גדול המצווה ועושה? / בטחה הר-שפי (לפרשת ויקהל)

 

הנדבות שכוננו את המשכן מזכירות לנו את הממד של מצוות הנעשות מרצון פנימי וללא כפייה, ולא במקרה גדול כאן מקומן של הנשים. ההתקשרות הוולונטרית מתבררת כרבת עוצמה בשעות מבחן קיומי

 

פרשת ויקהל מתארת בפרוטרוט את ביטויי ההתנדבות של העם למטרת בניית המשכן. רמת ההתנדבות הייתה כה גבוהה עד כי משה היה צריך להכריז: "איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש" (לו, ו-ז).

במסגרת סיפור ההתנדבות הגדולה בולטת בפרשת ויקהל תרומתן הרבה של הנשים:  

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ
וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ.
וכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אוֹתָנָה בְּחָכְמָה
טָווּ אֶת הָעִזִּים

… כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם
לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה
הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'.

גם את הפסוק שלפני כן: "וַיָּבוֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כּל נְדִיב לֵב וכו'" (שם, כב), יש שפירשו שהנשים הן שהביאו תחילה ואילו האנשים היו טפלים להן (רמב"ן, רבנו בחיי והפירוש הקצר לאבן עזרא, אשר מביא שם פירוש נוסף: "על דעת הנשים… ברצונם"). לקראת סוף הפרשה, מוזכרות הנשים "הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (לח, ח). בין אם הן באו להתפלל, כדברי מקצת הפרשנים (אונקלוס ואבן עזרא), ובין אם הן באו להביא נדבתן, כפירוש רש"י ואחרים, הרי שהפסוק מתאר את השתוקקותן הרבה של הנשים להתקרב אל הקודש.

ולא בכדי. נראה שלאישה יוחד מקום מיוחד בתוך המסגרת הכללית של ההתקשרות לא-ל. בהיותה פחות מחויבת במצוות ובלתי כפופה לגמרי למערכת הנורמטיבית, ניתן לה פתח רחב יותר לביטויים ספונטניים של רצון עצמי בעבודת הבורא.

הנדבה שבמצווה

מצווה ונדבה הן לכאורה שני מושגים הפכיים. ציווי אינו משאיר מקום לנדבה. מושג הנדבה, במשמעות של דבר הנעשה מתוך רצון אוטונומי של האדם, יכול לצמוח רק במקום שבו נעדרת החובה ההטרונומית. מעבר לעצם הבחירה לקיים את דבר ה', קיום המצוות, מעצם הגדרתן, איננו נובע מרצונו הפנימי של האדם המצווה בהן. זהו ייחודן וזוהי מעלתן של המצוות כקיום אנושי של רצון א-לוהי והתבטלות בפניו. דא עקא, מעלתן טומנת בחובה את חסרונן: התנועה הנפשית של ההתבטלות באה על חשבונה של תנועה אחרת, של רצון חופשי, של עשייה מתוך השתוקקות פנימית. 

אך מסתבר שלמערכת העשייה מרצון, מתוך נדבה, יש מקום בתורה לצידה של מערכת החיובים המאפיינת את רוב מצוותיה. יש שיאמרו בצִלָּהּ, ויש שיאמרו במעמקיה, או בגבהיה. מצוות כמו נזירות, או נדירת נדרים הקשורים לקודש, ואפילו רוב רובם של קרבנות היחיד, אינן כלל בגדר של חובה. ולצידן יש מצוות אשר התורה נותנת להן מסגרת, אך משאירה מרחב פתוח לרצון האישי לקבוע את הפרטים, כמו במצוות צדקה, בהענקה לשכיר ועוד כיוצא באלה. לכך יש להוסיף את האפשרות של היחיד להדר ולהחמיר בכל מצווה נתונה. יש גם שהתורה נותנת כיוון ומתווה דרך, תוך ציפייה שכל אדם יתקדם בהתאם למעלתו. כך בציווי "קדושים תהיו", וכן בהנחיה: "ועשית הישר והטוב". על פי הפרשנות המדרשית עצם נתינתה של התורה הייתה בשני ממדים אלה: מצד אחד ממד הרצון, דהיינו ההסכמה שבוטאה במילים "נעשה ונשמע", ומצד שני ממד הציווי, עד כדי כפייה: "כפה עליהם הר כגיגית".

הדיכוטומיה בין מצווה לנדבה יכולה להימצא אף בתוך גדרה של מצווה מסוימת, בהתאם לסובייקט העושה אותה: האם הוא מצווה לעשות אותה, או שהוא נכלל בגדר הפטורים ממנה, אך ניתנת לו הרשות לעשותה בתור "נדבה".

פטורות ועושות

בתוך הקטגוריה של אלה אשר "אינם מצווים ועושים" תופסות נשים את המקום המרכזי והבולט ביותר. אמנם בתורה עצמה איננו מוצאים הבדלים מפורשים בין חיובי האיש לבין חיובי האישה, וחז"ל הם שקבעו את פטור האישה ממצוות אלה ואחרות, אבל במצוות העלייה לרגל למקדש נאמר במפורש "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך". בתורה שבעל-פה נקבע שנשים פטורות אף מן הנתינה השנתית הקבועה של מחצית השקל שנגבתה לצורך קרבנות הציבור. גביה זו הייתה כרוכה באמצעי כפייה (שקלים א, ג), כשם שמושג המצווה, באופן כללי, כורך בתוכו אלמנט של כפייה: "במצוות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו" (כתובות פו ע"א).

כנגד זאת, דווקא במסגרת ההכנות לבניית המשכן מתבקשת תנועה של רצון: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (כה, ב), ובתוך מסגרת זו יש לנשים מקום נכבד ביותר. כמו כן, כידוע, נשים בכל הדורות קיימו מרצונן מצוות שמהן הן פטורות, בראשן מצוות שמיעת שופר בראש-השנה וכן מצוות נטילת ארבעה מינים וישיבה בסוכה. בנוסף לקיום חלק מן המצוות שמהן הן פטורות בחרו נשות ישראל גם לשמר מרצונן מנהגים עתיקים, כמו אי-עשיית מלאכה בראשי חודשים, אף-על-פי שאין צו הלכתי המורה כך.

שני הממדים – הציווי המחייב מצד אחד וההתעוררות העצמית מצד שני – הם שתי בחינות הכרחיות בעבודת ה', ולא תיתכן זו בלא זו. שניות זו מתגלה באופן מובהק בנושא התפילה. המתח ההכרחי בין שני מרכיביה, הקבע והתחנונים, מהותי להגדרתה. בעוד "התחנונים" מבטאים את כמיהת הלב ואת הכוונה השלמה העומדת מאחורי המילים, "הקבע" מטביע את הדברים בדפוס מחייב, וחורץ ערוץ תמידי של קשר בין האדם לבוראו. המונח  הדיאלקטי המתאר את התפילה כ"עבודה שבלב" מבטא זאת יותר מכול.

אף בתוך תחום זה מצאו נשים מקום להתגדר בו, והתמקדו יותר ב"לב" מאשר ב"עבודה". לכאורה (לפי המשנה, סוגיית התלמוד שעליה ופסק הרמב"ם), נשים חויבו בתפילה באופן שווה לאנשים. ואולם, באופן כללי, נשים לא נהגו להתפלל את תפילת הקבע שלוש פעמים ביום, וההלכה הלכה לקראתן במנהגן זה. תחת התפילה הרגילה, או לצידה, מצאו נשים את התחינות כסוגה המתאימה להבעת רחשי לִבן ומצוקותיהן. כלומר, גם בבואן להתפלל מצאו נשים את אפיק ההבעה הספונטנית והתחנונים הנובעים ממעמקי הלב כמתאים לקשר שלהן עם הקב"ה יותר מאשר התפילה הממוסדת והמסודרת, תפילת החובה והקבע.

ההבדל בין עשייה הבאה מתוקף ציווי, המאפיינת יותר את עבודת ה' של האיש, לבין עשייה הנובעת מן הרצון הפנימי, שאותה מוצאים יותר אצל האישה, בא לביטוי בולט בתחום המשפחה. תחת אותה קורת גג בונים האיש והאישה את משפחתם בעשייה שהיא אמנם מקבילה, בחלקה הגדול, אך מתנהלת בשני מישורים שונים. האיש מקיים פרו ורבו, מפרנס, מחנך ומלמד את בניו מתוקף המצוות שבהן הוא מצווה לעסוק בדברים הללו. ואילו האישה יולדת, מגדלת, מזינה ומחנכת בעיקר מתוקף צו לבבה ורצונה המלא (לגבי מצוות חינוך זוהי דעת רוב הפוסקים). בסופו של דבר מתאחדים שני המישורים במרחב המשפחתי ומשלימים זה את זה: החובה והרצון, הפעילות הנובעת מתוך קבלת עול מצוות, אשר להן גבולות וגדרים, והעשייה הרגשית הנובעת ממעמקי החיים עצמם. דוגמה לכך ניתן לראות בתפקיד המיוחס לנשים כמחזקות ומעודדות את מצוות לימוד התורה של בניהן ושל בעליהן: "באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" (ברכות יז ע"א). תפקיד זה קיבלו נשים על עצמן מתוך עומק אמונתן ורצונן לתמוך ולדבוק בלימוד התורה של אלה המצווים בו.

גדול המצווה

שאלת ההיררכיה של עשייה הבאה מתוך רצון פנימי לעומת זו הבאה מתוך כפיפות לצו חיצוני הוכרעה, כביכול, על-ידי אמירתו החדשנית של רבי חנינא: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". מכאן, לכאורה, שמעמד קיום המצוות כצווים גבוה יחסית למעמד של קיומן מתוך רצון. אולם, אמיתותה של הסברה הראשונית, שלפיה גדול מי שאינו מצווה ובכל זאת עושה, מובנת מאליה ואיננה זקוקה לאישור חיצוני, ולפיכך, לעניות דעתי, לא ממש נתבטלה.

בתלמוד (עבודה זרה ג ע"א) פתרו את שאלת העדיפות בין שתי הקטגוריות על-ידי התמקדות בעניין השכר על קיום המצווה. לדעתי, השכר אולי מקביל לקושי בעצם העשייה, הקיים דווקא אצל המצווה ועושה, אך איננו מורה על עדיפות מהותית, אשר אולי קיימת דווקא לגבי מי שעושה מצווה למרות שאין הוא מחויב בה. ואכן, מבחינה זו, המהותית, "אפילו גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול" (ע"ז שם, בשם רבי מאיר). יתרה מזו, אף בעניין השכר אין הדברים חד-משמעיים, שהרי "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים" (ברכות יז ע"א).

צירוף הרצון האנושי נותן למצוות ערך מוסף, מעצים אותן ומוסיף לקיום התורה את הממד של הרצון הפנימי הייחודי. באופן זה משלימה העשייה הנשית פן חיוני בקבלת התורה ובקיום מצוותיה. העשייה הנורמטיבית, הבאה מתוך חובה לקיומן היומיומי של מצוות, חיונית להתמדת הברית בין העם לא-לוהיו. אך ללא ההתקשרות העמוקה, הנובעת ממעמקי הנפש, עלול חלילה החוט להינתק מצור מחצבתו. ואכן, לאורך הדורות, במיוחד בעתות משבר, הוכיחו נשים את חוזק אמונתן ואת דבקותן המיוחדת בצור ישראל. כך בגזרות תתנ"ו שבהן הן הובילו בכמה מן הקהילות את המהלך של קידוש ה', וכך בתקופות ובמצבים נוספים שבהם היה כורח חיצוני להמיר את הדת, כמו בזמן האנוסים בספרד ובפורטוגל.  

בטלות לעתיד לבוא

ממד הרצון מבטא את האהבה הנובעת מעומקי הלב, את הכמיהה האינדיבידואלית, את האתערותא דלתתא ואת השאיפה להעניק מעבר לנדרש, בבחינת "אני לדודי ודודי לי ". תנועה זו, מלמטה למעלה, מאפיינת גם את אופי נבואתן של נשים. מתוך שבע הנביאות שמונה התלמוד (במגילה יד ע"א) – שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר – רק אצל אחת, חולדה, נאמר במפורש שהיא התנבאה את אשר אמר לה ה'. אצל האחרות הנבואה והדרך המיוחדת שבה הן פעלו נבעו כפי הנראה מנביעה פנימית.

אין חולק על חשיבותן של המצוות ועל המעמד המרכזי של קיומן דווקא מתוך קבלת עול. ובכל זאת, מעמדן הנצחי מועמד בספק. "מצוות בטלות לעתיד לבוא" (נידה סא ע"א) לפי רב יוסף, ובמקביל לכך, בעבר, אבות האומה אף הם לא קיימו את התורה אלא מתוך רצון שנבע מתוך תוכם: "עד שלא נתנה תורה להם… הם עשו אותה מאליהן, לפיכך אהבם הקב"ה אהבה גמורה והשוה את שמם לשמו הגדול" (ויקרא רבה, פר' ויקרא פרשה ב). מובן, אם כן, שכדי להניח את תשתית הקדושה למשכן העתיד להיבנות מתבקש העם קודם כל לנדב תרומה מאת כל אשר ידבנו לִבו. הכול מתחיל בטהרת הלב, והכול חותר אליה: "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם" (יחזקאל יא, יט).

 ד"ר בטחה הר שפי היא מרצה לתלמוד

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א באדר א' תשע"א, 25.2.2011

פורסמה ב-24 בפברואר 2011, ב-גיליון ויקהל תשע"א - 707, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: