רייטינג ואבולוציה של חיבורים עתיקים / כרמיאל כהן

 

מחקר רב-תחומי בוחן את חוקי ההישרדות של כתבים עתיקים לאור ממצאי הגניזה בקהיר. עצות הישרדותיות למחבר: כתוב קומפקטי, אסתטי וידידותי למשתמש והשתדל לעורר פולמוס

הקנון הסמוי מן העין: חקרי קנון וגניזה, עורכים: מנחם בן-ששון, ירחמיאל ברודי, עמיה ליבליך ודנה שלו; מאגנס, תשע"א, 500 עמ'

גנזי קדם: שנתון לחקר הגניזה' עורכים: ירחמיאל ברודי ויהודה צבי שטמפפר; מכון בן צבי, תש"ע, כרך ו, 252 עמ'

הגניזה הקהירית אינה מפסיקה לנבוע ולהצמיח פירות מחקריים כבר למעלה ממאה שנה. כך, דרך משל, מכון בן צבי בירושלים מוציא שנתון מיוחד לחקר הגניזה בשם "גנזי קדם" ובו מתפרסמים מקורות ומחקרים בתחום הגניזה. לאחרונה יצא לאור הכרך השישי, והצצה חטופה בתוכן העניינים יכולה בהחלט ללמד על העושר ועל הגיוון הטמונים בחקר הגניזה: שיעור בהלכות הרי"ף מבית מדרשו של הרמב"ם (דן גריברגר), סיפור עממי בערבית יהודית (רחל חסון), שירי הקודש לרב נתן בן שמואל (שרה כהן), מחקר מקיף בעקבות רשימת פסוקים אחת מן הגניזה (משה לביא), קטע מאגדת 'כסא שלמה' (אלון תן עמי) וגרסאות ערביות-יהודיות של 'תולדות ישו' (מרים גולדשטיין). כך נמהלים הלכה, פולקלור, פיוט ואגדה לתמהיל מיוחד, כשהמכנה המשותף של כולם הוא שכיבתם זה לצד זה (או זה על גבי זה) במשך מאות שנים בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר.

שלושה דורות של מיון, פענוח וצירוף כבר מאחורינו והיד עודנה נטויה. הספר "הקנון הסמוי מן העין: חקרי קנון וגניזה" שיצא לאחרונה בהוצאת מאגנס מבקש להציב קומה נוספת לחקר הגניזה. הספר לא נועד לפרסם קטעים חדשים מן הגניזה אלא לדון בשאלה כללית לאור ממצאי הגניזה: מה גורם לחיבורים לזכות למעמד קנוני ומה מביא להכחדת זכרם? שאלה זו אמנם נדונה והולכת בעשרות השנים האחרונות מבחינה סוציולוגית, אנתרופולוגית והיסטורית, אולם יש בה בגניזה הקהירית ייחוד המאפשר לדון בשאלה זו מנקודת מבט מרעננת. הגניזה, כשמה, אינה ספרייה או ארכיון שהחברים בה נבחרו בקפידה, אלא אדרבה יש בגניזה דוגמאות רבות של מה שלא נמצא ראוי לשימור במהלך הדורות. עובדה זו מאפשרת לבחון אלו מול אלו הן את המנצחים בתחרות להכרה ומעמד והן את הנכשלים בה. המטרה היא אפוא "לנסות לנסח את 'חוקי ההישרדות' ואת 'כללי הקנוניזציה' שהותירו חיבורים אלה על מדף הספרים היהודי לעומת אחרים שנשתכחו ונעלמו".

הספר מכיל שישה-עשר מאמרים העוסקים בשאלות של קנוניזציה, ואף כאן די במבט חטוף בתוכן העניינים כדי להתרשם שהשאלה אינה נדונה רק על ידי חוקרים ממדעי היהדות אלא מכלל מדעי הרוח ואף ממדעי החברה. הסיבה לכך היא שהספר הוא פרי עבודתה של קבוצת מחקר ייחודית באוניברסיטה העברית בירושלים, שפעלה כשלוש שנים מתוך גישה המבקשת להעשיר ולרענן את חקר מדעי היהדות על ידי הפריה הדדית בין חוקרים, גם כאלו שאינם מתחום מחקר זה. כך ניתן לקרוא בספר לצד מחקרים במדעי היהדות, שאף בהם ניכרת השפעת מדעי הרוח ומדעי החברה, מחקרים על התרגומים הלטיניים של הפינומנה מאת אראטוס (גבריאלה סרה), על סיפורי הדור השני של כפר עציון, זיכרון קולקטיבי וקנון (עמיה ליבליך), על שימור ושינוי בזהות היהודית של מהגרי שנות התשעים מברית המועצות לשעבר (מיה בניש-וייסמן) ועל הנס בלומנברג והלגיטימיות של המודרנה (כריסטוף שמידט).

נעיין בקצרה במאמר אחד המעלה בחנים שונים בעניין שאלת ההישרדות של חיבורים בתחום הלשון. אהרן ממן דן בשלושה חיבורים בחכמת הלשון: מחברת מנחם בן סרוק (ספרד, המאה ה-10), כִּתַאבּ אלְחַאוִי ('ספר המאסף') לרב האיי גאון (בבל, המאות ה-11-10) וכִּתַאבּ אלְאִסְתִגְנַאאְ ('ספר העושר') לרבי שמואל הנגיד (ספרד, המאה ה-11). אם היינו צריכים לחזות מראש איזה מחיבורים אלו ישרוד לאורך הדורות מסתבר שהיינו בוחרים בשני האחרונים שנכתבו על ידי חכמים ידועים ובעלי סמכות: רב האיי גאון ראש ישיבת פומבדיתא, "גאון עולם בהלכה ובהנהגה הרוחנית", שמאות תשובות שלו מצויות בידינו, ורבי שמואל הנגיד, מצביא דגול, "חכם לשון מופלא ומשורר גדול". אולם למרבה ההפתעה דווקא מחברת מנחם, "מזכירו של הנגיד חסדאי אבן שפרוט, ולעת מצוא אף משורר החצר שלו", היא זו שהגיעה אלינו בשלמותה בהעתקות רבות, ולעומתה ספרו של רב האיי גאון אבד כנראה כבר במאה הארבע עשרה וכיום מצויים ממנו כארבעים דפים בלבד בהעתקות שונות. גרוע מזה אירע לחיבורו של רבי שמואל הנגיד ששרד ממנו קטע גניזה אחד ובו שבעה שורשים בסך הכול.

ממן בוחן בזה אחר זה בחנים שונים לשאלת ההישרדות והאובדן, ונעיין בכמה מהם. עובדה שהייתה אמורה לכאורה לגרום לאובדנה של מחברת מנחם היא הגישה הלשונית המיושנת שלה. מחברת מנחם נכתבה לפני שנודע העיקרון המחייב בתחום הפועל של ר' יהודה חיוג' (המאות ה-11-10) בדבר שלשיות השורש העברי – "רבים מביאוריו (של מנחם) לערכים מערכי המילון ומפירושיו לכתובים הושמו לאַל בעקבות חידושיו של חיוג'". לעומת זאת ספרו של רבי שמואל הנגיד נכתב אחרי חיוג' ועל פי שיטתו, ודווקא "מורשתו המיושנת ומלֵאת השיבושים של מנחם הונחלה מדור לדור, עד זמננו ממש". ספרו של רב האיי, שאף הוא נכתב לפני עידן חיוג', "היה המילון הראשון שערכיו הקיפו את כל הספרות העברית והארמית שנכתבה עד זמנו… ועם זה, לא עמדו לו ביום פקודה לא הייחודיות, לא החלוציות ולא החדשנות". מתברר אפוא שלא בחני הדיוק, העדכנות והחדשנות הם שקבעו את גורלם של הספרים הנדונים.

גורם מפתה למדי לתלות בו את שאלת ההישרדות והאובדן הוא שפת החיבור. שני החיבורים שלא שרדו נכתבו בערבית, ולעומתם המחברת נכתבה עברית. אולם ממן טוען שהלשון לבדה אינה יכולה לפתור את הבעיה, וכראיה הוא מציין את מילונו של ר' יונה אבן ג'אנח (כתאב אלאצול) שנתחבר במקביל למילונו של רבי שמואל הנגיד. הספר אמנם תורגם לעברית כמאה שנה לאחר כתיבתו, ובכל זאת גרסת המקור הערבית הגיעה אף היא לידינו בהעתקות לא מעטות.                

ממן מציין גורמים אחדים המהווים פתרון לשאלת ההישרדות. מחברת מנחם היא מילון קומפקטי מאוד. בדרך כלל אין בה דיונים דקדוקיים, אטימולוגיים או סמנטיים – "המחברת היא בעיקרו של דבר מילון למשמעות הפילולוגית של פשט המילה". לעומתה כתאב אלחאוי ובמיוחד אלאסתגנאא הם ארוכים ומקיפים מאוד. "אין ספק אפוא כי החסכנות של המחברת פעלה לטובתה", ואילו ההיקף המופלג פעל לרעה.

גורם נוסף שפעל לטובת המחברת הוא שיטת העריכה והאסתטיקה שלה. "המחברת ערוכה בצורה אסתטית למדי, כדרך המילונים בזמננו". לעומת זאת רב האיי גאון נקט שיטה אנגרמטית, שדורשת מן המעיינים להביא בחשבון שיקולים מתוחכמים כדי למצוא את מבוקשם. כך למשל, מדגים ממן, החפץ למצוא את המילה "דָּבְאֶךָ" (דברים לג, כה) ימצאנה בקלות אצל מנחם במחברת ד' בשורש דב"א, ואילו בכתאב אלחאוי מילה זו מצויה במחברת א' בין שיכולי שורש אב"ד. "המעיין שאינו מיומן בחשיבה מופשטת יעדיף להשתמש במילון הפשוט", נכתב.

גורם נוסף שמציין ממן לסיבת שרידתה של מחברת מנחם הוא "בוחן ההתדיינות עם החיבור". בגלל ראשוניותה של המחברת היא עוררה תסיסה אינטלקטואלית מזמן כתיבתה ממש. דונש בן לברט, בן זמנו ובן מקומו של מנחם, כתב כנגד המחברת את "ספר ביקורתו העוקצני הגדול בן מאה ושמונים ההערות". שלושה מתלמידיו של מנחם כתבו דברי ביקורת על ביקורתו של דונש, ותלמידו של דונש חיבר תגובות לתגובותיהם. "הפולמוס על סוגיות אטימולוגיות, סמנטיות ודקדוקיות שעלו ב'מחברת', בתשובות דונש עליה ובתשובות תלמידיהם – כל אלה הוסיפו להרחיב את חלל התהודה של ה'מחברת'". לאלו הצטרפו מאוחר יותר, במאה ה-12, רבנו תם (צרפת) ורבי יוסף קמחי (פרובנס) שכתבו חיבורים שמטרתם להכריע במחלוקות הללו. "המחברת לא עמדה אפוא בודדה מול שִנֵּי הזמן. ספרות שלמה הייתה תלויה בה".

בחנים אלו ונוספים שבים ונדונים גם במאמרים אחרים בספר "הקנון הסמוי מן העין". כך למשל, מנחם בן-ששון במאמרו "משנה תורה לרמב"ם: לדרכי יצירת קנון בחיי מחבר" כותב בין היתר שהערעור על משנה תורה לרמב"ם "סייע לא רק להפצת שמעו אלא גם לחיזוק קהילת התומכים". ושולמית אליצור, במאמרה "שירה ופיוט בגניזה: תהליכי הישרדות וקנוניזציה של טקסטים א-קנוניים", מציינת בין היתר שפיוטיו של רב סעדיה גאון לא זכו לתפוצה גדולה למרות יוקרתו הגדולה של המחבר, ככל הנראה בגלל שרס"ג "הציב בהם בפני קהלו אתגר לשוני כמעט בלתי אפשרי". לעומת זאת, השפעה רבה הייתה לפעילותו של רב סעדיה גאון בכתיבת חיבורים אישיים, זאת בניגוד לפעילות האנונימית כמעט של הגאונים הקודמים לו שכתבו תשובות מטעם הישיבה. התהליך הזה של מעבר מסמכות קולקטיבית לסמכות אינדיבידואלית והשפעתו על הגאונים המאוחרים (ובעצם על כל הכתיבה התורנית עד ימינו) מתואר במבט מרענן במאמר "סמכות המחבר והקנון ההלכתי בתקופת הגאונים" (יהודה צבי שטמפפר).

העיסוק בסמכות המחבר ובקנוניזציה מעורר אותי להעיר על תופעה ידועה – דברים הנכתבים עלֵי ספר, ובמיוחד אם יש לספר הילה אקדמית או תורנית, נתפסים לעתים כאמת צרופה ומצוטטים בלא בדיקה רצינית. התייחסות כזאת עלולה להוליד טעויות מביכות. מאחת כזו ברצוני לנסות ולהציל בשורות הבאות. כאשר עיינתי בספר שלפנינו, משך את תשומת לבי דיון אגבי שעסק בספר המצוות של הרמב"ם שהופיע באחד המאמרים. כידוע, ספר המצוות נכתב במקורו בערבית ונתרגם בין היתר על ידי ר' משה אבן תיבון (המאה ה-13). ר' משה זה מספר: "ואני שמעתי שמע המאמר הזה (=ספר המצוות), ונכספה נפשי אליו, וחליתי אחד ממשכילי ארצנו ההולך לאלכסנדריא שיבקשהו שם; ואם לא ימצאהו, שיחלה בשמי בכתב פני הנגיד הגדול בן (נ"א: נין) הרב המחבר, לצוות אחד מסופרי ארצו לכתבו ולשלחו אליו; והנגיד הנכבד, לנעם מוסרו, ומשמרו האהבה הקדומה, שלח לו ספרו שיעתיקו ממנו". על פי המילה "ספרו" שבמשפט האחרון נכתב במאמר ש"ר' אברהם בן הרמב"ם נתן ככל הנראה בידי שליחו של אבן תיבון את העותק המקורי של ספר המצוות בכתב ידו של הרמב"ם עצמו". דבר זה בוודאי אינו נכון. "הנגיד הגדול" (שלדעתי, על פי שנות פעילותו של ר' משה אבן תיבון הוא ר' דוד הנגיד, בנו של ר' אברהם בן הרמב"ם), לא רק שלא נתן לר' משה אבן תיבון את העותק המקורי של ספר המצוות בכתב ידו של הרמב"ם, אלא שאף לו עצמו כלל לא היה העותק הזה. כך כתוב במפורש במשפט הבא בדבריו של ר' משה אבן תיבון (ומשפט זה כבר לא צוטט במאמר הנזכר): "והתנצל אליו כי אילו היה אצלו זולתו מדויק היה שולח אותו אליו…". כלומר, הנגיד שלח לר' משה אבן תיבון את העותק שהיה לו והוסיף התנצלות בעניין רמת דיוקו של עותק זה. בוודאי שאין מדובר כאן על כתב ידו של הרמב"ם.

הספר "הקנון הסמוי מן העין" מציע כיוונים חדשים בחקר הגניזה ומדעי היהדות – כיוונים שנולדו מתוך מבט רב-תחומי – ומעשיר את הקוראים בשלל מחקרים מגוונים ומעניינים.              

 carmiel@ybm.org.il

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011

פורסמה ב-1 במרץ 2011, ב-גיליון ויקהל תשע"א - 707, יהדות, עיון ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: