מותם של המביטים בא-ל / אילן גראזי (לפרשת כי-תשא)

 

כשה' עונה למשה בשלילה על הבקשה "הראני נא את כבודך", הוא מאפשר לאדם להמשיך להיות קשור לא-לוהים ולערכים בכלל. לשם כך יש לוותר על הפרויקט המודרני של הפיכת הכול לאובייקט, ועל הרצון לקבוע את קיום ה' כעניין אובייקטיבי

פרט מ'בריאת חוה', מיכלאנג'לו, 1508-1512

וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.

וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ

וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ

וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי

כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.

בפרשתנו, בין בקשות המחילה, משה מנצל את עת הרצון כדי לבקש מה שנראה כבקשות אישיות לחיזוק הקשר עם הא-ל: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". ניתן לראות בבקשה זו נטייה רווחת של מאמינים לחוות את הא-ל באופן אובייקטיבי, כאילו מחוץ לתודעתם כיחידים. תשובת ה' נראית אקטואלית מתמיד.

 אחד המאפיינים של החשיבה האפלטונית הוא הרצון להגדיר כל דבר באופן מפורש, ובאופן אובייקטיבי. אפלטון ביקש להגדיר לא רק אובייקטים אלא גם ערכים, וכאן נדמה שמתחילה הבעיה. אמנם, ניתן להבין את השאיפה האנושית להגדיר את  כל מרחבי הכרתו של האדם באופן אובייקטיבי, אחיד וברור. אולם, ערכים – כמחייבים התנהגות מסוימת ובתור מערכת קריטריונים שיפוטיים – יסודם וסופם בתודעה של היחיד, וזאת אפילו כאשר טוענים לאוניברסליות ולמוחלטות של אותם הערכים. זה התנאי לכך של"ערכים" יהיה אכן ערך עבור האדם, ושלא יהיו כחפץ שניתן להיות אדיש כלפיו.

מי תופס את מי

הקושי להגדיר ולהסביר עד תום ערכים מסוימים נובע דווקא מכך שהערך הוא ש"תופס" אותנו, ולא אנחנו בוחרים בו או רוכשים אותו כמו ידע או מיומנות. לכן לא ניתן להגדיר ערך באופן מלא, כפי שאנו מגדירים חפץ. כאשר מישהו אינו מסוגל להגדיר "עד הסוף" ערך מסוים אין משמעות הדבר שערך זה אינו מנחה אותו, או שאינו טבוע בו. ההיפך הוא הנכון: ערך שהוגדר עד הסוף מאבד את חיותו, את מה שגרם לו להיות "ערך". הוא אינו מבטא יותר את החלון שדרכו אדם נפגש עם המוחלט, עם מה שמעבר להגדרות, אלא עוד אחד מהעצמים הקיימים בעולם. האדם, כסובייקט, כמי שאינו יכול להגדיר את עצמו עד הסוף, אינו יכול להכפיף את עצמו באמת אל משהו שקטן ממנו, משהו שניתן להגדרה.

 כאשר ערך מוגדר אובייקטיבית הוא יוצא מן התחום הפנימי לאדם, נעשה תיאורטי וחיצוני לאדם, והופך למושג מת. לכן, הניסיון להגדיר ערכים ולהפכם לאובייקטיביים מְרַצֵּה אמנם את התבונה, אך הורג את הערכים בתור שכאלה.

אחד הסימפטומים של החברה המערבית הפוסט-מודרנית הוא אובדן הערכים, והנטייה להפוך ליחסי את כל מה שאיננו נראה אובייקטיבי, ובהיותו 'יחסי' ולא מוחלט להפוך אותו בסופו של דבר לחסר ערך. כך הפכו כל הביטויים התרבותיים לשווי ערך, התעמעמו הגבולות בין טוב לרע, נעלמו האידיאולוגיות, והרעיון שערך מסוים מחייב התנהגות מסוימת נתפס כמגבלה לחירות האישית. נטייה זו היא בעצם התוצאה האולטימטיבית והרחוקה של החשיבה היוונית. כך כותב ההוגה האמריקני ה"ל דרייפוס: 

אנשים רבים היום מרגישים שהם איבדו משמעות ורצינות בחייהם. לבעיה זו אני קורא "ניהיליזם". לו הניהילזם היה מוחלט או טוטאלי, לא היו עניינים חשובים ומשמעותיים פרטיים או ציבוריים. דבר לא היה דורש מאיתנו מחויבות כלשהי. בעידן לא ניהיליסטי עולות שאלות שכולם יכולים להסכים שהן חשובות, למרות שהן שנויות במחלוקת חריפה. אבל בעידן שלנו, הכול נוטה להפוך לשווה (…) אין יותר מחויבויות משותפות. כאשר אין אירועים מכוננים המשמשים מקור השראה משותף למחויבות חברתית, כאשר אין מעשים דתיים הקוראים להקרבה, ליראה, אנשים פונים לכל דבר, החל בסמים וכלה בטקסים וכתות, כדי לספק לעצמם כעין חוויות שיא. חוויות אלו תופסות את מקומו של מה שהיה פעם התחברות למשהו מעבר לאגו, שנתן ערך למציאות, ובכך היה קדוש.

שורש הניהיליזם הוא הניתוק בין הידוע ליודע. איך הגענו למצב של ניהיליזם? אפלטון דרש להכיר את העולם באופן אובייקטיבי. סוקרטס רצה לנסח ולהגדיר כל דבר באופן מפורש, ברור וחד משמעי, לרבות ערכים ותכונות כגון הצדק או האומץ. כל מאמציו אלו היו במגמה ליצור גוף ידע מדעי. באופן זה ערכים מוסריים מוגדרים באופן בלתי תלוי באדם. כך, כל אחד יכול לבחור את מערכת הערכים שמעניינת אותו. אולם יש הבדל גדול בין משהו מעניין למשהו חשוב. באותה מידה שאנו בוחרים להתגייס למען עניין מסוים, אנו יכולים לזנוח אותו בהמשך.

כל עוד אנו מדברים במונחים של ערכים אובייקטיביים, איננו יכולים למצוא דבר שיש לו סמכות כלפינו ושיביא למחויבות מוחלטת מצידנו (על פי Knowledge and Human Values: A Genealogy of Nihilism)

הא-ל אינו יצור

 הנטייה להפוך לאובייקטיבי את מה שיסודו בתודעה של היחיד באה לידי ביטוי גם בעניין האמונה הדתית. מאמינים רבים מכירים את הפיתוי לבטל את המתח התמידי שמקורו בחוסר הוודאות האובייקטיבי הטבוע באמונה הדתית, ולהתנהג כאילו הא-ל הוא גורם הנמצא מחוץ לתודעה האישית. נדמה לנו שאמונתנו תהיה יותר חזקה אם היא הופכת לוודאות אובייקטיבית.

במבט ראשון, נדמה שמשה בפרשתנו מתפתה לכך כאשר הוא מבקש, לאחר שכבר ביקש שה' יודיע לו את דרכיו, "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". כידוע, ה' מסרב לבקשה זו של משה באומרו "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". אך ה' מציע לו חוויה חלופית:

 וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר.

וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר

וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי.

וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי

וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

 החוויה שמציע ה' למשה היא כפולה: להתייצב איתו בנקרת הצור, ולאחר מכן לראות את אחוריו, כביכול. "אחוריו" של ה' לפי הרמב"ם ואחרים משמע מעשיו, שבעבור האדם הם המידות שיש לנהוג בהן.

באומרו  "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" ניתן להבין שה' מסרב להיות אובייקט להתבוננות: הוא שולל מן האדם  את החיים הקונטמפלטיביים, החיים שבהם האדם עסוק בהתבוננות במוחלט. אלה אינם "חיים". אך ניתן להבין דבר נוסף: ה' שולל את האפשרות שהאדם יחיה חיים משמעותיים עם א-ל שניתן לראות,  כלומר א-ל אובייקטיבי, מחוץ לתודעה האישית. אדם שכזה יאבד את חיותו, את מקור החיים.

התורה, אם כן, שוללת את שתי הירושות של אפלטון: חיי התבוננות אל המוחלט, ויחס אובייקטיבי לא-ל. אם נרחיב, נאמר שהיא שוללת יחס אובייקטיבי לערכים באופן כללי.

יש לציין עוד כי בשתי הדרכים החלופיות שה' מציע למשה, חווית הא-ל מתוך התכנסות אל תוך עצמו, וכן התנהגות על פי מידות מוסריות  – חווית הא-ל כרוכה בחוסר ודאות, מאחר שמקום החוויה הוא הסובייקטיביות האנושית. הא-ל מתגלה על ידי העדרו האובייקטיבי.

חירות קשה

המתח בין פנימיות האדם ובין רעיון המוחלט, בין סובייקטיביות החוויה לבין אובייקטיביות חוסר הוודאות, הוא הנותן חיות ועוצמה לחווית הא-ל ולחיים האנושיים בכלל. רק כך האדם שומר על אוטונומיה; הוא איננו יכול להתמסר באופן פשטני לסמכות א-להית חיצונית, וגם לא למנוע מעצמו את המאמץ הפנימי להתנהגות מוסרית. הקשר הפנימי עם הא-ל הטרנסצנדנטי הוא ביטוי לחירות, במובן שהוא משחרר את האדם מכבלי ה"כאן ועכשיו", משום שהא-ל איננו "כאן ועכשיו".

כך כותב הפילוסוף עמנואל לוינס:

מה משמעות סבל האנשים התמימים? האין סבל זה מעיד על עולם ללא א-לוהים? התגובה הפשוטה והנפוצה ביותר יכולה הייתה להיות אתיאיזם. תגובה זו היא גם התגובה הבריאה לכל אלה שעבורם הא-ל היה מחלק פרסים, עונשים, היה סולח, ובחסדו היה מתייחס לבני אדם כאל ילדים.

אך איזה שד מקובע, איזה קוסם שמתם בשמים, אתם שאומרים היום שהוא איננו? … על הדרך המובילה לא-ל האחד נמצא מעבר ללא א-ל. הא-לוהים של אנשים בוגרים בא לידי ביטוי דווקא בריק של השמים הילדותיים. התורה מגנה עלינו מפני שיגעון של קשר ישיר עם הקודש, ללא תיווך התבונה. הרוחני לא בא לידי ביטוי כעצם מוחשי, אלא כהעדר, כחסר (מתוך "חירות קשה").

אולם, בקרב ציבורים דתיים לא מעטים מתפרסמים אין ספור סיפורי ניסים גלויים ו"אובייקטיבים". עבודת ה' מקבלת, לא פעם, אופי טכני לחלוטין. האם עובדות אלה ואחרות אינן מעידות על ניסיון לחוות את הא-ל מחוץ לתודעה האישית, ועל רצון לחסוך מעצמנו את המאמץ לקשר פנימי סובייקטיבי עם הא-ל?

נדמה שהרוח הפוסט-מודרנית לא פסחה אף על היהדות הדתית, גם לא במה  שאמור לאפיין אותה באופן מהותי: הקשר עם ה'. ניטשה הצביע לפני כבר יותר ממאה שנה על מותו של א-לוהים. נראה כי הניהיליזם שבחברה המערבית הפוסט-מודרנית הוא תהליך מוות של האדם: "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם – וָחָי".

אילן גראזי הוא מורה לפילוסופיה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד באדר א' תשע"א, 18.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 בפברואר 2011, ב-גיליון כי תשא תשע"א - 706, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: