הנוער הקים קיבוץ כתגובה ציונית על רצח יהודים. ביניהם היו יודקה, חלוץ ופעיל בהנצחת השואה, ובתיה, מאמינה אדוקה בדת העבודה. ביוגרפיה אמינה ומרגשת

כמו שני סלעים: סיפורם של בתיה ויודקה הלמן בשליחות הקיבוץ וההתיישבות, אורה ערמוני; יד בן-צבי, תשע"א, 288 עמ'

הספר מגולל את סיפורה של גבת ופרק נכבד מתולדות ההתיישבות הקיבוצית בארץ, דרך סיפורם האישי של בתיה ויודקה הלמן. הוא מופיע בסדרת 'ראשונים בארץ', שבה ראו אור ספרים פרי עטם של מיטב הכותבים על אולגה חנקין, ביאליק, רחל, הרב קוק, הנרייטה סאלד, וינגייט, אנצו סרני, יצחק שדה, יצחק צוקרמן, לוין קיפניס ועוד. זאת סדרה מצוינת, המקרבת את הציבור הרחב אל דמויות העבר בדרך מרתקת. יש לברך שגם בתיה ויודקה הלמן מגבת זוכים לייצג את התנועה הקיבוצית בסדרה חשובה ופופולרית זו, בידיה האמונות והאוהבות של ערמוני.

בה' בניסן תרע"ט (1919), לקראת חג הפסח, ריכזו אנשי צבא פולנים 35 צעירים יהודים בפינסק והוציאו אותם להורג באשמת קומוניזם. לזכר 35 קדושי פינסק התארגן גרעין מקרב הנוער הציוני שנדר להקים על-שמם יישוב שיתופי בארץ ישראל. שם, בקיר המנזר בפינסק, מתחיל סיפורו של קיבוץ גבת.

משם נפרסת היריעה לקבוצות העבודה בעלייה השלישית, רכישת אדמות ג'בתא בעמק יזרעאל והעלייה על הקרקע, הקמת המשפחה והולדת הילדים, יציאתו של יודקה בשליחות 'החלוץ' לפולין ערב השואה, שנות המערכה לעצמאות, החיים התנועתיים בקיבוצם וההתנדבות בקיבוצים צעירים עד אחרית ימיהם. פרק נכבד מיוחד לפעילותו של יודקה לצִדו של יצחק (אנטק) צוקרמן להקמת בית לוחמי הגטאות ולתיעוד המרד בגטו ורשה.

על מצבתו של יודקה הלמן נחקק המשפט: "לא סלח לעצמו על כי לא נשאר איתם שם", ובעקבותיו מופיע בסיום הספר קטע מרתק מדברי הבן, דובי, בסוגיית ההנצחה בבתי העלמין. בתיה האם הייתה מאמינה אדוקה בדת העבודה. במשך כל חייה לא חדלה מעבודת כפיים. היא עבדה בלול וברפת, במטבח ובגידול ילדים. 15 שנים הייתה אופת הלחם בגבת, ובאחד ממכתביה בשנות בגרותה כתבה: "מחר גיוס כללי לדילול. ישנו שיר ישן מאוד 'העבודה היא חיינו / מכל צרה תצילנו'. אלה דברי אלוהים חיים. […] אני כובשת את יצרי והולכת רק פעמיים בשבוע לגיוס, ולאלוהי החלוציות שבי, הסליחה". איך אפשר שלא להתאהב בדמות כל כך כובשת? הלב מתמלא גאווה כשאישה זו מביאה לקורא בן זמננו את דרך ההגשמה היישובית של תנועת העבודה. את האמונה הציונית, את הרוח החלוצית ובעיקר את העבודה, העבודה והעבודה. את אהבת עבודת הכפיים התמימה.

ערמוני מתארת את אישיותם של מושאי כתיבתה ואת אורח חייהם ללא כחל ושרק וללא שכתוב מייפה (או מטייח) של הקשיים, המהמורות והכישלונות. גישה זו מעלה שתי תרומות משמעותיות לאיכותו של הכותר המוגמר. ראשית, היא תורמת לאמינות המחקרית של הביוגרפיה וליכולת של הקורא להזדהות עם הדמויות. שנית, באמצעות הצגת הבעיות והחולשות מועצמים הישגיהם של בני הזוג הלמן, מעלותיהם ושיעור קומתם. כתיבתה של ערמוני רהוטה, עשירה ולא 'מנופחת', נקייה מזיופי "אחרי מות" ומושקעת בעבודת תחקיר מעמיקה. את הספר חותם מכתב פרֵדה יפהפה ומרגש שכתבה אורה ערמוני לשני גיבוריה. "הייתם סלעים, בתיה ויודקה, נטועים היטב בקרקע, נאחזים ולא נכנעים לרוחות הסוערות המבקשות לפורר אתכם, ואת עוצמות הרוך שהיו בכם שיקעתם בילדיכם ובנכדיכם שאהבתם. מעיינות נובעים של רוך".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011