כל אדם היה 'מלך' בזמן זה או אחר, ולו רק לרגע מסוים, ועל כל אחד מאיתנו נגזר לחוות בשלב כלשהו את הירידה מהמלוכה. על האפשרות לשמחה בתוך העולם 

איור: רעות זוארץ עמרני

בתחילת הסיפור של שבעת הקבצנים מספר רבי נחמן על מלך שמוריש את מלכותו לבנו, בידיעה מראש שזה עומד לאבד אותה – ואצטט כאן מהסיפור כלשונו:

וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו: היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, בכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. גם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אני אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה.

כך, יפה ופשוט.

אבל איך אפשר לשמוח כשיורדים מן המלוכה?

קל לומר, קשה ליישם, שהרי כל אחד מאיתנו מכיר את הכאב הנורא הזה, כאב צורב שמותיר צלקות וחותם. הרי כל אחד מאיתנו, גם מי שאינו מלך באיתגליא, היה 'מלך' בזמן זה או אחר, ולו רק לרגע מסוים, ועל כל אחד מאיתנו נגזר לחוות בשלב כלשהו את הירידה מן המלוכה, או, אם להשתמש בפועל אחר, כאצל שמואל ושאול, את היקרעות המלוכה מעליו.

ואם קולו של הנחש, כמו שאומר המדרש, הולך מקצה הארץ עד קצהָ שעה שהוא משיל מעליו את עורו, על אחת כמה וכמה שקולנו אמור לילך מקצה הארץ עד קצה שעה שהמלוכה נקרעת ונתלשת מעלינו.

ולאחר כל אלה, איך אפשר להמשיך ולשמוח בשעת הירידה מן המלכות?

בניסיון לתהות על כך כדאי אולי להרפות לרגע מההתמקדות במקור הכאב, ולנסות לתהות דווקא על שורשיה של השמחה.

לצחוק צחוק חופשי

כשבאים להעמיק במקור כל שמחה באשר היא, ניתן לראות שהיא נובעת מחיבור מוחלט לחיים, מדבקות טוטלית שאין בה ספקות, שאלות או תהיות, וכל כולה מקשה שופעת וזורמת. כשאדם שמח, יאמר מי שיאמר, הוא שרוי בעיוורון מסוים, או, יאמרו אחרים, בהגבהה מְשַׂגֶּבֶת – ואין בכל המעקשים, בכל המניעות, כדי להאפיל על הזרימה שהוא נישא בה, כְּרָכוּב על חץ שלוח, הלאה, הלאה, שהרי בה, בשמחה, טמון אותו כוח קמאי, נחוש, שמוביל את הזרע אל חיק הביצית, שמעניק לרך הנולד יכולת להתהפך, לשבת, לעמוד, לדבר.

השמחה, ניתן לומר, היא התנופה הראשונית שבשורש כל חי. ועוד, נראה שהיא קשורה ישירות למה שאנחנו נוהגים לקרוא לו בשם 'תמימות'.

ואכן, ניתן להבחין בה בעוצמה יתרה אצל אותם המוגדרים 'תמימים' – אפשר לראותה בצחוק ובמשחק של תינוקות ופעוטות, או – וכך חוויתי במסעותיי בהודו ובאפריקה – אצל העמים שלא נותקו מראשוניותם הילדית, וגם כשתנאי חייהם קשים וכשהקיום הבסיסי אינו מובטח להם, הם מסוגלים לצחוק צחוק משוחרר וחופשי, לשיר ולשחק, כשכל חותמי החשש נעדרים מפניהם.

ילדים רכים, או בני אותם עמים שהילדות לא נטשה אותם, שרויים בתמימות המופלאה, או, ניתן לדייק ולומר, מחוברים באותו חיבור טוטלי לחיים שהופך אותם לזוהרים בזוהר מלכותי, לחיים בעולם מופז, מוזהב. אצל ילד הַיֵּש נוכח במלוא גודלו. אדם ופרח, נמלה ומילה. המציאות מכובדת, כלומר, הילד חש בקיומו של מרכז כובד, שאליו מקושר גם הוא כאיבר ממארג האיברים.

המשותף לַמלכות שבעולם הילדות ולַמלכות המדינית – שהן לכאורה דבר והיפוכו, שהרי הילד הוא הנשלט והמלך הוא השולט – מצוי בהכרה בִּגְדוּלה, בתחושת עוצמה שאופפת את הקיום, עוצמה שאין בה ציניות או נוקדנות זעיר-בורגנית.

'ה' בעוזך ישמח מלך' נאמר בתהילים, ואכן השמחה מצויה אך ורק בעולם שיש בו עוז. הנה אני נזכרת עכשיו בתמונות בספרים שליוו את ילדותי –  הדמויות בהם היו שלמות, הילדים ורודי לחיים ובהירי מבט, הכלבים והחתולים צחוּקי עיניים ועליזים. הרוע נכח גם הוא באותן תמונות, והיה עז וקשה, אך מוגדר ומובהק בגבולותיו, כשיש רעים וטובים, וברור לחלוטין מי הוא מה.

עולם השלמות הזה, עולם התמימות, בין אם הוא ילדי ובין כאשר הוא מדיני, נדון לחלוף, ונגזר על השרויים בו, יחידים ועמים, לִגְלות ממנו עם השנים, הגם שהקשר אליו מוסיף ונשמר בחוט שני של געגוע מתמיד, געגוע שבא לידי ביטוי בהמיית המילים 'חדש ימינו כקדם'. 

העצבות הגדולה שבירידה מן המלכות נובעת מהידיעה המייאשת שהימים ימשיכו ויזרמו להם הלאה, וה'קדם' שנחוָוה ייהפך עם הזמן לאוושה עמומה של זיכרון קלוש, לאגדה שספק אם אכן נתקיימה.

וכאן אפשר לשוב לשאלה שצצה ועלתה בראשית הדברים, איך יוכל מי שניטלה ממנו מלכותו להמשיך ולשמוח?

לבוא אל הטרם

מתוך התחברות לסיפורו של רבי נחמן אנסה לתת מענה.

אולי, אני אומרת לעצמי עכשיו, נגרם הכאב הזה כתוצאה מטעות בקביעת מיקום מחוז החפץ הנעלם והמגועגע ש'קֶדֶם' שמו. אולי אנחנו אמורים לחתור לא אל אותה תמימות ילדות ראשונית שנעלמת, כי אם למקום שונה, אחר, מקום שבו ה'קדם' כְּעָבָר ו'הקדימה' כעתיד חד המה, מקום בו משמעות הפסוק 'אחור וקדם צרתני' מכוונת לכך שהאחור והקדם צרורים יחדיו, בצרור משותף אחד.

ולשם כך ברצוני לחזור שוב לסיפור שבעת הקבצנים.

כשהקבצנים מתחרים ביניהם למי הזיכרון הקדום ביותר, אומר רבי נחמן:

ואמר להם (הנשר הגדול הנזכר לעיל): אני אפרש לכם את המעשיות שסיפרו כל הנ"ל, כי זה שסיפר שהוא זוכר גם כשחתכו את התפוח מן הענף, היינו שהוא זוכר גם כשחתכו את טבורו (היינו שגם את המעשה הזאת שנעשה עמו תיכף בעת ההולדה בעת שחתכו את טבורו, גם את זה הוא זוכר); והשני, שאמר שזוכר בשעה שהיה הנר דולק, היינו שהוא זוכר גם כשהיה בעיבור, שהיה נר דולק על ראשו, וזה שאמר שזוכר גם בעת שהתחיל ריקום הפרי, היינו שזוכר גם כשהתחיל להתרקם הגוף, דהיינו בעת יצירת הוולד; וזה שזוכר בעת שהיו מוליכים הגרעין לנטע הפרי, היינו שזוכר גם כשנמשכה הטיפה בעת הזיווג; וזה שזוכר את החכמים שהיו ממציאים את הגרעין, היינו שזוכר גם כשהיה הטיפה עדיין במוח (כי המוחין ממציאים את הטיפה); וזה שזוכר את הטעם, היינו הנפש, והריח, היינו הרוח, והמראה, היינו הנשמה, והתינוק אמר שזוכר לאו כלום, כי הוא למעלה מן הכול וזוכר אפילו מה שהוא קדם מנפש רוח נשמה, שהוא בחינת 'אין'.

מכאן שהאמירה 'חדש ימינו כקדם' לא מדברת על הקדם שבילדות, כי אם על מקום קדום ממנה בהרבה, שהוא הוא בעצם מחוז החפץ של געגועינו.

לַקֶּדֶם שֶׁבַּטרם אנחנו שואפים, מפני שאותה תמימות ילדית אובדת אינה השלמות הנחשקת. התמימות הילדית היא רק עטיפה שעוטפת אותנו עם היוולדנו, או קליפה, או, ניתן גם לומר, עורלה. עם השנים החולפות שומה על אותה תמימות להיבקע, להיסדק. עליה להיקרע מעלינו תוך כאב שלעתים קל הוא ולעתים הוא נורא משאת – כי כך, ורק כך, מבעד לחורים שייווצרו בה נוכל להגיע אל הטרם שלנו, אל הראשית.

הכול מגיע מהחיבור

הנה, למשל, מפני שעל אותה שלמות כמו ראשונית להיקרע ולהיבקע – אנחנו, היהודים, נוהגים למול, לא רק כסמל, את בנינו, כשהקריעה בבשר התם מהווה פקיחה, הסרת עורלה מחסמת, ועל-ידי הסרתה הופך היילוד לכלי ונפתח אל מה שמעבר לו, כמוהו כאישה, שהופכת במגע עם בעלה, מתוך הקרע שנבעה בה, לכלי ומתפלשת אל שמעבר לה.

והרי גם בלימוד, בכל קניית 'דעת', אפשר להוסיף כאן ולומר, יש משום קריעה מתמשכת של אותה תמימות ראשונית, כי הלימוד, ששואף לפתור שאלות, אינו יכול להצליח באמת לאחות את החללים המתרחבים בשאלות שהוא פותח, וככל שיעמיקו בו הוא רק ימשיך ויפתח פתח ללימוד חדש, נוסף, וכך הלאה, והלאה, לבלי סוף – כשהיעד חומק לו כאופק (ואגב, נראה לי שלאותם שמנסים לשווא לאחות את הקרע ולתקנו באגד שווא מדבק, היה רבי נחמן קורא 'המחקרים').

כי רק כך, בקריעה לפנים קריעה, כשעל פני התינוק החלקות נגזר להיסדק ולהתקמט, והתמימות הראשונית הופכת יותר ויותר לרשת שחלליה הם עיקרה – אמורים חיינו לעבור בהדרגה מן התמימות אל התום. ככל שהקרעים מתרחבים, ככל שאנחנו מרחיקים מהילדות, נקרעת ומצטמצמת העורלה שמפרידה בינינו לבין מה שמעבר לנו. החיים מפסלים אותנו אט אט, חוצבים בנו, חותכים, מחטבים, מקלפים. התמימות, כאותם לוחות ראשונים, עתידה להישבר, ומבין שבריה ינצצו ויזהרו הבטרם והאחרי ככלות הכול. מפסולת הלוחות, כך אומר המדרש, נתעשר משה.

ואגב כך, בהתרחקות מהתמימות אל עבר התום, אנחנו קרבים גם יותר ויותר אל מקור יניקתנו הראשוני. לכן, כמו שאומר רבי נחמן, כל מי שזקן יותר הוא יניק יותר, שהרי הוא קרב והולך יותר ויותר למקור היניקה הקדמון.

וחשוב לומר – בתוך כל אלה עלינו להוסיף ולשמוח, לאהוב את היש הסובב והחי, להיות קשובים  אליו, להתחייב כלפיו, מתוך הידיעה שמהקדם באנו ואל הקדם אנחנו הולכים. כי למרות הידיעה שנגזר על התמימות שלנו להיסדק, אל לנו לבטל אותה ולבוז לה, להיפך. עלינו לאהוב את הלבושים המתחלפים תדיר על גופנו, שהרי גם בהם נעוץ הסיפור המופלא הגדול שכולנו משובצים כאותיות בו. כך ניתן לקרוא כברכה, ולא כתוכחה, את הפסוק המוכר מקהלת: "שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך ודע כי על כל אלה יביאך הא-להים במשפט". היכולת לשמוח בימי הבחרות היא שתכניס אותנו כאות, כפסוק, כמשפט, אל תוך ספר תולדות האדם, אל יריעת סיפור החידה המתמשך של הבריאה. אותה יכולת לשמוח תהיה שופעת מהחיבור לחיים בכל עוצמתם, על כל מופעיהם, כששורשה בתום שאינו מתכלה.

אל נקודת העיוורון

לפני סיום אני רוצה לומר עוד דבר על מקום המומים שמוזכרים בסיפור שבעת הקבצנים, תוך שאני מוסיפה מספר מילים שיש בהם נגיעה אישית.

כזכור, כל אחד משבעת הקבצנים 'חיסרון' מוטבע בו – יש בהם עיוור וחרש, כבד-פה עקום-צוואר וגיבן, חסר ידיים וחסר רגליים – כשמוקד ההעדר מציין דווקא את נקודת המלאות.

אמא שלי, יקירתי, נפטרה לפני קצת למעלה משנה. היא, שהייתה משוש חיי ומורתי הגדולה, נמצאה בתהליך הימחקות מתמשך משך כשש עשרה שנה. לאחר שהבחנו בסימנים הראשונים לשוני שהתחיל מתחולל בה, היו השנים הראשונות נוראות מהכיל. דווקא היא, שלימדה אותנו לתת שמות לכל חפץ ובדל והרהור, להבחין בין תכלת לכרתי, החלה להימחק מולנו בהדרגה, ונדמה היה שכל מה שלימדה אותנו בילדותנו מתגלה לפתע כהבל ושווא. רק כעבור זמן רב למדתי לדעת שמה שלימדה אותי בשנותיה האחרונות היה לא פחות, ואולי יותר, מאשר הלימוד שלמדתי ממנה משך שנות ילדותי. היא הובילה אותי בשנותיה האחרונות אל מעבר לשמות הנבדלים, היא קבעה בתוכי קנה-מידה אל הבלתי נמדד. וכל אותה עת, כשנדמתה כמתאיינת, היא עוד שכנה שם, בתוך גופה שלה, לפניי ולפנים, עזה מתמיד, אוהבת ואהובה, איומה כנדגלות.

בזמן שהמקדש היה קיים, כך אנחנו יודעים, היו העם עולים לרגל שלוש פעמים בשנה, מחויבים במצוות הראייה. לא כל אחד צֻווה בראייה. הנשים והילדים ובעלי המום היו פטורים ממנה. רק הגברים הבוגרים, אותם שנשאו בעול היומיום והיו מורגלים להביט נכחם פקוחי עיניים, חויבו ללכת ולהישיר מבט לנקודה שמעבר ליכולת ראייתם, אל נקודת העיוורון.

כי שם, במקום המקדש, הוא הוא העוגן האלמותי שאפשרות החורבן מרחפת מעליו כל העת, יכולים היו לפגוש את מה שמעבר למלכותם בת החלוף.

שם, לפניי ולפנים, היה החדר שהיה ריק בזמן הבית השני, וביום היחיד בשנה שבו הותר לכהן הגדול להיכנס בו, לא ניתן היה לדעת אם יֵצא משם חי.

שם היה עליהם לנסות ללמוד את הלימוד הקשה, איך להחזיק עצמם בשמחה גם בבוא יומם לרדת מן המלוכה, איך יוכלו לפגוש במלכות שאחרי הירידה מן המלכות.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011