גאולת לימוד התלמוד / יהודה זולדן

במקום שיטת הפלפול המקובלת, מוצעת שיטה המחלצת עקרונות-על ותוכן ערכי מהסוגיות הנלמדות, וייתכן שתסלול דרך להשפעה אקטואלית. ואולי יש כאן גם תשובה לסוגיית חלוקת רווחי הגז העתידיים

מיטב הארץ: כללי לימוד ושיעורים לאורה של תורת ארץ ישראל, יהושע ויצמן; הוצאת ישיבת מעלות, תש"ע, 610 עמ'

הרב יהושע ויצמן, ראש ישיבת ההסדר במעלות, חותר במשך שנים רבות לחשוף בפני הלומדים את תורת ארץ ישראל. מדובר בסגנון לימוד שמבוסס על מספר כללים ועקרונות: הבנת מקורות התלמוד הבבלי לאחר עיון מעמיק בספרות התנאים, לימוד הבבלי על פי עקרונות שמופיעים בתלמוד הירושלמי, ולעתים הוספה של פסיקת הרמב"ם. כמו כן, חיבור סוגיות הבבלי עם תכנים של ספרי קבלה ופנימיות, מתן משמעות למסכת שבה מופיעה הסוגיה ועיון בהגדרת המצווה שבה עוסקת הסוגיה.  החקירות הקלאסיות שבהן נוהגים לעסוק בלימוד הישיבתי, דיוקים מקומיים, פלפולים ומערכות בספרי אחרונים מפנים את מקומם לניסיון למצוא עקרונות יסוד בעלי תוכן ערכי ופנימי בעת לימוד הסוגיה בגמרא. עקרונות העל שבכל סוגיה, בהיבטים שונים ומגוונים, הם תכלית הלימוד.    

  הספר שלפנינו בנוי מבחינה מתודית בצורה שגם היא איננה מצויה בספרי שיעורים שיוצאים על המסכתות הנלמדות בישיבות. בפתיחת הספר רשימת הכללים שצוינו לעיל, כשהם מגובים במקורות מספרי חסידות וקבלה, ובדברי רבנים שהעניקו תכנים מהותיים ומשמעותיים לתהליכי הגאולה של עם ישראל בארצו בדורות האחרונים, כמו הראי"ה קוק והרי"מ חרל"פ, שביקשו שגם אופן לימוד התורה שבכתב ושבעל פה יושפע מהשפע הרוחני המיוחד הנמצא בארץ ישראל, ארץ הנבואה. "אם התחייה הלאומית לא תחדש לנו הארה בתפילה, הארה בתורה, הארה בדרכי המוסר והקשבת האמונה, איננה עדין תחייה אמיתית" (הראי"ה קוק, מאמרי הראי"ה, עמ' 414). בסוף כל כלל יש הפניה לשיעורים בספר שבהם ניתן לראות כיצד הכלל מיושם בדרך הלימוד של הסוגיה.  

 את הקריאה-תביעה של הראי"ה קוק, לאחד בדרך הלימוד בין ההלכה והאגדה, בין הנגלה והנסתר, מנסה הרב ויצמן ליישם ולממש בדרך לימודו. זוהי משימה קשה מאוד, מאחר שנדרש ידע רב בכל ספרות התנאים והאמוראים, בפרשנות הסוגיה בכתבי ראשונים ואחרונים, ובספרות הפנימית – חסידות, קבלה והגות, על מנת להעצים ולחבר את הנגלה עם הנסתר. מדובר על חדשנות לימודית שאין לה מסורת בדרך הלימוד המקובלת בישיבות ואף לא בישיבות ובבתי המדרש הציונים דתיים.

קשה מאוד לבחור מתוך שלל הסוגיות, ובכל זאת להלן שתי דוגמאות שנועדו בעיקר להמחיש את הייחודיות של סגנון לימוד מחודש זה.

בגמרא מופיעה סוגיה בעניין נאמנות טענותיו של לווה בפני המלווה. "הקובע זמן לחברו, ואמר לו פרעתיך בתוך זמני" (בבא בתרא ה ע"א). לווה ומלווה קבעו תאריך שבו הלווה יצטרך להשיב את החוב. ביום הפירעון טען הלווה שהוא כבר פרע את החוב לפני המועד שהם קבעו ביניהם. האם הלווה נאמן לטעון טענה כזו? בגמרא מובאת מחלוקת בין ריש לקיש לבין אביי ורבא. לדברי ריש לקיש, "אינו נאמן, ולוואי שיפרע בזמנו". ואילו אביי ורבא סוברים שהלווה נאמן לטעון שפרע בתוך הזמן, מאחר שייתכן שהזדמן לו כסף והוא מעדיף לפרוע את החוב כדי שלא יהיה טרוד בעניין. מה המחלוקת ביניהם? הרי לא מדובר במחלוקת סטטיסטית בשאלה האם רוב האנשים פורעים חובותיהם בתוך הזמן או לא.

לדברי הרב ויצמן, מחלוקתם היא בשאלה של השקפת עולם: מה ייעודה ומעמדה של פעולת ההלוואה, וכיצד צריך אדם להרגיש כשהוא במעמד של לווה. את עמדת ריש לקיש הוא מתאים לאמור במדרש בשמות רבה לא, טו: "'לא תהיה לו כנושה' (שמות כב, כד), זהו שנאמר 'טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט' (תהילים קיב, ה), בא וראה כל בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה. היום לווה מן הלילה והלילה מן היום, הלבנה לווה מן הכוכבים והכוכבים מן הלבנה, האור לווה מן השמש והשמש מן האור… בריותיו של הקב"ה לווין זה מזה ועושים שלום זה עם זה בלא דברים". ההלוואה היא חלק מהותי בעולם הטבע, וגם בין בני אדם. זאת איננה תקלה, אלא סדר העולם. היא נובעת מכך שכל בני האדם, גם העשירים והעניים, מי שיכול לתת הלוואה ומי שזקוק להלוואה, הם בעצם גוף אחד. כך כתוב בהקדמת הזוהר הקדוש: "העשיר והעני בחיבור אחד, ויתנו צדקה זה לזה, ויגמלו חסד וילוו זה לזה" (יג ע"ב). ריש לקיש רואה את ההלוואה על פי המבט של חכמת הנסתר. ההלוואה שורשה בשותפות בין בני האדם העשירים והעניים, ועל כן אין אדם פורע בתוך זמנו ולוואי שיפרע בזמנו. לעומתו, אביי ורבא רואים את ההלוואה לאור המבט של הנגלה. הלווה זקוק לכסף, ולשם כך הוא נעזר במי שיש לו. אין מדובר על שותפות, ועל כן ההנחה היא שהלווה מוטרד מהחוב ואם הוא טוען שהחזירו לפני יום הפירעון שנקבע, הרי הוא נאמן (עמ' 489-488).

 בהמשך טוען הרב ויצמן שהשקפותיהם של האמוראים הללו תלויות גם במקום שבו חיו. ריש לקיש היה בארץ ישראל ואמר את דבריו בלשון הקודש, ואילו אביי ורבא חיו בבבל ואמרו דבריהם בארמית. בארץ ישראל חיים המלווה והלווה בנעימות כדרכם של תלמידי חכמים המנעימים זה לזה, ואילו בבבל יש תחושה של מי שלא נמצא במקומו, וממילא אווירת החיים היא טרדה. החוב מאיים על הלווה והוא טרוד בחובו וממהר לפורעו (עמ' 491).

  הרעיון מאיר אור חדש ואחר על הסוגיה, ואף מסביר מדוע עמדת ריש לקיש הרואה בהלוואה שותפות נזכרת בפרק השותפין במסכת בבא בתרא. אך עתה צריך לבדוק את כל האמירות של ריש לקיש בכל המקומות בתלמודים שבהם הוא עוסק בענייני הלוואה, כדי לבחון האם הם תואמים את התפיסה הנזכרת, וכך גם את דברי אביי ורבא. דברי המדרש והזוהר הקדוש לא נאמרו על ידי ריש לקיש. האם אביי ורבא חולקים על דברי המדרש שהעולם נברא באופן שהכוחות השונים בו מלווים ומסייעים זה לזה?

  אפשר גם לראות את מחלוקתם באופן שונה לחלוטין. ריש לקיש טוען שמבחינה משפטית אין אדם חייב להחזיר חוב לפני מועד הפירעון שנקבע, ולכן הלווה לא נאמן לטעון שפרע, ולוואי שיפרע בזמן שנקבע. אביי ורבא טוענים שאמנם אין חובה משפטית להחזיר לפני יום הפירעון שנקבע, אך הלווה מודע לכך שהמלווה עשה עִמו חסד כשנתן לו מכספו, ועל כן אם הלווה טוען שהוא פרע לפני יום הפירעון אזי הוא נאמן, כי הוא מוטרד מכך שהוא מנצל את טובו של  המלווה והוא מצא את הדרך להחזיר לו את החוב לפני הזמן. אין מדובר על הערכה סטטיסטית, אלא על הערכת הנאמנות של לווים כשהם טוענים שפרעו בתוך הזמן. המחלוקת היא אם להיצמד למחויבות המשפטית או למידת החסד ההדדי שבין הלווה למלווה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011

פורסמה ב-16 בפברואר 2011, ב-גיליון תצווה תשע"א - 705, יהדות ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הביקורת עושה חסד עם הספר ועם השיטה, שהינה בעייתית בלשון המעטה.
    התלמוד הבבלי מביא קולות שונים מתקופות שונות. גם למי שלא אמון על המחקר התלמודי מקבל את העובדה הפשוטה הזו, שיש כאן דיונים שאינם דווקא ראליים ,אלא דיונים משפטיים. אם כן כיצד ניתן לקחת טקסטים קבליים/חסידיים/מדרשיים חלקם נכתבו מאות בשנים מאוחר יותר ולנסות להבין דרכם מחלוקות משפטיות-תלמודיות? הלא זה אנכרוניזם מוחלט.
    בנוסף, מדוע לא ניתן להניח שאכן במחלוקת ההלוואה שהר בזולדן הביא כדוגמא אכן נחלקו מבחינה סטטיסטית על הלוואה? וכי לא זה עיקר העניין המשפטי-תלמודי הלכתי, הפרטים הקטנים שלתוכם חודרת ההלכה היהודית?
    יתירה מזו איזו הוכחה יש לרב וייצמן שאכן זה "העיקרון הרוחני" שעומד מאחורי הסוגיה?
    מי קבע שאמור להיות עיקרון רוחני? אם התשובה היא המקובלים, או הרב קוק. אזי האנכרוניזם ברור מאיליו.

    אני לא אומר שבהכרח כל שיטה שרואה את המכלול התלמודי כיחידה הרמטית סגורה לוקה באנכרוניזם וסופו עקר. כך, לשיטת הפלפול או לשיטה הבריסקאית יש היגיון פנימי ותנופה פנימית משלה שגם הגיעה לתוצאות לא מבוטלות. אולם לרגע לא הניחו מפתחי השיטה שהם מגלים או חושפים אמת פנימית, ייחודית, ואמיתית. יש כאן יותר אסתטיקה רציונלית מאשר "אמת". בבחינת "להרבות תורה ולהגדילה". יעידו על כך הציטוטים לרוב של הבריסקרים על החילוקים ברמב"ם שמודעים לעצמם או חצי מודעים שלא לזה הרבמ"ם התכוון, וזה גם לא אכפת להם מכך…

    ההיפך הגמור מהם הוא הרב וייצמן בשיטתו של תורת א"י שלוקח אותה ממש "ברצינות". הוא בטוח שהוא חושף אמת פנימית כלשהיא, דרך כתבי הרב קוק או המהר"ל או הזהר בלא לשים לב שבכך הוא יוצר הגחכה של כל העניין.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: