עמדה צפויה ושגויה / יצחק גייגר

מכתבו של המפמ"ר לאזרחות המבקר בחריפות את "מכתב הרבנים" נוקט עמדה חד צדדית בנושא מורכב. אי אפשר לדבר על "גזענות" ועל "היחס לאחר" מבלי להתייחס לרצונם של יהודים להמשיך לחיות בשכונות וביישובים משלהם, ולהשתלבות הסכסוך היהודי-ערבי בסוגיה

לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי שחל ב-13.12.2010 פרסם המפמ"ר על הוראת האזרחות, אדר כהן, מכתב שבו נכתבו בין היתר הדברים הבאים:

… עניין מטלטל אחר הוא פרסום גילוי הדעת של הרבנים בנושא איסור מכירה או השכרה של נכסים למי שאינם יהודים. זהו אירוע שאי אפשר שלא להתייחס אליו… התרחשות קשה זו מצטרפת לנתונים על עמדות סטריאוטיפיות, גזעניות ושליליות כלפי "האחר" שהתפרסמו בחודשים האחרונים בכמה מחקרים וסקרים שפורסמו בציבור… אנו כמורים לאזרחות מתמודדים עם תופעות אלו כל השנה, ומנסים בכל כוחנו – החינוכי, המוסרי, הערכי – להעביר את המסר המבחין בין אי הסכמה ומחלוקת עם "האחר" ועם עמדותיו ודרך חייו – שהן לגיטימיות, לבין שנאה, הכללה שלילית ודה-לגיטימציה אנושית של האחר – שאינן לגיטימיות…

לקראת יום זכויות האדם, ולאור האירועים הקשים במדינה, אני מבקש לחזור ולחזק את כולנו במאמץ החינוכי החשוב הזה. בעניין זה אני רואה גם אותנו כ"עובדי השירות הציבורי", אשר ממלאים מחויבות אזרחית של "שירות חיוני" לחברה: גידולו של דור שיהיה משוחרר מעמדות גזעניות, ויהיה מסוגל לנהל מתחים ואי-הסכמות בחברה באופן המכבד את ערכי היהדות וערכי הדמוקרטיה שעליהם מושתתת מדינתנו. 

המלחמה ב"בערה החברתית" הרובצת לפתחנו היא משימה של חינוך אזרחי שאינה נחלתם של המורים לאזרחות בלבד, אלא של כלל ציבור המחנכים והמורים. אולם אני מרגיש כי יש משנה חשיבות לכך שקולנו – כמי שעוסקים בכך גם בתחום הדעת שאנו מלמדים – יישמע בחדרי המורים ובחדרי הכיתות שלנו באמירות ערכיות ברורות.

מכתב זה גרר מכתבי תגובה של מורים אשר ביקרו את המסר הנובע ממנו ואולי גם את עצם הבעת העמדה החריגה בנושאים השנויים במחלוקת.

אני מבקש להסביר מדוע, למרות כוונתו הטובה, שגה הפעם המפמ"ר על הוראת האזרחות, הן במסר הראוי לכלל החינוך הממלכתי והן עבור החינוך הדתי בפרט. לשם כך נציג את ההיבטים הדמוקרטיים של הסוגיה ולאחר מכן את ההיבטים היהודיים שלה.

מדיכוי הפרט לדיכוי הרוב

רבים האשימו את האידיאולוגיות המעמידות את הקולקטיב מעל לפרט בפרוץ מלחמת העולם השנייה ובמוראותיה. לכן, לאחר המלחמה, נטו הדמוקרטיות לקיצוניות השנייה והעמידו את הפרט מעל לקולקטיב. שינויים בהרכבי האוכלוסייה במדינות המפותחות בעקבות גלי הגירה הביאו לתיקון מסוים בתיאוריה הדמוקרטית הליברלית אשר שלטה במדינות המפותחות. גם רגשות אשמה בעקבות הקולוניאליזם היו סיבה לתיקון בתיאוריה הדמוקרטית. לפי תיקון זה, זכאיות קבוצות אנשים לשמור על ייחודן התרבותי, הלשוני, הדתי והלאומי ואין הן צריכות להתבולל בתוך חברת הרוב הקולטת אותם. במילים אחרות, הגישה הרב-תרבותית ירשה את גישת "כור ההיתוך" אשר נהגה בעבר אף במדינת ישראל מהקמתה ועד לעליית הליכוד לשלטון ב-1977.

אלא שבשני העשורים האחרונים הולך ומתברר שמה שהחל כניסיון של רצון טוב וכתיקון תפיסות כוחניות מוביל בעצמו לעליית כוחות אלימים ולדיכוי חלק מהאוכלוסייה במדינות המפותחות. חלק זה הוא קבוצת הרוב. התקינות הפוליטית מקשה על שיח ציבורי חופשי. זוג אנשי אקדמיה ישראלים מפרסם מאמר המצדיק את חובת המדינה להגן על הזכות לתרבות לכל המיעוטים אך שולל הגנה זאת מהרוב. אידיאל מדינת כלל אזרחיה, שבו קבוצת הרוב מאבדת את מעמדה, מוצג כחלופה למדינת הלאום וכמזור לכל הבעיות שגרמה, לכאורה, מדינת הלאום. מדינת הלאום עצמה מוצגת כשוללת, מעצם מהותה הלא שוויונית, את הדמוקרטיה.

קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, הכריזה באוקטובר האחרון על כישלון הרב-תרבותיות בגרמניה, וראש ממשלת בריטניה, קמרון, הצטרף אליה כעבור כארבעה חדשים. הרב-תרבותיות נכשלה כי חלק לא מבוטל של המהגרים לא היו מוכנים להפנים את הערכים הדמוקרטיים הבסיסיים של חירות ושוויון. יתרה מכך, הם החלו לאהוד תנועות החותרות למיגור התרבות המערבית הדמוקרטית ולתמוך בארגוני טרור. הרב-תרבותיות הפכה אפוא למדיניות אשר ערערה על ההסכמות הערכיות הבסיסיות של אזרחי הדמוקרטיות המפותחות, במיוחד באירופה, והפכה לכלי לדיכוי מיעוטים מסוימים – כמו היהודים – ולדיכוי הרוב. נציין גם את ניצול הרב-תרבותיות למעורבות גורמים בינלאומיים וטרוריסטיים בחתירה תחת יסודות הדמוקרטיות המערביות.

בהקשר הישראלי, האקדמיה, מערכת בתי המשפט (ובראשם בג"ץ) ומרבית אמצעי התקשורת ההמוניים הצליחו לקדם בישראל את אותו הלך מחשבה אשר התפתח לאחר מלחמת העולם השנייה כפי שתואר לעיל. ההתקפות על מדינת הלאום היהודית היו ללגיטימיות בשיח הציבורי ולשליטות בתחום מדעי החברה ובחלק ממדעי הרוח. בג"ץ הכיר בזכות הקמתם של יישובים ייחודיים לכל המיעוטים (כמעט; לא ברור שעבורו הציונים דתיים הם מיעוט) אך לא לרוב. זכותו של הפרט לחיות בחברת הדומים לו קיימת רק לצמחונים, לחרדים ולבדואים, אך לא ליהודים, כי הם, לא עלינו, שייכים לקבוצת הרוב.

במילים אחרות: הולך ומתברר בישראל ובעולם כי רעיונות חדשים המוצגים כדמוקרטיים לעילא – הרב-תרבותיות ומדינת כלל אזרחיה – הם בעצמם לא דמוקרטיים, שכן הם שוללים עיקרון דמוקרטי בסיסי: את הכרעת הרוב. על פי רעיונות אלה אין לרוב אפשרות לנצל את כוחו כדי לפתח את המאפיינים הייחודיים שלו וכדי לאפשר לחבריו לחיות חיי קהילה עם חבריהם לקבוצה. כמובן, צריך למנוע מהכרעת הרוב להפוך לעריצות הרוב, אך באותה מידה מתגלה בשנים האחרונות שצריך למנוע תופעה שלא נצפתה מראש: את עריצות המיעוט.

מניעים לאומניים

טרם התייחסנו למורכבות נוספת של הסוגיה הזאת: ההיבט הלאומי. לפי עדויות שונות, חלק מהמבקשים לרכוש דירות באזורים יהודיים עושים זאת לא על מנת לשפר את איכות חייהם אלא כדי לשנות את אופיים של אזורים אלה ולהגדיל את המרחב היישובי הערבי על חשבון המרחב היהודי. לפי עדויות אלה הערבים המבקשים לרכוש את הבתים מצוידים בסכומי כסף גדולים שמקורם איננו ידוע, וכנראה מדובר בקרנות ששמו להן למטרה להרחיב את המרחב הערבי על חשבון המרחב היהודי.

לא רק זאת: אין שום הוכחה שערכי הדמוקרטיה נטועים היטב בקרב ערביי מדינת ישראל. אין מדינה ערבית דמוקרטית והקשר של ערביי מדינת ישראל עם אחיהם במדינות ערב מוביל להשפעת אחיהם עליהם ולא להיפך (רבים מהם, למשל, צופים בערוץ אל-ג'זירה, שבלשון המעטה נאמר שאיננו ערוץ המעודד דמוקרטיה ושלום). אך לא צריך ללכת רחוק: ההתנכלויות לערבים הנוצרים על ידי אחיהם הערבים המוסלמים גוררת הגירה שלהם ליישובים שבהם היהודים הם הרוב ואף אל מעבר לים. התקינות הפוליטית מקשה לדבר על תופעה זאת אך הדבר אינו מעלים אותה. ולא התייחסנו להשפעות מסורתיות לא דמוקרטיות ולעליית האסלאם הקיצוני בקרבם, וגם לא לשלילת רבים מהם את זכות היהודים למדינת לאום משלהם בארץ ישראל, מה שעבור רבים מבין היהודים כמוה כשלילת זכותם לחייהם.

לכן, כשפונים למורים ולמחנכים במדינת ישראל כדי שישוחחו עם תלמידיהם רק על היחס ל"אחר" ועל השלילה שבגזענות – דבר שהוא נכון כשלעצמו – מבלי להתייחס למורכבות של הנושא הכולל את רצונם של יהודים להמשיך לחיות בשכונות וביישובים משלהם ואת השתלבות הסכסוך היהודי-ערבי בסוגיה, יש בכך הבעת עמדה לא מאוזנת. מה עוד שמכתב ברוח זאת לא פורסם כשחילונים בשכונת קריית יובל בירושלים נאבקו למניעת מכירת דירות והשכרתן לחרדים מחשש (מוצדק) ששכונתם תהפוך במהרה לשכונה חרדית שבה הם לא יוכלו להמשיך לחיות את חייהם כרצונם. מכתב דומה לא פורסם גם כשיהודים שעברו להתגורר בפקיעין נאלצו לעזוב אותה בגלל שריפת בתיהם וחשש לחייהם, וגם לא כשערביי יפו הביעו התנגדות למגורי יהודים דתיים בקרבם.

נחדד את המסר: זכויות הפרט הן מאוד חשובות ואיסור האפליה מאוד חשוב, אך אי אפשר להתייחס אליהם במנותק מההקשר של כלל ההגות הדמוקרטית (ולא רק ההגות הליברלית-אינדיבידואליסטית, הפוסט-מודרניסטית והרב-תרבותית), של ההתמודדות הדמוקרטית בעולם ובישראל עם הבעיות שמעוררות תפיסות רב-תרבותיות ושל המציאות במדינת ישראל. זכויות האדם הן ערך חשוב מאוד אך אינן ערך יחיד וגם לא ערך-על. הצגת סוגיות באזרחות מבלי להתייחס כראוי להקשרים היסטוריים ולמציאות בשטח הייתה רעה חולה בהוראת האזרחות עד כה, ולשמחתנו חל בעניין זה לאחרונה שינוי כיוון. יש לקוות שהמכתב הנזכר איננו מבשר נסיגה משינוי הכיוון בהוראת האזרחות.

אל מול הרבנים

כאמור לעיל, מכתב המפמ"ר פונה לכלל המורים לאזרחות, כולל לאלה במערכת החינוך הדתית. המשמעות היא שהמורים הדתיים התבקשו להביע עמדה נוגדת לעמדת חלק מההנהגה הדתית שלהם. על סמך מה? על סמך דבריהם של נשיא המדינה, של ראש הממשלה, של יו"ר הכנסת ושל שר החינוך המצוטטים במכתב. ובכן, הם אנשים חשובים מאוד שצריך לכבד אותם, אך מקור סמכות דתית – ואפילו מוסרית – הם לא.

אז מה צריך היה מורה לאזרחות בחינוך הדתי לעשות? הרי משרד החינוך לא סיפק לו כלים משמעותיים להתמודדות עם סוגיות של אזרחות מההיבט היהודי-דתי שלה (זולת מה שהפיק ארגון "יסודות" לקידום הדמוקרטיה בחינוך הדתי)? כנראה שהוא היה צריך לחכות ולא לומר דבר.

כעת המצב שונה, וניתן להתייחס לסוגיה גם בחינוך הדתי. למה? כי בחודשיים שחלפו מאז הוצגו, כנראה, העמדות השונות במלואן. לתועלת הרבים, נציג אותן כעת בקיצור נמרץ ובלי הפניה למקורות, ואי"ה נציגן בהרחבה תוך הצגת המקורות בחיבור ההולך ונשלם בימים אלה.

עמדת הרבנים אשר תמכו במכתב – רוב חותמי המכתב היו רבנים חרדים – היא שקיימת בעיה חריפה של איבוד הצביון היהודי של שכונות ויישובים יהודיים, כשהרקע לכך הוא לאומי. בעיה נוספת שעִמה הם מבקשים להתמודד היא בעיית נישואי התערובת. צעירות יהודיות, שחלקן גרות או עובדות באזורים מעורבים, מתפתות להינשא לערבים ולהמיר את דתן, וחלק גדול מהן סובלות אחר כך מידם הקשה של בעליהן הערבים. הרבנים גם מתריעים על תופעה נוספת והיא בריחה של יהודים בעלי יכולת מאזורים שבהם מתרבים הדיירים הערבים, כשהשכבות החלשות מבחינה כלכלית נאלצות להישאר ולסבול פגיעות בהן.

עמדת הרבנים שהתנגדו למכתב היא שהמכתב לקוי מבחינת תוכנו בשל התעלמותו המוחלטת מדעות מתירות ובשל אי-ההבחנה בין סוגים שונים של גויים מבחינת האיסור. במכתב מתוקן שניסה הרב חיים דרוקמן לגבש, האיסור מופנה רק כלפי גויים שהם נגד המדינה. היו גם מי שטענו בשם ההיסטוריה היהודית, ולדבריהם העובדה שהיינו נרדפים בתור מיעוט בגולה מחייבת אותנו להתנהגות אחרת כשאנו הרוב, התנהגות העולה בקנה אחד עם היחס המצופה לגר על פי התורה. לשיטתם, ניתן להתמודד עם הבעיות הנזכרות באמצעות חיזוק היישובים והשכונות שבסכנה, למשל על ידי חיזוק גרעינים תורניים, עידוד התיישבות יהודית, קנייה או שכירה של דירות המועמדות למכירה ועוד. אחד הרבנים אף טען שיש לשפר את מצבם של היישובים הערביים כדי שלא תהיה להם סיבה לרצות לשפר את איכות חייהם דווקא ביישוב יהודי.

לדידם, פסק הלכה האוסר למכור דירה לגויים יכול להינתן לכל היותר על ידי הרב המקומי המכיר את המציאות בשטח, אך לא במכתב כללי ופומבי. הנזק העלול להיגרם ליהודי הגולה ממכתב כזה הוא רב מאוד וכן הנזק הנגרם למערכת היחסים בין דתיים לחילונים ובתוך הציונות הדתית. לפיכך, גם אם ישנה תועלת במכתב הרבנים, הנזק עולה בהרבה על התועלת.

במידה רבה המחלוקת היא בין רבנים המאמצים גישה לעומתית כלפי רשויות השלטון של המדינה (במיוחד מאז עקירת היישובים היהודיים ברצועת עזה וצפון השומרון) לבין רבנים המאמינים בחיוניות של שיתוף הפעולה עם רשויות אלה למרות הביקורת שיש להם עליהן. במילים אחרות, לפנינו ביטוי נוסף לחילוקי דעות יסודיים ומהותיים בקרב רבני הציונות הדתית.

נשוב כעת למכתב של המפמ"ר לאזרחות. ברור כעת שהוא אינו מעניק כלים למורה לאזרחות בחינוך הדתי להתמודד עם הנדרש ממנו. משרד החינוך חייב להכשיר את המורה והמחנך הדתי להתמודד בכבוד עם עמדות של רבנים הנמנים עם ההנהגה הדתית, מבלי לצפות ממנו לעמוד לצד עמדות דמוקרטיות – לכאורה, כפי שהראינו לעיל – מול עמדות יהודיות-דתיות. מבחינה זאת מהווה "מכתב הרבנים" הוכחה חד-משמעית לצורך לקיים דיון והכשרה ייחודיים למורים לאזרחות בחמ"ד, מגמה שבה כבר החלה המפמ"רית להיסטוריה ולאזרחות בחמ"ד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בפברואר 2011, ב-גיליון ויקהל תשע"א - 707 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: