מציאות בגובה השמים / דרור בונדי

 

מאחורי מכתב התמיכה בנשיא שהורשע מסתתרת תפיסה כי גיבורי התנ"ך מהווים דגמים אידיאליים ולא אנשים בשר ודם

מה קרה לנו? איך קבוצה של רבנים בעלת השפעה על חלקים חשובים בציונות הדתית כותבת מכתב תמיכה באנס מורשע וחושפת חוסר רגישות לנפגעות? בשורות הבאות אבקש להציע הסבר עומק לאירוע, בהסתמך על העובדות שפורסמו ולא הוכחשו. אין בהסבר זה כדי ללמד זכות על הרבנים, אלא לאפשר לנו לבחון את האירוע לעומקו, ולעורר את כולנו לחשבון-נפש רוחני.

לא בני אנוש

כידוע, קבוצת הרבנים האמורה שייכת לזרם החרדי-לאומי המכונה "רבני הקו", זרם המפורסם בגישתו הממלכתית הנלהבת והקיצונית לעתים. האם אפוא הדאגה שמא הרשעת נשיא לשעבר תכרסם במעמד הממלכתיות היא העומדת ביסוד המכתב? קשה להאמין. הממלכתיות של ימינו בנויה על איזונים בין הרשויות השונות, וערעור כה חמור על הרשות השופטת פוגע בממלכתיות יותר מכל הרשעה מסוימת. מכתב התמיכה של הרבנים הוא כתב הרשעה כנגד מערכת המשפט הישראלית, וממילא כלפי הממלכתיות הישראלית בכלל. מה מניע, אם כן, את הרבנים הללו לנקוט בצעד כל כך קיצוני, הסותר את דבקותם היסודית בממלכתיות?

נראה שניתן לעמוד על כך לאור עמדתה של אותה קבוצת רבנים בפולמוס שהתחולל לפני מספר שנים בנושא לימודי, תיאורטי לכאורה, שזכה לכינוי "תנ"ך בגובה העיניים". פולמוס זה נסב על אודות הגישה הראויה ללימוד תנ"ך: האם ראוי לקרוא את סיפורי התנ"ך על אבות האומה בעיני בשר-ודם? האם אברהם אבינו ודוד המלך התנסו באותה סיטואציה אנושית שכולנו מתנסים בה? כל הקורא בתנ"ך כפשוטו נפעם מן המתח המצוי בו בין ציפייתו להתעלות האדם ובין אכזבתו מכישלונותיו האנושיים החוזרים ונשנים. ואולם, קבוצת הרבנים המדוברת התנגדה לקריאה זו וטענה שכוונת התנ"ך היא להציג לפנינו את אבות האומה כדגמים אידיאליים לקיום האנושי, ואסור לנו לקרוא את סיפוריהם כאילו היו בני אנוש כמונו. מדרש חז"ל הקיצוני – והחריג בנוף מדרשי חז"ל – "כל האומר דוד חטא (בחטא בת-שבע) אינו אלא טועה" נישא בפיהם השכם והערב כמופת לקריאת התנ"ך "בגובה חז"ל".

והנה עתה, אותה קבוצת רבנים חוזרת על אמרת חז"ל זו בגרסה מודרנית וקוראת "כל האומר נשיא חטא – אינו אלא טועה". חזרה זו אומרת דרשני, ודומני שהיא מהווה מפתח להבנת עומק גישתם של הרבנים הללו, על ההרואיות והטרגדיות שלה כאחד.

מהגלות אל התנ"ך

המציאות האנושית סבוכה. אנחנו קמים ונופלים, נכשלים ומתעלים. כיצד יחיה הצדיק באמונתו? הרבנים הללו נוקטים גישה שלפיה האמונה מעניקה לאדם עולם אידיאי לחיות לאורו, ומאפשרת לו לחיות בעולם אלטרנטיבי לעולמנו המסוכסך. האדם המודרני והפוסט-מודרני הלך ונחשף לפסיכולוגיה האנושית המורכבת ולאבסורד הקיומי, והתיר לעצמו להתפלש בכל נפתלותיה של האנושיות. לעומת זאת, הרבנים הללו קוראים לאדם לנטוש את הסיטואציה האנושית ולהתעלות למבט כה מרומם שממרחקו לא ייראו עוד שריטות הנפש.

גישה זו יוצרת אמנם אנשים קדושים. אדם רגיל לא יבין זאת, אך באמת ישנם אנשים המצליחים להימלט ממחשכי הקיום האנושי ולחיות בעולם זך וטהור, ללא חטא וללא פיתוי.

עד שהם נופלים. והבועה מתפוצצת. ופתאום נותר הצדיק ערום ועריה מכל לבושיו האידיאיים. הוא ביקש להימלט מהסיטואציה האנושית, ולפתע היא הִכתה בו ואין בידו כל כלים להתמודד עִמה, לתקן אותה, להעלות אותה ולא רק להתעלות ממנה.

ועתה מגיע תורה של תורת ההכחשה. התנ"ך חושף את הצדיק במערומיו? – הוא אינו אלא טועה! ההיסטוריה חושפת את הגאולה במערומיה – היֹה לא תהיה! הסיטואציה האנושית מנפצת את סמלי אידיאת הממלכתיות – לא יעלה על הדעת! הראש נחבט ארצה – הוא יראה מלאכים בשמים! לא סולם שבו יורדים ועולים, אלא חלום באספמיה.

ואולם, האם רק הרבנים הגאוליים חיים בתודעה כזו? האמת היא שתופעה זו מבטאת סיטואציה מאוד אנושית המוכרת לכל אדם, אך נראה שהעולם הדתי בפרט חייב לתת עליה דין וחשבון. האם איש ההלכה הליטאי לא חי גם הוא בעולם של אידיאות? באלפיים שנות הגלות שימרה ההלכה את ישראל בזכות העולם האלטרנטיבי שיצרה. היהודי לא חי בהיסטוריה האפלה ששטנה אותו אלא בנצח. רגליו נדדו גיאוגרפית, אך ראשו נח בשמים. נכון, הפוסקים טיפחו תמיד גישה פרגמטית בצדו של העולם האידיאי, אך פרגמטיקה אינה היסטוריה.

הציונות ביקשה להשיב את היהודי להיסטוריה, למאבק על מקומו כאן ועכשיו, בכל המובנים. והחרדיות חרדה מכך: היה זה מהפך יסודי במהות היהדות שהתפתחה בגולה. אכן, לא לחינם קוראים לעצמם רבני "הקו" – "חרדים לאומיים". הם חרדים גם בגישתם הלאומית. הם רואים את הציונות כגאולה – אך עושים זאת כדי להימלט מן הציונות, ממשמעות החזרה להיסטוריה.

לעתים נראה כי גם הציונות הדתית הרחבה חיה בפיצול – רגלה האידיאולוגית האחת נטועה בקרקע הציונות, המדע והקיום האנושי בכלל, ורגלה האידיאולוגית השנייה מרחפת בשמים, בהלכה חרדית בעומקה, א-היסטורית. היא עדיין לא הצליחה להיענות לאתגר של חיים בהיסטוריה לפני ה', כגישת התנ"ך.

התנ"ך ראה את האדם במלוא אנושיותו, אך בה בעת לא נואש ממנה ולא נמלט ממנה. הוא חשף בפני האדם את הציפייה של א-לוהים מן האדם, אך גם את אכזבותיו מן האדם (ונראה שהתנ"ך היה ביקורתי גם כלפי עצמו). א-לוהים אוהב את האדם ופוגש אותו בהיסטוריה; קורא לו להתעלות, אך מכין לו את תרופת התשובה שראשיתה בהכרת החטא. האכפתיות של א-לוהים לאדם מילאה את הנביאים ודאות על בוא "מלכות ש-די", אך בה בעת גם הבנה שיש לחולל אותה בהיסטוריה האנושית, ב"תיקון עולם". האם שיבת הציונות מן הגלות להיסטוריה תשיב אותנו גם מן הגלות לתנ"ך?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 במרץ 2011, ב-גיליון פקודי (שקלים) תשע"א - 708 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: