונות הפתוחות בפניהם: זהות מצרית, זהות פן-ערבית או זהות פן-אסלאמית.

בשנות ה-30 של המאה ה-20 שלטה עדיין המצריוּת, שעִם חסידיה נמנו רוב אנשי האליטות המצריות, מזגלול וטהא חוסיין ועד שייח' אל-אזהר מוסטפא אל מרגאי. אפילו אנשים שנודעו כפן-ערביסטים, כעבדול רחמן עזאם ועבד אל נאצר, היו ב-1953 בעיקר מצרים ולא ערבים. סיסמת המשטר הנאצרי בראשיתו הייתה "אללה עליון והתפארת למצרים". לאחר מכן גברה מגמת הפן-ערביוּת במצרים, וזו הגיעה לשיאה בהקמת הקהילייה הערבית המאוחדת עם סוריה (קע"ם). פרישתה של סוריה מאיחוד זה שוב הביאה לעליית המצריות ולירידת הפן-ערביוּת. המפלה ב-1967 ומותו של נאצר שמו למעשה קץ לתביעות הפן-ערביות של מצרים. מאז נעה מצרים כמטוטלת בין הזהויות השונות, וטרם הצליחה לגבש את זהותה באופן סופי. כתוצאה מכך היא מצויה כיום במשבר זהות, העמוק יותר מכל משבר אחר עליו מדווחים לנו.

מאמר שפורסם לפני כעשור על ידי סובחי פואד, עורך כתב העת "אל מצרי", מייחס את כל תחלואיה של החברה המצרית לבעיה זו:

הגדרת זהותו של האדם המצרי היא לדעתי הסוגיה החשובה ביותר בכל הנוגע למודרניזציה של מצרים… הגדרת הזהות המצרית מהווה את אבן הפינה לבנייתה של מצרים –  מצרים התרבותית, מצרים של העתיד. מצרים שמעמדה לא יהיה נמוך מזה של כל מדינה מתקדמת אחרת, דוגמת צרפת, גרמניה או ארה"ב. הגדרת הזהות של האדם המצרי אינה צריכה להיות כפופה לאמוציות ולמצב הרוח של השליטים, משום שבכל פעם שמשתנה זהותו של האדם המצרי משתנות שאיפותיו ומטרותיו, והמחיר כבד מנשוא. אני מייחל ליום שבו זהותו של האדם המצרי תהיה מצרית, ותו לא…

המצרי היה קיים על אדמת מצרים לפני בוא האסלאם, הנצרות והיהדות – לפני שנודע לעולם דבר קיומן של מדינות ערביות, אסלאמיות, יהודיות או נוצריות. מדוע, אם כן, לא תהיה זהותו של האדם המצרי מצרית ותו לא? אני חושש לומר שכל הניסיונות לבצע מודרניזציה של מצרים נידונים לכישלון, בטרם יבינו המצרים את זהותם האמיתית, יגדירו את שייכותם, וידעו מה מאחד אותם ומה מפריד אותם. 

והוא מוסיף:

אילו סאדאת היה מלמד את ילדי מצרים בתקופת שלטונו שהם בראש ובראשונה מצרים, לא היינו שומעים על קבוצות טרור ההורגות, משמידות ומשתוללות בשם הדת, ולא היינו רואים כמה מהצעירים של מצרים משתתפים בפשע של הרס מרכז הסחר העולמי.

השפעה מבחוץ

על רקע ניתוח קצר זה ניתן אפוא לבחון בפרספקטיבה שונה את המתחולל היום במצרים. המאבק העיקרי במצרים אינו סביב הלגיטימיות של הדמוקרטיה הליברלית בלבד – אלא סביב הלגיטימיות של הדמוקרטיה, מדינת הלאום והמשפט הבינלאומי כמקשה אחת. האחים המוסלמים מציבים חלופה ממשית לא רק לדמוקרטיה הליברלית, אלא למכלול הדפוסים הפוליטיים-משפטיים המערביים.

כל עוד לא תופנם תובנה זו בקרב דעת הקהל המערבית, יתנהל הוויכוח סביב דילמות כוזבות. דמוקרטיה ליברלית ניתן יהיה לכונן במצרים רק אם תתגבש מסה קריטית בקרב הציבור המצרי לטובת המכלול של מדינת לאום, משפט בינלאומי ומשטר דמוקרטי-ליברלי – ולטובת העדפתו של זה על פני המכלול של חליפות אסלאמית, שריעה ומשטר תיאוקרטי.

מצרים של היום תלויה באופן מוחלט במערב, ובלעדיו אין היא יכולה להתקיים. תלות זו אינה נגזרת רק מהסיוע הכספי והטכנולוגי שמספק הממשל בארה"ב לממשל המצרי, אלא גם מהתלות הכלכלית באירופה ובארה"ב (מסחר, טכנולוגיה, תיירות ועוד). לכן, תוצאות האירועים במצרים תלויים במשחק הכוחות הבינלאומיים לא פחות מאשר במשחק הכוחות הפנים-מצריים.

מצרים של היום אינה אירן של 1979, כשם שאירן של היום אינה אירן של 1979. בתקופה ההיא עדיין לא הומצאו המחשב האישי, האינטרנט והרשתות החברתיות. אז עדיין הייתה המלחמה הקרה בעיצומה – מאבק שאפשר לשחקני המשנה במזרח התיכון חופש פעולה רחב הרבה יותר. היום שונה המצב לחלוטין. מכישלון מהפכת-הנגד באיראן לפני כשנה וחצי לא ניתן להסיק שמהפכות במזרח התיכון אינן אפשריות – אלא רק שלצורך התממשותן נדרשת תמיכה מערבית מאסיבית.

גורל האירועים במצרים ייקבע אפוא לא רק על ידי מה שירצו ויעשו המוני העם במצרים, אלא גם – ואולי בעיקר – על ידי העמדה שתתגבש במערב ביחס לאירועים אלה ובמה שזה יעשה. רעידת האדמה במצרים החלה אומנם ביוזמה מקומית, אך אחריתה תיקבע מבחוץ, בעיקר על ידי ארה"ב והאיחוד האירופי. בפני שני שחקנים מרכזיים אלה נפתחה עתה הזדמנות לסייע לכוחות הפנימיים במצרים לחולל מהפכה של ממש. תמיכת המערב בזרם הלאומי-דמוקרטי-ליברלי תסייע לו לגבור על המחנה האסלאמי, ובדרך זו לחולל מהפכה לא רק במצרים אלא גם במזרח התיכון כולו. מהפכה מעין זו עשויה אף לשים קץ לא רק להתפשטות הסרטן האיראני, אלא גם למגמות ההקצנה בתורכיה.    

אילון ירדן הוא עו"ד ומרצה    

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 במרץ 2011, ב-גיליון פקודי (שקלים) תשע"א - 708 ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: