הרמב"ם לימד אותי לתת חכות / אבי גז

 

משה לבקוביץ', חסיד אלכסנדר, היה פעיל ב'מאיר פנים' והחליט שצריך לטפל בשבירת המעגל המנטלי של העוני. הוא הקים את 'אפיקים' – ארגון שתומך בילדים, רבים מהם עולים מאתיופיה, בשיטה של העצמה. מבחינתו זו גם יציאה מהבועה אל המציאות הישראלית

משה לבקוביץ'

דנה וחגית, אחיות בנות שבע ושמונה, החליטו לקחת את גורלן בידן. אביהן מרצה עונש מאסר בגין אלימות כלפי אשתו, בעוד האם סובלת ממצב נפשי מעורער. דנה וחגית מצאו לאחרונה את עצמן מקבצות נדבות מחוץ לבנק השכונתי. עוברת-אורח שראתה אותן התקשרה לרכזת מועדונית 'אפיקים', וזו מיהרה אל המקום. הבנות הסבירו לרכזת את חששן. הן הבינו מאִמן שאם מצבה הכלכלי ימשיך ויידרדר, היא תיאלץ לשלוח אותן למוסד. "אנחנו חייבות לעזור לה כדי שנוכל להישאר בבית", אמרו.

סיפורן של דנה וחגית הוא אחד מבין סיפוריהם של ילדים ובני נוער רבים שארגון 'אפיקים' משמש להם סוג של בית שני, מעין עוגן של יציבות ובריאות בתוך מארג חיים כולל שחלקו, לעתים, טראומתי.

אין שאיפות

ארגון אפיקים הוקם ומנוהל עד היום על ידי משה לבקוביץ', יהודי חרדי תושב ירושלים. יש משהו מאוד מרענן במפגש עם לבקוביץ'. בניגוד למחשבה הרווחת שלפיה חרדים עוסקים בחסד רק בתחום המגזר שלהם, ארגון אפיקים פועל כמעט אך ורק בקרב האוכלוסייה הכללית. "אני יודע שרוב העמותות המוכרות בישראל פועלות במגזר החרדי, אולם אני, כאדם חרדי, מוצא את עיקר סיפוקי בחיבור ובנתינה לשכבות חלשות בחברה הכללית, ובאופן מיוחד לבני הקהילה האתיופית", הוא מדגיש. גם האופן שבו ניתנת העזרה לא תואם לתבניות שיכולנו לדמיין. "הדרגה הגבוהה ביותר של הצדקה אינה נתינת מזון, כי אם נתינת כלים לפרנסה באמצעות העמדת הלוואה או לימוד אומנות", מסביר לבקוביץ' את השקפת עולמו, בהתאם למדיניות שקבע הרמב"ם בהלכות מתנות עניים.

לבקוביץ' (43), אב לשבעה וסב לשניים, נולד בצפת למשפחה המשויכת לחסידות אלכסנדר ולמד בישיבת סלובודקה בבני ברק. הוא עסק בחינוך בתפקידים מגוונים, אך כפי שהוא מעיד על אותה תקופה, "זו הייתה בסופו של דבר בועה מגזרית". משם עבר לתחום הרווחה והחסד, והיה ממקימי רשת בתי התמחוי 'מאיר פנים'. לאחר מכן הקים את ארגון אפיקים, המהווה בית חם לתלמידי בתי ספר יסודיים משכבות הזקוקות לעזרה במספר מקומות בארץ.

מה הייתה מטרתך בהקמת העמותה?

"החלום שלי תמיד היה להכיר את העולם הכללי, לצאת מהבועה. המטרה של פרויקט ההזנה ב'מאיר פנים' – שם עבדתי כשבע שנים – גילמה רעיון חדשני: לא לתת בצורה מבזה, אלא בשיתוף פעולה עם מסעדות מכובדות. הגענו לפריסה גדולה מאוד של אלפי ארוחות לילדים ולקשישים בכל רחבי הארץ. כשהארגון התרחב לנישות נוספות והרגשתי שהעניין שואב ממני יתר על המידה, פרשתי. אני חייב לומר שאז למדתי באמת להכיר את המדינה שבה אני חי, את ירושלים שבה אני גר, על שלל שכונותיה ומצוקותיה. כך גם בצפת. אמנם גם לפני כן הסתובבתי שם רבות אך לא הכרתי את מה שמתחולל באמת. היו ערים שבהן הגענו לחלוקה של מעל אלף ארוחות ביום, כשבעיר עצמה מתגוררות בקושי עשרים אלף משפחות. גם אז התחושה הייתה שהיד עוד נטויה. בכל שבוע לשכות הרווחה היו מבקשות עוד. אולם, תוך כדי הברכה שבעשייה החיובית שמתי לב לתופעה החברתית העצובה שנגלית כאן לעיניי. יש ביטוי ביידיש שאומר: 'נותנים לך – תיקח'. עם הזמן הרגשתי שזו הופכת להיות האווירה, והעניין גרם לי למועקה. בעניין הזה יש שונות בין מגזרים. בכל אופן, יש מגזרים שבהם האווירה הזו מובילה להחטאת המטרה. המטרה היא, ואת זה מוכרחים לומר בקול גדול, לנתק ממעגל המצוקה.

"מדינת ישראל כבר בת יותר משישים שנה. היא אמנם צעירה לעומת מדינות אחרות בעולם, אך כבר אפשר וצריך לדרוש ממנה תכנון לטווח רחוק. מדי שנה יוצא דו"ח העוני, שמלמד על סדר גודל של מיליון ושבע מאות אלף אנשים עניים, מתוכם שמונה מאות וחמישים אלף ילדים, כאשר בכל שנה יש גידול משמעותי בנתונים. יש גם פערים חברתיים-כלכליים גדולים מאוד, שממש מזכירים מדינות עולם שלישי. איך זה קורה? לדעתי התשובה הפשוטה טמונה בדברי חז"ל: 'בתר עניא אזלא עניותא' [=העניות הולכת אחר העני]. העוני מתקיים במעגל שחוזר על עצמו. פעמים רבות מדובר בהורים שעובדים, אבל בעבודות שכמעט לא מפרנסות. זה קורה משום שאין שאיפות ואין חזון".

תו של מצוינות

"מדינת ישראל היא מעצמת היי-טק, אך במקום שתוביל את החינוך בעולם כאור לגויים רבים מאזרחיה רחוקים מלהצטיין בהישגיהם, בלשון המעטה. השנה ירדנו מארבעים ושניים אחוזים של מסיימי בגרות לארבעים ואחד. הסיבה לגידול בעוני של הילדים היא שלא חושבים לטווח של כמה שנים, כמו שעושים בסינגפור ובארצות שונות. צריך לשבור עבור הילדים הללו את המעגל שבו מצויה משפחתם. זה העתיד והביטחון של מדינת ישראל – לא פחות מצבא חזק. הדברים הללו חשובים לי כי אני אוהב את ארץ ישראל ואת עם ישראל. חשוב להבין שחשיבה לטווח ארוך היא עניין אסטרטגי לכל דבר.

"מורה הדרך של כולנו הוא הרמב"ם, המונה את שמונה הדרגות בנתינת צדקה. העליונה שבהן היא לתת הלוואה, או ללמד את בני האדם מלאכה או אומנות על מנת שיתפרנסו מהן. צריך לתת חכות ולא דגים".

מה בעצם עושה העמותה? באילו תחומים היא פועלת?

"עמותת אפיקים מטפלת בילדים משכונות וממשפחות קשות. חשוב לומר שלא אנחנו בוחרים אותם אלא מנהלי בתי הספר ועובדים סוציאליים מלשכות הרווחה. מבחינתנו, ילד שנכנס לאפיקים לא מצוי תחת תו של מסכנות אלא תחת תו של מצוינות. לעתים קרובות ילדים חוששים מאוד ולא מאמינים ביכולותיהם, אבל מבחינתנו המסר החשוב הוא שאם מתאמצים אז הכול אפשרי. במשך השנה הראשונה, עיקר הדגש שלנו, מלבד הסיוע הלימודי והאוכל, הוא לתת לילד את האמונה בעצמו. אין לי ספק שלרבים מהם זו הפעם הראשונה בחיים שבה הם שומעים שמישהו מאמין בהם.

"יש לנו חמישה סניפים ברחבי הארץ, ובסך הכול שלוש מאות תלמידים. לסניפים, שהם למעשה המועדוניות שלנו, מגיעים הילדים ארבע פעמים בשבוע אחרי בית הספר. ראשית, הם מקבלים ארוחת צהרים חמה ומכובדת מקייטרינג. יש ילדים שאין להם ארוחה בבית כי יש מחסור, ויש כאלו שפשוט אין מי שיכין להם, כי ההורים לא בבית. ארוחת הצהרים מבחינתי משמשת פונקציה של חכה ולא של דג. הארוחה היא זמן לשיחה והתבוננות. מתרגלים לאכול כמו שצריך, באופן מסודר ובזמן מוגדר. בארוחה יושב איתם רכז, והם מדברים על מה שעבר עליהם היום.

"אחרי האוכל מגיע שלב העזרה הלימודית, שהוא לב הפעילות במועדוניות שלנו. הילדים מקבלים באפיקים שלוש שעות לימודיות בכל יום, בסך הכול חמישים ושתיים שעות של שיעורי עזר בחודש. שווי של שיעור כזה כיום נע בין מאה ועשרים למאה וחמישים שקלים. מי שמעבירים את השיעורים הם לא מתנדבים, אלא בעיקר מורים מקצועיים, מתחום החינוך הבלתי פורמלי. מלבד המורים יש לתלמידים חונכים וחונכות, בני שירות לאומי. מעבר לזה גם האווירה שונה. חשוב לנו שהלימודים כאן יתנהלו בכיף, לא בלחץ או בכפייה. פעם בא אליי ילד שלושה שבועות אחרי שהצטרף לאפיקים. הילד הזה במשך שנים לא הבין כלום במתמטיקה, ופתאום אמר לי שהיום הוא אוהב מתמטיקה, וגם מבין אותה. ילד כזה, וזו רק דוגמה כמובן, ילמד מעתה יותר טוב לא רק באפיקים, אלא גם בבית הספר.

"המייחד את התוכנית של אפיקים הוא אורך המסלול: הפרויקט שלנו מתפרש על פני תקופה של שש שנים, החל מכיתה ג'. היום כבר יש תלמידים שלנו שהגיעו לכיתה ז'. במהלך השנים הם גם מתנסים בפעילויות העשרה: חוגי מחשבים, קפוארה, יצירה ועוד".

הילד והטלוויזיה

"ייחוד נוסף נמצא בעובדה שהתוכנית משלבת גם עבודה עם ההורים. למדנו לדעת שעבודה רק עם הילד היא חלקית. אם הילד חוזר הביתה מאפיקים ושם הוא נושם מנות גדולות של חוסר  אמונה וחוסר חזון מההורים, שעובדים קשה ולא מאמינים בו מספיק, יש כאן בעיה. לכן אנחנו נותנים להורים, מלבד סיוע ברכישת ספרי לימוד וילקוטים ולעתים אף בקניית בגדים, שעתיים שבועיות של העשרת הורים, שבהן הם לומדים להיות הורים טובים יותר.

"זהו, למעשה, התשלום שאנו מבקשים עבור המשאבים הרבים שהם מקבלים מאיתנו – מלבד תשלום כספי סמלי שהם נותנים, המקנה תחושת מחויבות מצידם. כך אנחנו מחזקים את התשתית של הילדים על מנת שיגדלו להיות מהנותנים ולא מהמקבלים. אנו פותחים עבורם מכל הכיוונים את הדרך הזו. גם קבוצת ההורים נמשכת לאורך שש שנים. עם ההורים יושבות מנחות הורים מקצועיות ופסיכולוגיות על מנת לשכלל את יכולותיהם כהורים. כשם שאנו מלמדים את הילדים לכבד את הוריהם, גם ההורים צריכים לכבד את ילדם, ולכבד את עצמם בפני הילד. מהדבר הזה צומחים דברים נפלאים. זו ממש קבוצה שחבריה תומכים ולומדים אחד מהשני, ובמסגרתה גם יוצאים לעתים לפעילויות פנאי, תיאטרון, ימי בריאות ודומיהם. יש גם עבודה עם ההורים על התקציב המשפחתי, בשיתוף עם ארגון 'פעמונים'. יש משפחות שלא לגמרי מבינות שאם המשכורת המשפחתית היא בסביבות חמשת אלפים שקלים, ולפעמים אפילו שמונת אלפים שקלים, אז חשוב להקפיד שתשלום חשבון החשמל וקניות של אוכל ומוצרים בסיסיים יקדמו לשדרוג הסלולרי למכשיר מדור שלישי. יש גם סדנאות כאלו בשפה האתיופית.

"ישבתי פעם בבית הספר להורים, וישב שם גם אחד האבות, מהנדס במקצועו שעלה לפני שנים לארץ וכיום הוא מחוסר עבודה. הוא היה שרוי בדיכאון תקופות ארוכות. האב סיפר שלפני התוכנית של אפיקים הילד היה מגיע הביתה, זורק את הילקוט, מכין לעצמו  סנדביץ' ונעלם עד הערב. כך כל יום. באוויר לא נשמעה ברכת שלום, ורעש הטלוויזיה מילא את הבית. הילד נבחר לאפיקים, ועמו הגיעה גם אמו לסדנאות. אחרי כמה מפגשים אמרה האם לאב שכדאי שיבוא גם הוא. 'מה אני אעשה שם?', הגיב מיד, אך האם התעקשה. אותו אב אמר לי שללא ספק התוכנית שינתה לו את החיים. הוא אמנם עוד לא מצא עבודה אבל שינה לחלוטין את התפיסה. 'למדתי בבית הספר להורים דבר אחד', הוא אמר לי. 'בשתיים שלוש דקות יומיות שבהן אתעניין במצב של הילד, אני משנה את כל ההוויה בבית. אני מעיד על עצמי שכשהילד שלי נכנס הביתה הטלוויזיה סגורה, אני לא מעשן, ואני שואל אותו איך היה בבית הספר, איך היה באפיקים, האם הוא צריך משהו, מה עובר עליו. זה משפיע על כל הבית, גם על הילדים האחרים'.  

"שמעתי את זה", ממשיך לבקוביץ', "ושערותיי סמרו. התחלתי לעשות חשבון נפש עם עצמי, איפה אני עם הילדים שלי. האם דיברתי עם כל ילדיי היום? ממש נשאתי את זה איתי לכמה חודשים".

מתקן את העולם

בפרסומים השונים של העמותה, כולל באתרכם, אתם מדברים גם על הקניית ערכים לילדים. על אילו ערכים מדובר?

"הכוונה היא שמי שטוב לבריות טוב למקום. המטרה היא שילד יהפוך להיות ילד שנותן. אני מסתובב הרבה בעולם ופוגש יהודים מכל הזרמים ורבים שאינם יהודים. אני מוצא שכולם חוזרים על אותו ביטוי שנקרא 'תיקון עולם'. כשאני שומע את זה אני אומר להם שאני, כיהודי מאמין, מסתכל מה כתוב אצלנו בספרים על תיקון עולם. כתוב בזוהר הקדוש, כך לפי הסברו של הרב יהודה לייב אשלג, מתי יהיה תיקון עולם? באותו יום שבו יהיו בעולם יותר אנשים שנותנים מאשר אנשים שנוטלים. אני, יחד עם הצוות שלי, לא יכולים לתקן את העולם. אבל כל ילד שנולד עם חותמת של נזקק שכתובה עליו בדיו בלתי נראית, חותמת שמעודדת אותו להמשיך עוד דור של חולשה – אנחנו נותנים לו דחיפה ומסייעים לו לעבור ממקום של נוטל למקום של נותן, ודרכו גם מעבירים את המשפחה, מבחינתי זה תיקון עולם. כל אחד ואחד הוא עולם מלא. זוהי תמצית העבודה של אפיקים. כשאנשים שואלים אותי מה אפיקים עושה, אני עונה בשתי מילים: תיקון עולם".

ובכל אופן, כל כך הרבה פעילות ברוכה, שעיקרה לטווחים ארוכים – יש אכזבות בדרך?

"קורה בהחלט שיש משפחות כפויות טובה. אין הצלחה של מאה אחוז. עם זאת, אין לי ספק שמי שמתמיד מרוויח. אפשר להצביע על זה בגרפים ברורים וחדים של עלייה בהצלחות. כמובן שגם בתחום האמונה של הילדים בעצמם קורה לעיתים קרובות, בעיקר בהתחלה, שילד לגמרי לא מסוגל להאמין בעצמו. גם בתחום הפיננסי, עצם ההחזקה של המערכת היא מאוד יקרה. מדובר באתגר תמידי".

מתוך כל העשייה הענפה, תוכל לשתף אותנו בסיפור אחד שנגע ללבך? להמחיש קצת מה עובר על האנשים שנעזרים בעמותה?

"לפני כמה שנים, היה אצלנו תלמיד שהיה שובב, בלשון המעטה, בבית הספר. המורה כבר הייתה אובדת עצות ולא ידעה איזה עונש יוכל להשפיע עליו. אותה מורה החליטה למנוע ממנו ללכת לאפיקים. הפעולה הזו, מבחינת התלמיד, הייתה נקודת שבירה. הילד השתגע לגמרי. הוא התחיל לכעוס ולהסביר שהוא כבר בקושי מאמין בעצמו, משום שבשום מקום אף אחד לא מאמין בו, בבית הספר ובבית, ולא עוזרים לו. רק באפיקים, אמר, יש מי שמאמין בי באמת, ומסייע לי. ככה הרגיש הילד, ואיתו גם המורה הבינה את המקום של אפיקים בחיי תלמידה".

מרימים גבה

אתה שומע ביקורת מחברים בעולם החרדי על העיסוק שכולו בעולם החילוני?

"רבים בעולם הדתי והחרדי מרימים גבה על עיסוקי. אני, לעומת זאת, חושב שבעשייה הזו יש תקווה לאחדות עם ישראל, ובזה תלויה הגאולה שלנו. פעמים רבות גם מנהל בית ספר שרואה אותי נרתע מיד, והשינוי מגיע רק כשהוא מקבל הנחיה ברורה ממשרד החינוך לפעול איתי… בכל אופן, אני חושב שיש משהו משמעותי מאוד בעובדה שאני כאדם חרדי עומד בראש ארגון שנכנס לבתי ספר חילוניים, ועובד בשיתוף פעולה מלא עם משרדי החינוך והרווחה. אני מאמין שאדם שנתקל באדם חרדי שמסייע לו באמת, זה הקירוב הכי גדול שיכול להיות".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח באדר א' תשע"א, 4.3.2011

פורסמה ב-4 במרץ 2011, ב-גיליון פקודי (שקלים) תשע"א - 708 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: