את פירושו למשנה תיקן הרמב"ם במהלך חייו כמה וכמה פעמים. עיון בתיקון לפירושו בסוגיית סדר הטבת המנורה מלמד כי ייתכן שלא תמיד היה התיקון מדויק ושלם

שרטוט סכמטי של מבנה המנורה בכתב ידו של הרמב"ם, מתוך פירושו למשניות

הניגוד המשווע בין עושר יצירתו הרוחנית של הרמב"ם לתלאות שעבר בחייו הוא מן המפורסמות. למרות כל הקשיים שבפניהם עמד, לא פסק הרמב"ם מללמוד ומלכתוב במהלך מרבית חייו.

את פירוש המשנה כתב הרמב"ם במהלך העשור השלישי לחייו (בין גיל 23 ל-30), שבו נדד עם משפחתו מספרד עד מצרים דרך מרוקו וארץ ישראל. גם לאחר שסיים את כתיבתו המשיך הרמב"ם לעבור עליו ולתקנו, אך מפאת תנאי חייו ועבודתו לא תמיד היה סיפק בידיו לתקן את פירושו, ולכן קיים פער בין דבריו במקומות שונים בפירוש המשנה, וכן בין פסק ההלכה ב'משנה תורה' – שאותו כתב בעיקר בעשור החמישי לחייו – לדבריו בפירוש המשנה. הרב יוסף קאפח, שתרגם את פירוש המשנה של הרמב"ם מערבית והוציאו לאור, הגיע למסקנה שהיו ארבעה שלבים עיקריים של תיקונים, אשר בהתאם להם נוצרו ארבע מהדורות שונות של עותקים של פירוש המשנה. התיקונים נעשו על ידי מחיקת מילים או קטעים וכתיבתם מחדש או על ידי כתיבת תוספות, הערות ותיקונים בצד הכתוב (לעתים בציון קו מעל מילים הזוקקות תיקון).

במקומות רבים חזר בו הרמב"ם מפסק ההלכה ומפירושו הראשון למשנה ותיקן את דבריו, אך למיטב ידיעתי לא היה מוכר עד כה ולו מקרה אחד שבו לא השלים הרמב"ם את תיקונו לקטע מהפירוש, כך שנוצר שיבוש במהלך הדברים, כפי שיוצג במקרה דלהלן להבנתי.

כיווני המנורה

היות שכיוון עמידת הכלים במשכן אינו כתוב במפורש בתורה, נחלקו התנאים – רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון (להלן: ראב"ש) – ביחס לכיוון עמידתם. לדעת רבי הכלים עמדו כך שאורכם היה מצוי לאורך המשכן – ממזרח למערב, ואילו לדעת ראב"ש הכלים עמדו כך שאורכם לרוחב המשכן – מצפון לדרום.

תחילה סבר הרמב"ם שמחלוקת זו לגבי המנורה היא מחלוקת במציאות, כאשר לדעת רבי שהלכה כמותו קני המנורה עמדו ממערב למזרח, אולם לאחר זמן שינה הרמב"ם את דעתו, תיקן את פירושו, ופסק שהלכה כראב"ש ושקני המנורה עמדו מצפון לדרום. בשלב זה היה על הרמב"ם לתקן את פירושו בהתאם לכך בכל המקומות במשנה, כך שנוצרו לנו שתי מהדורות בפירושו – מהדורא קמא ומהדורא בתרא.

מקום מרכזי ששינוי הדעה השפיע עליו הוא סוגיית סדר הטבת הנרות. בתורה לא נזכר כלל סדר כלשהו של הטבת נרות המנורה. כל שנזכר בכתוב הוא שעל הכהן להקטיר את הקטורת "בבקר בבקר", תוך כדי שהוא מיטיב את הנרות. חכמים הסיקו שראוי לחלק את הטבת הנרות ל"שני בקרים", כלומר לשתי הטבות, אחת לפני הקטרת הקטורת ואחת אחריה, כאשר בהטבה הראשונה יש להיטיב חמישה נרות ובהטבה השנייה את השניים הנותרים. בנוסף למדו חז"ל שהתורה מחייבת להשאיר במנורה "נר תמיד" שייערך "לפני ה'", כלומר שיהיה קרוב ו/או מכוון יותר משאר הנרות לקודש הקודשים ולארון הברית, ושנר זה יודלק רק מאש התמיד של המזבח ולא משאר הנרות, ודווקא הוא ישמש להדליק את שאר הנרות כשיכבו כולם. נר זה דלק תקופות ארוכות יומם ולילה מבלי לכבות, וחז"ל ראו בכך נס המעיד על השראת השכינה בישראל.

לרמב"ם שיטה ייחודית השונה משיטות שאר הראשונים לגבי סדר הדלקת הנרות. לשיטתו (כמו גם לשיטת רס"ג לפניו) כל נרות המנורה דלקו גם בכל שעות היום.

סדר ההטבה

כך מתוארת הטבת הנרות בבוקר במשניות מסכת תמיד, לפי נוסח הרמב"ם (ג, ט):

מי שזכה בדישון המנורה, נכנס ומצא שתי נרות דולקות – מדשן את השאר ומניח אלו במקומן. מצאן שכבו – מדשנן ומדליקן מן הדלוקין ואחר כך מדשן את השאר.

כך הסביר הרמב"ם את סדר הדלקת הנרות בשלב הראשון, כאשר סבר שההלכה כרבי, ושקני המנורה עמדו ממזרח למערב (נוסח הדפוסים):

"ואני אצייר לך כאן אופן סדר שבעת הנרות איך היו בין המערב למזרח, ואכתוב אות על כל נר, כדי שיהא אפשר לרמוז עליו בקלות בעת הפירוש. וזו היא צורתם :  

                      מערב     א          ב            ג           ד            ה            ו            ז

ופיות כל הנרות לצד מערב, אחד לגב השני, כמו שהוא מצויר, והנר שכתוב עליו א' הוא הנר המערבי שלא כבה זמן מסוים כפי שידוע. ואל הסדר הזה נתכוון הכתוב כשאמר "אל מול פני המנורה יאירו", כלומר, שיהיו פיות כל הנרות לנוכח קדש הקדשים. ולפיכך אמר: כשהוא נכנס להיטיב את הנרות, אם מצא ששני הנרות שכתוב עליהם ו' ז' [=שני המזרחיים, הקרובים אליו בכניסתו] דולקים, מניחם, ומיטיב את חמשת הנרות [א-ה, המערביים, הם "השאר" שברישא של המשנה] כמו שאמרנו, אחר כך עושה איזה עבודה שיעשה, וחוזר ומיטיב את שני הנרות [ו' ז'] שהניח.

ואם מצא אותם [את שני הנרות המזרחיים ו' ז'] כבויים, עליו להיטיב את חמשת הנרות [המזרחיים] שכתוב עליהם ז' ו' ה' ד' ג', ומניח את שני המערביים שכתוב עליהם ב' א', עד שעושה העבודה שהוא עושה וחוזר ומיטיבם. והוא מה שאמר: "ואחר כך מדשן את השאר". 

כאמור, לאחר זמן מחק הרמב"ם קטעים מפירושו וכתב במקום המחיקה הסבר אחר, כך שהקטע כולו נתבאר כך (בתרגום הרב קפאח):

ואני אצייר לך כאן אופן סדר שבעת הנרות היאך היו בין הצפון לדרום, ואכתוב אות על כל נר, כדי שיהא אפשר לרמוז עליו בקלות בעת הפירוש. וזו היא צורתן: 

                               א       ב       ג      ד     ה       ו       ז 

 ופיות כל הנרות כלפי האמצעי, אחד לגב השני כפי שהוא בציור. והנר הכתוב עליו ד' הוא נר מערבי אשר לא כבה משך זמן מסוים כפי שידוע. והוא האמצעי ונקרא מערבי מפני שפיו לצד מערב. ועל סדר זה רמז יתעלה באמרו "אל מול פני המנורה יאירו וכו'", כלומר שיהו פיות כל הנרות כלפי זה האמצעי אשר פניו למערב.

אמר כי כאשר הוא נכנס להיטיב את הנרות, אם מצא שני הנרות שכתוב עליהן ז' ו' דולקים, מניחם, ומיטיב את חמש הנרות כמו שאמרנו, ואחר כך יעשה עבודה שיעשה וחוזר ומטיב [את] שתי הנרות שהניח. ואם מצאם כבוים, הרי זה מיטיב [את] חמשת הנרות שכתוב עליהם א' ב' ג' ד' [ ו-ה'; הרמב"ם סימן קו מעל 4 אותיות אלה, כנראה כדי לסמן שיש להוסיף את ה-ה', שלא נותר לו מקום לכותבה], ומניח השנים הדרומיים שכתוב עליהם ו' ז', עד שיעשה העבודה שיעשה ויחזור להיטיבן.

שכחת האותיות

קל להבחין שלשיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (כבר בשלב הראשון של פירושו) על הכהן לגשת לצד הקרוב של המנורה ולבדוק אם שני הנרות הקרובים אליו דולקים עדיין. אם הינם דולקים עליו לדשן ולהדליק את החמישה האחרים, ואילו אם השניים הללו כבר כבו – אזי עליו לדשנם תחילה ולהדליקם עם שלושת הנרות הסמוכים להם, ואחר כך לדשן ולהדליק את השניים הרחוקים.

ברם, לאחר התיקון, דבר זה השתנה. לפי דבריו יוצא שאם הכהן מתחיל לבחון את הנרות ו' ז' והם עדיין דולקים, עליו לדשן ולהדליק את הנרות א'-ה' תחילה, וגם אם מצאם כבויים הרי הוא מדשן ומדליק את א'-ה' ומניח את ו' ז' להטבה השנייה. כלומר, בכל מקרה עליו לדשן ולהדליק תחילה את א'-ה' ואחר כך את ו' ז'! ומיד צצה השאלה: לשם מה אריכות ההסבר במשנה? הרי ניתן היה לומר בקיצור שיש להדליק תחילה את החמישה הרחוקים ולסיים בשני הקרובים, בין אם הללו דולקים ובין אם כבו?! 

לכן נראה שבשינוי האותיות מהמהדורה הראשונה לשנייה הרמב"ם אמנם תיקן את האותיות לפי שינוי הסברו אך מבלי משים שכח להחליף את האותיות ז' ו' שסומנו באדום עם האותיות א' ב', שמקיימות את הסדר כפי שהסביר בראשונה. כך נוצר תיקון בלתי שלם שאינו ניתן להבנה כמות שהוא בשום אופן.

ניתן בקלות לראות בתצלום כתב ידו של הרמב"ם שהאותיות ו' ז' נשארו כמות שהן ולא נמחקו ותוקנו. לרגע נדמה שהרמב"ם השאיר את השלמת התיקון לקורא הלמדן, אשר אם ישים לבו  יבין מעצמו את שיטת הרמב"ם ואת מעשה השלמת התיקון הנדרש, אך קשה להאמין שהרמב"ם "שתל" את הטעות הזו בכוונה. נראה יותר שהדבר נובע מתנאי עבודתו של הרמב"ם שלא אפשרו לו זאת. התיקון הבלתי שלם לא נתגלה עד כה בין השאר מפני שקשה היה להעלות על הדעת אפשרות של טעות אצל אדם כה מסודר ושיטתי כרמב"ם. ברם, דווקא עובדת היותו כה שיטתי גם אפשרה את גילוי השיבוש.

  ד"ר עלי טל-אור הוא רופא המרבה לחקור ולכתוב במדעי היהדות. גרסה מלאה וארוכה יותר של המאמר ניתן לקרוא באתר 'גילוי מילתא': http://imhm.blogspot.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011