עבודת ה' שבהווה / אבי-רם צורף

 

מוטיב ה'עברה לשמה' האיזביצאי מעמיד מודל מחויבות דתית של ברית הנעשית מבחירה. ברית שנבחנת בכל רגע, ומכילה הכרעות ותשלום מחירים

בית המדרש באיזביצא

בעולם הישיבות דהיום הולך וגובר העיסוק בתורת איזביצא, ובאדמו"ריה המרכזיים – ר' מרדכי יוסף מאיזביצא, בעל "מי השילוח", ור' צדוק הכהן מלובלין – אך נראה שהעיסוק בתורתם נהגה מן הפה ואל החוץ, ואיננו מביא לשינוי תפיסת העולם הדתית הקיימת או להפרייתה מתוך המגע בעיקרי משנתם. תורת איזביצא מציבה אתגר בפני הדתיות המודרנית, אתגר שמשמעותו הפיכת התודעה הדתית מתודעה של כפיית הר כגיגית לתודעה של ברית כרותה, תודעה המתבטאת יותר מכול במושג "עבֵרה לשמה".

תודעה דתית של ברית כרותה היא תודעה המבססת את מחויבותה לעולם התורה והמצוות על יסוד של בחירה מוחלטת. האדם הוא זה שבוחר לאמץ את התורה, הוא זה שמקיימה ומקבלה, ולא היא זו הכופה את עצמה עליו הר כגיגית. אמנם, לאחר הבחירה הראשונית לכרות את הברית, מרגע שהחליט האדם להכניס את עצמו בין הרריה של התורה – מרגיש הוא את עצמו מחויב כלפיה גם בזמן שקסמה חדל, גם כשהיא מפסיקה לדבר אל לִבו. אך אין דינה של כפייה עצמית זו כדינה של הכפייה האונטולוגית.

ברית כרותה ופתוחה

שוני מהותי זה מתבטא ביכולת לחתור גם כנגד מוחלטותה של המחויבות. תופעה דומה קיימת במקרה של ברית נישואין. גם היא ברית הנובעת מהבחירה הראשונית, מהקסם הראשוני המוביל לכריתתה. כריתת ברית זו יוצרת מחויבות, שבה בני הזוג מקבלים זה את זה כפי שהם, אף על פי שמשאלת לִבם עשויה הייתה להיות אחרת. אך גם מחויבות זו, ככזו הנובעת מבחירה, מאבדת ממוחלטותה, שהרי אפשרות הפרישה מהמחויבות, או לחלופין החתירה כנגדה, מתחדשת בכל רגע ורגע.

קיומה של אפשרות הגירושין מטרים את ההחלטה על כריתת ברית הנישואין, ואף מתחזק את הברית הזו, מאחר שהוא מאלץ את שני בני הזוג לבחון בכל רגע מחדש את רצונם בברית. זהו פוטנציאל של התחדשות מתמדת – הברית כפי שהייתה אתמול היא לא הברית של היום, שאינה הברית של עוד רגע. ברית נישואין שתבטל את האפשרות של שבירת הכלים, של הפרידה והפירוד, של הגירושין, תשקע את עצמה בתוך סטטיות מעיקה שאין בה כל שינוי. אין היא יודעת ירידות וצניחות, אך גם לא עליות ונסיקות.

כך גם הברית עם עולמה של הלכה. גם כאן, התודעה המתמדת של אפשרות הפרישה, של ניתוק הקשר, היא זו המחייבת את הבחינה המחודשת של הברית בכל רגע ורגע.

על מוטיב ההתחדשות כותב בעל "מי השילוח":

[…] וזאת הוא שורש החיים של יהודה, להביט לה' בכל דבר ולא להתנהג על פי מצות אנשים מלומדה, אף שעשה אתמול מעשה כזו מכל מקום היום אינו רוצה לסמוך על עצמו, רק שהשם יתברך יאיר לו מחדש רצונו ית' וענין זה יחייב לפעמים לעשות מעשה נגד ההלכה כי עת לעשות לה' וכו'… (חלק א', פרשת וישב, ד"ה "וישב יעקב").

רצון ה' שברגע

ההסתכלות אל רצון ה' היא בעצם בחינת כל רגע ורגע מצד הנכונות והאמת שבו, בחינת המחויבות בכל רגע מחדש. הסתכלות כזו גם קורעת את הרגע מהיותו אחד בין רגעים, בלוע בתוך שטף הזמן של העולם, ומייחדת אותו. הרגע לפתע עומד לעצמו, ובו מתנגשות המחויבות הכוללת של האדם לעולמה של הלכה והאמת הרגעית, היחידה, של הכאן ועכשיו, והאדם נדרש להכריע.

אך הכרעה זו כבר אין משמעותה פרישה. זוהי הליכה כנגד המחויבות דווקא ממקום שנתבע אליה, ממקום ששב אל נקודת הראשית של הבחירה ומטמיע אותה בשנית בתוך עולם המחויבות שלו. העדפתה של האמת הרגעית על פני המחויבות הכוללת אינה בחירה פשוטה עבור האדם המכריע. ההפך הוא הנכון: היא מביאה בכנפיה אין ספור לבטים, היא מביאה לשיא את ההתנגשות שעשויה להתקיים בין הבחירה הראשונית בברית לתביעה ולמחויבות הנובעות מכריתתה, אך היא גם מביאה את התחושה של הקיום, את תודעת החיים שבתוך הברית, לשיאה. בהכרעה זו חש האדם את מחויבותו, דווקא כשהוא מפר אותה, בעוצמה חזקה ביותר.

האדם העובר "עברה לשמה" הוא זה החש בשני מרכיבי המושג – מחד גיסא הוא פועל את פעולתו "לשמה", מתוך תביעת אמיתתו הפנימית, מתוך זיהוי הנכון, המוצדק והברור, מתוך ההקשבה לרצון ה' כאן ועכשיו; ומאידך גיסא הוא עובר עברה, הוא חש את עצמו עדיין כמתנגד למחויבותו, כבוגד בבריתו. את התחושה הקיומית של הבגידה במעשה ה"עברה לשמה" מתאר ר' צדוק הכהן מלובלין כשהוא מתעסק בכפרה שהאדם זקוק לה לאחר קיומה של העברה:

כשאדם עושה עברה כעניין עת לעשות וגו' ובכל דרכיך וגו' מכל מקום צריך כפרה על העברה שעשה וכאותה שאמרו (ברכות לא ע"ב) דמתענין תענית חלום בשבת וצריך למיתב תעניתא לתעניתיה [=לשבת תענית לתעניתו] וכן בסנהדרין (כו ע"ב) סברי מצוה קעבדי [=מצווה הם עושים] ומכל מקום צריכה כפרה. וכן משה רבנו עליו השלום בשבירת הלוחות וגרם על ידי זה שכחת התורה כמו שאמרו זיכרונם לברכה (עירובין נד ע"א) אלמלא כו' אף על פי שהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו מכל מקום מקרי עברה לשמה ולכך סבל גם הוא כמו שאמרו זיכרונם לברכה שניטלו ממנו מסורת החכמה והיה יהושע יושב ודורש כו'. וכן אסתר דניטלה ממנה רוח הקודש כשהגיעה לבית הצלמים (מגילה טו ע"ב) הוא לעונש אעבירה אף על גב דמצווה רבא קעבדא (צדקת הצדיק, קכח).

זיהויו של המעשה כנכון מצד האמת אינו משנה את מציאותו כמעשה הסותר את עולם המחויבות שקדם לו. ההתמסרות אל האמת הרגעית אינה עוקרת מיסודה את תחושת המחויבות הכוללת. האדם חש את עצמו תמיד כמורד.

הפורש והעובר

ה"עברה לשמה" יונקת את כוחה מקיומה של האפשרות הראשונית לפרישה, נקודת הראשית של כריתת הברית, אך היא שונה ממנה באופן מהותי. האדם הפורש, נותן גט הכריתות, מנתק את עצמו לחלוטין מעולמה של המחויבות. מרגע שפרש התבטלה זיקתו אליה, נמוג היחס. לעומתו, העובר לשמה הוא זה המקיים עם מחויבותו יחס דואלי – הולך כנגדה ובו בזמן קשור אליה בעבותות, שולל אותה ומאמצה כאחד.

הפורש בוחן את המחויבות הכוללת לעצמה ומחליט אם להיתבע או להתנכר אליה. העובר לשמה מתחייב ומייחד את מחויבותו בכל רגע ורגע. הפורש הוא המורד במכלול, העובר לשמה הוא המורד ברגע. האדם העובר לשמה הוא זה המקיים את היחס השלם לעולמה של המחויבות, הוא זה שמסוגל לחסות בצלה, וזה המסוגל למרוד בה. הוא חי אותה באישורה ובבגידתו בה.

ההדדי שבין הלווה למלווה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בפברואר 2011, ב-גיליון כי תשא תשע"א - 706 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: