מזמור לסבא – או מדרש ניגון / לאה מרמורשטיין-ירחי

 

כמעט הצלחתי לאחות את קרעיה למנגינה אחת שלמה. חסר לי חצי פסוק. אולי אמצא מישהו מהדור ההוא שהולך ונגמר. מישהו מהונגריה. שיש לו לב רחב וטוב להרגיש ואוזן לשמוע וקול רך ונעים כמו של סבא                      

 

מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר

בִּנְאוֹת דֶשֶא יַרְבִיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי

נַפְשִי יְשוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְמוֹ

גַם כִּי אֵלֵךְ בְגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִי אַתָה עִמָדִי

שִבְטְךָ ומִשְעַנְתֶךָ הֵמָה יְנַחֲמֻנִי

תַעֲרֹךְ לְפָנַי שֻלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי

דִשַנְתָ בַּשֶמֶן רֹאשִי כּוֹסִי רְוָיָה

אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְפונִי כָל יְמֵי חַיָי

וְשַבְתִי בְבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים

בְּזיכרון הנייד שלי יש לי את סבא שלי שר את מזמור לדוד. הוא שר בשכיבה. שומעים את זה. את ה"אהה, אהה, אהה, יא יאי" המטפס לגובה להלהיב – שומעים די חנוק. חלק מהמילים נבלעו. אבל יש לי את הניגון. כמעט שלם. רק לי יש אותו בזיכרון. לא גיליתי אפילו לאבא שלי. גם לא לילדים שלי. עדיין לא. הקלטתי את סבא בי"ד בטבת. בכ' באדר בשנה שעברה, אחרי ייסורים רבים, כשכבר לא יכול היה כמעט לדבר – עלתה נשמתו לשמים.

סבא שלי נולד ובגר בעיירה קישוורדא (קליינוורדיין) שבהונגריה. בן בין שש בנות יפות. כנער השתתף סבא במקהלת בית הכנסת הגדול בעיירה וליווה את החזן בימים נוראים בניגונים שגם אנחנו זכינו להכיר. סבא היה בעל קול ערב, והפך עם היותו בר מצווה גם לבעל קורא דייקן ורצוי. אבל לבו של סבא נמשך אחרי החסידות. בקבלת שבת ובשעת רעווא דרעווין, רצון הרצונות – הסעודה השלישית של השבת – היה הוא מתפלל עם החסידים בעיירה, בשטיבל. שם, כך סיפר לי, למד את ה"מזמור לדוד" הזה ששר כתף אל כתף עם חסידי ה"קוסוני רֵבֵּה". מזמור לדוד שנעימתו – חוטים של תוגה וערגה שזורים בה, אך גם חן ושמחת חברים כרוכים בה.

ובאה המלחמה. נשאה איתה את אביו ואמו. לקחה עִמה את שש האחיות היפות. את העיירה. את החברים החסידים. את נערי מקהלת בית הכנסת.

את סבא שלי השאירה. לפליטה. ובפיו הניגון. ה"מזמור לדוד" מהחסידים.

בעל נוסח

לבית ברחוב "תורה ועבודה" בשיכון הפועל המזרחי בפתח תקווה אהבתי לבוא בימים נוראים. סבא שלי היה בעל "נוסח". למעשה, החזנים כולם התחלקו ל"בעל נוסח" ו"לא בעל נוסח". למדתי מסבא להעריך בעל תפילה טוב. סבא היה שואל: "נו, מי התפלל בעיר?", ואני ידעתי מה לענות. בימים נוראים היה סבא "מתפלל" בבית הכנסת בשיכון, ואני באתי לשמוע. אהבתי את קולו הרך והחם, את הניגונים ואת נעימת התפילה המיוחדת, מחממת לב, לא מצועצעת, ללא גנדורים וסלסולים. פשוטה. צנועה. מלב נמוך. "וקולו נעים, ומעורב בדעת עם הבריות" – בדיוק כזה היה סבא בתפילתו. שליח ציבור ממש, כמו שהיה בכל מעשיו. שליח של הציבור, ולמענו.

את זמירות השבת היה סבא מזמר כאילו לעצמו. הוגה בשולחן השבת בבית הוריו, נזכר בריחות, בדברי התורה, בָּאהבה. יחד שרו רק את "שלום עליכם" ו"אשת חיל" בלחן של מודז'יץ, שאבא שלי, שנולד על אוניית המעפילים, הביא מן הישיבה של בני עקיבא שבירושלים, ואולי את "י-ה ריבון". בקריאת התורה היה דייקן וידע נוסחים לפסוקים "המיוחדים" שטעמיהם נדירים. נעים היה להתעורר בבוקרה של שבת ולשמוע את סבא מתכונן לקריאה. מ"תיקון הקוראים" השחור הקטן שלו לימד את שני בניו, ובני מצווה רבים.

תמיד האמנתי שקולו הערב ואהבתו לניגון שאותה העביר גם לנו קשורים קשר מופלא בעובדת היותו לוי – הן לעתיד לבוא יהיה זה כלי אומנותו בעבודת ה'.

מגילה רבת טעם

כשקבעתי את ביתי בכפר הרא"ה – צימחנו בו את קריאת המגילה שלנו, הנשים. את טעמי המגילה ינקתי מסבא, דרך אבא. הם היו שם. צריך היה רק לקרוא להם בשמם – והם קמו ועלו, התנגנו בפי בקלות ובשמחה. אל סבא התקשרתי כדי ללמוד איתו פסוק קשה או מסובך דרך הטלפון. ללמוד בדיוק איך להטעים את המילים "ככה יעשה לאיש" – בכלל לא לפי הטעמים. גם את נעימת הברכות לפני הקריאה למדתי מסבא שהיה גאה מאוד בנכדתו.

אהבתי לניגונים ולפיוטים הלכה והעמיקה. הלכה ורחבה. מזרח ומערב נשקו. עם השנים ועם האהבה נוספו להם גם טעמים יהודיים ממזרח לקריאת המגילה שלנו. למדתי גם את טעמי ספרד ירושלים, וחברוֹת הביאו מִטעמי תימן ומרוקו והפכו את יום הפורים ליום של שמחה יהודית והשבת עטרה ליושנה. אבל את הברכות התמדתי לקרוא ב"נוסח" של סבא מהונגריה.

ועוד מעט – שוב אדר. עוד מעט – פורים. וסבא, איפה אתה? האם תהיה לצידנו כשנקרא במגילה – אני ושתי נינותיך שאהבת? האם תביא איתך את אחיותיך ואִמך לשמוע? להיות? האם רוחך הטובה תשרה רוגע וחום, עדינות וענווה גם על קריאתנו?

המה ינחמוני

כשנחה הרוח בביתנו, אנחנו שרים בסעודה שלישית עם ילדינו את "מזמור לדוד" בכל הלחנים שמצליחים לזכור. את ה"מזמור לדוד" של החסידים מהונגריה לא הכרתי. ההתעניינות בניגונים החסידיים הביאה אותי לחקור ולמצוא אוצרות כמו זה אצל סבא. חשבתי שלא ייתכן שאין לו מנגינה ל"מזמור לדוד". ושאלתי. וסבא ענה. בקושי. וביקשתי שישיר לי. והוא שר לי. בקושי. אבל המנגינה אצלי. בזיכרון של הנייד. מאז שמעתי אותה קרוב קרוב לאוזן עשרות פעמים. קרוב קרוב ללב. עשרות פעמים. בפקקים, ברמזורים, בלכתך בדרך. בשכבך ובקומך. כמעט הצלחתי לאחות את קרעיה למנגינה אחת שלמה. חסר לי חצי פסוק. אולי אמצא מישהו מהדור ההוא שהולך ונגמר. מישהו מהונגריה. שיש לו לב רחב וטוב להרגיש ואוזן לשמוע וקול רך ונעים כמו של סבא ועין טובה שילמד אותי את החלק החסר.

"גם כי אלך בגיא צלמוות", שר סבא. האם שר על עצמו? האם התכונן? האם ירא היה? לא כל חייו רדפוהו טוב וחסד. סבא הלך בגיא צלמוות לא פעם אחת – אבל הוא רדף טוב וחסד. כל כך הרבה שבטך אבל גם משענתך היו בחייו של סבא – האם ניחמוהו? האם ידע נחמה?

אולי כשאצליח לרקום מחדש את הניגון כולו – אדע. אולי זה ינחמני.

  לעילוי נשמת סבא – אברהם יהודה הלוי בן יוסף ופייגה מרמורשטיין ז"ל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בפברואר 2011, ב-גיליון ויקהל תשע"א - 707 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: