רקוויאם אמריקאי ל"שטעטל"? / רבקה מנוביץ

 

בעוד שלום עליכם מתח ביקורת על העיירה היהודית אך עשה זאת באהבה רבה, יוצרי 'כנר על הגג', שכתבו את המחזה בעקבותיו, יצרו שיר אשכבה למסורת היהודית

המחזמר "כנר על הגג", המבוסס על ספרו של שלום עליכם "טוביה החולב", הוא יצירה אשר במשך למעלה מארבעים שנה לא ירדה מעל במות תיאטרון ומסכי קולנוע, ונחשבת למחזמר המוצג ביותר בעולם. בארץ עלתה היצירה פעמים אחדות, בגרסאות ליהוק שונות, ולאחרונה עולה ההפקה החדשה בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של נתן דטנר ובבימויו של משה קפטן בהצלחה גדולה. נראה כי בניגוד להפקות אחרות של הקאמרי, ניתן לראות בקהל מספר רב, ואפילו חריג, של חובשי כיפות סרוגות, צעירים ומבוגרים, נערות אולפנא ואף כיפות שחורות לא מעטות.

אני עצמי, בראשית דרכי, ביימתי את ההצגה פעמים אחדות במסגרות חינוך שונות. בהמשך, בתפקידי במשרד החינוך, כשערכתי סקר על הרפרטואר הרווח בבתי הספר, מצאתי שה"כנר" היה הטקסט הפופולרי ביותר בחינוך הדתי.

תוצאות הסקר הזה הצביעו על תופעה מעניינת: הסתבר שבכל מוסדות החינוך הדתי עלה המחזמר ללא שינוי מגרסת המקור של ג'וזף שטיין ושלדון הרניק, היוצרים היהודים-אמריקאים שכתבוה – גרסה שמבחינת המסר שלה היא מנוגדת בתכלית להשקפת עולמו של יהודי דתי, שכן ניתן להבחין ביצירה במגמה עקבית של יצירת לגיטימציה לנישואי תערובת (המחזמר והסרט לגבי דיון זה נחשבים לאחד). כיוון שמדובר במחזה אמנותי כתוב היטב מגמתיות זו אינה גלויה לעין, כך שקשה להרגיש כיצד היא זולגת הישר אל תת-המודע של הצופה ומשפיעה עליו. אבל בחינה ביקורתית של הטקסט מראה שכל פרט במחזמר "כנר על הגג", כל אמצעי בימתי, ובסרט כל אמצעי קולנועי, מובילים ליצירת לגיטימציה זאת. להפתעתי, בהפקות שעלו במערכת החינוך הדתי איש לא עמד על הסתירה.

מהו סוד הקסם של מחזמר יהודי זה, אשר הפך לקלאסיקה בקנה מידה אוניברסלי וזוכה להצלחה פנומנאלית מתמשכת אצל בני ברית ואצל שאינם בני ברית?

מסורת יהודית אוניברסלית

מסתבר שבין יהודים, ואפילו מסורתיים, נתפס המחזמר כיצירה המתרפקת על המסורת היהודית ומשקפת את עולמה, ואילו בעולם הרחב נתפס המחזמר כיצירה כלל אנושית המתאימה לכל מקום ולכל חברה. דן אלמגור מספר שביפן, שם עולה ההצגה זמן רב, שאלו אותו איך זה שהמחזמר מבין כל כך טוב את נפש האדם היפני. יצירתו של שלום עליכם "טוביה החולב" וגרסאותיה הבימתיות לא רשמו הצלחות גורפות בעבר. מה אם כן עשו יוצרי הכנר ליצירה המקורית שהפך אותה להיות סיפור הצלחה כזה?

את התשובה לשאלות אלו יש לחפש בניתוח המבנה הצורני של המחזמר, בהיסטוריה שלו החל מהגרסה המקורית שלפיה נכתב המחזמר, הספר "טוביה החולב", בביוגרפיה של היוצרים ובמטרות שלהם. ננסה לערוך השוואה בין הספר וכמה עיבודים תואמי הספר, למשל המחזה "טוביה החולב" שעיבד ברקוביץ ושעלה ב"הבימה" בכיכובם של ברטונוב ורובינא ז"ל, לבין "כנר על הגג" – המחזמר הבימתי והסרט הקולנועי. ננסה לבדוק מה לקחו המעבדים מגרסת המקור ומה שינו. לצורך הדיון נקרא ל"טוביה החולב", היצירה של שלום עליכם בפרוזה, "הספר"; ו"כנר על הגג" ייקרא "המחזמר" או "הכנר".

כשעמדתי לביים את "הכנר" בפעם הראשונה, ראיתי צורך לקרוא את הספר מחדש ולסקור את העיבודים הנוספים. מצאתי שבנושא העיקרי – נישואי חווה לגוי – רוב הגרסאות תואמות את הספר של שלום עליכם ונאמנות לאמירה שלו. לא כן המחזמר של שטיין. כנר על הגג הוא העיבוד היחיד שהמסר שלו שונה בעליל ממה שעולה מהספר של שלום עליכם. בעוד ששלום עליכם כתב יצירה השוללת נישואי תערובת, ג'וזף שטיין כתב יצירה שמחייבת אותם.

מסתבר שבהתאמתו לצרכיו וביציקתו ממדיום למדיום, כלומר מפרוזה לדרמה, עשה ג'וזף שטיין שינויים תמטיים, צורניים ותוכניים. השינוי העיקרי הוא בהתפתחות העלילה: בעוד שבספר ובכל העיבודים הנזכרים חווה, שהלכה אחרי אהובה הגוי, חוזרת לעם היהודי, "כנר על הגג" מדגיש את העובדה שחווה נשארת עם הגוי ואיננה חוזרת בה. ברקוביץ, מעבד הסיפור הראשון, מחזיר את חווה לאביה, ובעקבות הספר נותן בפיה מונולוג נרגש בנוסח "עמך עמי" של רות המואבייה. כשהיא נופלת לרגליו ומתחרטת פונה טוביה לשמיים ואומר: "ריבונו של עולם, היא אמרה שהיא שלנו! 'כרחם אב על בנים' – כתבת בתורתך, רק אתה אב? ואני?", ואז הוא פורש את זרועותיו כלפיה ומקבל אותה. חווה חוברת לגורל היהודי, וביחד הם יוצאים לגלות.

לא כך מתפתחת העלילה ב"כנר על הגג". גם כשיהודי הכפר מגורשים, גם כשמשפחתה עומדת לצאת לגלות, נשארת חווה עם פיידקה, בעלה הגוי, וטוביה המובס משלים ומברך את הזוג המאוחד. עיוות המסר בולט במיוחד לאור עמדותיו המוצהרות של שלום עליכם, המצויות לא רק ביצירה "טוביה החולב", שעליה מבוסס ה"כנר", אלא גם בכתביו השונים, וכפי שמשתקף בביוגרפיה שלו.

שלום עליכם סלד מנישואי תערובת, ראה בהם טרגדיה, וריחם על מי שילדיו המיטו עליו אסון כזה. יצירות אחדות פרי עטו של שלום עליכם – גימנסיה, שימלה ועוד – עוסקות בסוגיית בגידת הבנים, טרגדיה שלא פעם סופה היה מוות. גם ב"טוביה החולב", בספר ובעיבודים הבימתיים הנ"ל, נוכח המוות: גולדה האם, למשל, מתה משברון לב ומגעגועים טרם שיבת הבת.

לא כן אצל ג'וזף שטיין, שלגביו התפיסות הישנות שבהן נישואי תערובת נתפסו כטרגדיה עבר זמנן ואין להן הצדקה. אצל שטיין ההליכה אחרי הרגש והאהבה, כדרכה של חווה ואחיותיה וכמקובל בעולם החדש, היא הדרך הנכונה. לכן ב"כנר על הגג" הטרגדיה אינה גדולה כל כך: גולדה לא מתה, טוביה נשאר בחיים לאחר שהשלים עם המציאות, מוטל חי ופורח ואפילו הודל ובעלה, הנמצאים בסיביר הרחוקה, מאושרים מאוד כי הם כל כך אוהבים.

החדש הוא טוב

החדש הוא טוב והישן מעוות – זו התובנה שהמחזמר שוקד להביא לתודעתנו שוב ושוב, אפילו באמצעות האביזרים החדשים: מכונת התפירה החדשה של מוטל למשל. אבל בעיקר באמצעות עיצוב הדמויות המייצגות את הישן בחיי העיירה: הקצב הדוחה, השדכנית החטטנית, הרב הליצן ואפילו הגויים. בניגוד לגויים הנבערים של "טוביה החולב", מעוצב פיידקה, הגוי החדש, כאדם נאור, יפה ונאצל. "גם אנחנו עוזבים", אומר פיידקה במערכה האחרונה, והולך עם חווה למקום שבו לא מגרשים יהודים. בעולם הנאור והחדש, אומר הכנר, גם הגויים טובים. עובדה – יש יפי נפש כמו פיידקה.

גם לשלום עליכם היתה ביקורת על דמויות העיירה המנוונות, אלא שמול העולם הישן וקשה-היום הזה, שעליו כתב בכל כך הרבה חמלה, בצחוק ובדמע (ולא במרירות אפלה ומחופשת כדעתו של דן מירון בספרו 'הצד האפל בצחוקו של שלום עליכם', עם עובד, תשס"ד), לא הציב שלום עליכם את העולם המודרני בדמות אלטרנטיבה גואלת, כפי שעושה ג'וזף שטיין.

שלום עליכם, כמו רבים ממשכילי דורו, לא היה שומר מצוות קפדן, אבל כסופר כתב מתוך אהבה גדולה ליהדות, עם אחריות ומחויבות למסורת ועם רצון לתמוך בהמשך קיומה. וכך כותב חתנו של שלום עליכם, י.ד. ברקוביץ, בספרו "הראשונים כבני אדם": "…הוא לא אמר די בזה ששר לילדי עמו את שירת חגיהם – הוא קיים את החגים בעצמו, בביתו ובקרב משפחתו, לכל פרטיהם ודקדוקיהם המסורתיים" (תל אביב תשל"ו, עמ' 328). ידוע לנו ששלום עליכם כתב גרסה מוקדמת של "טוביה החולב" שבה חווה לא חוזרת לבית אביה, אבל מאוחר יותר גנז אותה וכתב את הגרסה שבידינו, זו שבה הוא נותן בפי הבת דברים קשים על חייה עם הגוי וחרטה על המהלך שעשתה.

לא כן יוצרי "כנר על הגג". כבני דור שני של מהגרים שהגיעו לארה"ב מאירופה, אשר הדת לא היתה יותר חלק מחייהם, ביקשו ליצור אפוס שהוא אמנם מחווה לנוסטלגיה של ה"שטעטל", אבל מה שהם באמת יצרו הוא רקוויאם ל"שטעטל", שיר אשכבה למסורת היהודית. הדברים אולי לא מוצהרים, אבל עולים בבירור מניתוח ביקורתי של הטקסט הכתוב ושל הביצוע הבימתי והקולנועי כאחד.

אני עצמי סוס

אחד השינויים שנעשו במחזמר הוא חיזוק הלכידות העלילתית, לכידות שהיתה חסרה ב"טוביה החולב". הדבר מתגלה כבר בפרולוג – 'מסורת'. לפנינו פתיחה קלאסית: הרמוניה קוסמית שוררת בכל, זריחה קסומה מתגלה מעל גגות העיירה. הכנר הניצב על קצה הגג מנגן בדביקות, רגע לפני היקיצה, מצב אופייני של שלווה לפני תהליך הסתבכות קלאסי.

הרמוניה מנומנמת זו, הכוללת עיוורון של הגיבור לגבי הרוחות החדשות המנשבות ממש מתחת לאפו, היא התשתית שעליה בנויים מרכיבי היציבות וסדרי החברה היהודית, ובהם כללים ומסגרות קבועים שנוצרו מכורח החיים בתוך סביבה דיכוטומית יהודית-גויית. אלא שיציבות זו היא מדומה.

על רקע השלווה תרנגול קורא להתעורר. המצלמה עוברת ממקום למקום, המקהלה שרה "מסורת" ועל הבמה התאורה מתמקדת במהירות במוקדים שונים. כל הבזק על פינה בחיי העיירה מכין אותנו לקראת השבר: הבנים הלומדים, הבנות בבית, הנישואים באמצעות שדכנית, הרב, הקצב, האב המכריז שהוא פוסק אחרון בכל, הבידול המתוח מהגויים. כל תמונה כזאת היא "אקדח תלוי על הקיר". הקהל מוזמן לקלוט את הרמזים ולהידרך.

דוגמא לטכניקת "האקדח על הקיר" היא תמונת הסיום של הפרולוג בסרט: סוסו של טוביה משוחרר, העגלה עושה את דרכה מאליה, טוביה זחוח הולך בשביל ושר, עגלת חייו נעה לאי שם משוחררת. טוביה לא שם לב. רק למחרת יבחין שהסוס איבד את פרסתו, רק למחרת ייווכח שהכל נשמט מידיו ושהוא עצמו הפך לסוס. "אני עצמי סוס" הוא המונולוג הפותח את המערכה הבאה.

"כנר על הגג" מבקש לשדר בשני ערוצים מקבילים. בערוץ האוניברסלי "הכנר" היא יצירה כלל אנושית על זמנית, בהיותה עוסקת במשבר הקלאסי שבין מסורת לקִדמה ובין דור ההורים לדור הבנים. בערוץ היהודי זוהי יצירה שמבקשת לבטא אמיתות היסטוריות יהודיות גדולות, ללמד. בפתיחה, למשל, טוביה ניצב בפוזיציה חזיתית ופונה ישירות אל הקהל: "אתם שואלים מנין התחילה מסורת זו? אני אגיד לכם". טוביה "מלמד" את הקהל.

כך גם באפילוג בסרט – אוכלוסיית העיירה נעה על גבי המעבורת שחוצה את הנהר. ברקע שיר הפרידה "אנטבקה". המעבורת מעבירה את כל יהודי העיירה מהעולם הישן אל העולם החדש. בתמונה אחרת, באותה מערכה, נראית שיירת היהודים המשתרכים בשלג נשענים על מקל הנדודים הישן. התמונה מעוצבת על פי האיקונוגרפיה של "גלות", כפי שציירוה גדולי הציירים היהודים מאז ועד היום.

יהודי אנטבקה עוברים מארץ לארץ, אבל גם מעידן לעידן. "היהודי לבוש תמיד בכובע", אומר טוביה במחזמר, "אולי כדי שיהיה מוכן תמיד לגירוש". אלא שכל גירוש הינו גם התחלה. "אנחנו נחכה למשיח במקום אחר". זו חכמת הרבי הסתגלן, שכפי שקיבל כבר את הריקוד המעורב בחתונה של צייטל, כך יקבל כנראה גם את נישואי האהבה וגם את נישואי התערובת.

פני היהודים המפליגים במעבורת מופנים מערבה בהבעת חלום וידיהם מנופפות אחורה לשלום. אנטבקה היא שירת פרידה, אבל גם שירת הללויה ליהדות חדשה, אמריקאית, המצפה במערב. בהפקה בקאמרי עומדת מקהלת היהודים בקטע הזה חזיתית, ובסיום רוקעת שלוש רקיעות רגליים של פינאלה. העיירה מוכנה לדרך. ואתה יודע שזוהי שעת נעילה. תם עידן העיירה, אומרת התנועה והשירה הנפלאה. ואת התובנה המטלטלת הזאת אתה חש בכל הווייתך, כפי שרק יצירה אמנותית גדולה יכולה לטלטל אותך.

דרגות הקיום של ריה"ל

במקור, בספר "טוביה החולב", היו לטוביה שבע בנות, ובין סיפוריהן היה קשר אפיזודי. כל סיפור עמד בפני עצמו. ב"כנר", לעומת זאת, יש חמש בנות ושלושה סיפורים, שביניהם יש קשר מתפתח של הסתברות. לא עוד שלושה סיפורי אהבה של נערות שבמקרה הן בנותיו של אב אחד, אלא יצירה שעלילותיה קשורות זו בזו, כשהאב אשם במה שקורה איתן. האב הגאה, שבמעשה היבריס קלאסי ממיט על עצמו את האסון במו ידיו.

צייטל, הבת החיוורת והצייתנית, היא הראשונה שממרה את פי ההורים. היא אמנם מקבלת רשות, אבל זוהי הכניעה הראשונה של טוביה, והמשגה הטרגי הראשון שלו.

הודל, הבת השנייה, הולכת אחרי המהפכן הצעיר שטוביה הביא אל ביתו. זהו שיא ההיבריס – טוביה מביא גבר צעיר ללמד את בנותיו. משגה שני. הודל כבר איננה מבקשת רשות, היא קובעת עובדה ומודיעה. טוביה מאשר ואפילו מברך, משגה טרגי שלישי. חווה, הבת השלישית, היא הסיפור העיקרי. סיפורה הוא שיא העימות ועילת היצירה כולה. יוצרי "הכנר" היטיבו לעצב את דמותו של טוביה, שאמונתו וקיומו חד הם. עיון מדוקדק בדיאלוג שבין חווה לטוביה בסצנת העימות המרכזית מגלה תשתית פילוסופית שלקוחה משיטת דרגות הקיום שבספר "הכוזרי" של ר' יהודה הלוי.

טוביה, שבוודאי לא למד את "הכוזרי", יודע אותה ברמה אינטואיטיבית. זו טבועה עמוק בתוך הכרתו היהודית. יוצרי "הכנר", מנגד, מאוד מודעים לה. אם לא מתוך שלמדו את "הכוזרי", אז כנראה מתוך שלמדו היטב את ספרו של שלום עליכם. והוא, כבר-אוריין במקצועות היהדות, מן הסתם הכיר אותה במקור.

הדיאלוג בין טוביה וחווה, ש"הכוזרי" חבוי בסב-טקסט שלו, מתרחש ביום שלג מקפיא עצמות:

חווה: אבא אני ופיידקה מכירים זה את זה כבר הרבה זמן ו…

טוביה: חוולה, אני הייתי מאושר יותר אילו נשארתם ידידים מרחוק, את צריכה לזכור מי את ומי האיש הזה.

חווה: יש לו שם אבא.

טוביה: אני יודע. לכל יצור יש שם.

חווה: הוא לא יצור הוא בן אדם.

טוביה: מי אמר שלא, אלא שהוא בן אדם מסוג אחר. כמו שכתוב בפרשת נוח, "כל מין למינו", כלומר ציפור יכולה לאהוב דג, אבל איפה הם יחיו? איפה הם יבנו בית ביחד?

חוה : דברים משתנים אבא.

טוביה: לא חווה, דברים מסוימים לא ישתנו עבורנו לעולם.

חוה: אנחנו רוצים להינשא.

טוביה: את מטורפת!

חוה: אבל אבא..

טוביה: לא, חווה, לא! לעולם לא!… לעולם! ברור!

חוה: כן אני מבינה אבא..

והיא מפנה עורף והולכת אל אהובה הגוי. דומם, צומח, חי, מדבר, יהודי, נביא. אלו הן דרגות הקיום לפי ר' יהודה הלוי. בין ה"מדבר" לבין היהודי יש פער אבולוציוני, אלו שתי דרגות קיום שונות, ולכן, אליבא דטוביה, אין בקוסמוס מקום עם אפשרות של חיים יחד ביניהם. הרי אם תלך הציפור למקום חיותו של הדג היא תמות, ואם הדג ילך למקום חיותה של הציפור הוא ימות. היות שחווה בחרה לרדת לדרגת הקיום האחרת, היא בבחינת מתה. וטוביה יושב עליה "שבעה" כפי שיושבים על מת. בדיון שבינו לבין עצמו הוא לא מותיר מקום ל"צד שני", כדרך שהוא רגיל לעשות בדיונים רגילים. כשחווה שבה ומתחננת שלפחות יקשיב לה, הוא מפנה לה עורף ועוזב אותה בוכייה בשדה. חיצונית היא אינה קיימת, מבפנים הוא נקרע.

חווה חיה והמסורת מתה

במערכה האחרונה הבית כבר ריק, הכל ארוז בעגלה, עוד רגע יצאו לדרך. המתח רב, לא כולם כאן. לפתע מופיע "הזוג" החסר, חווה שלובת זרוע עם בעלה, בידיהם מזוודה, הם מתקרבים ביחד. חווה מדברת אל אביה, הוא מפנה עורף, לא מרים את עיניו: "גם אנחנו עוזבים, אנחנו לא רוצים לגור במקום שמגרשים יהודים מביתם…". טוביה לא מגיב. "אבא, ברך אותנו!", חוזרת חווה על בקשתה שכבר זכתה לסירוב בוטה בעבר. טוביה מתעלם.

נואשת, היא פונה ומתרחקת עם בן-זוגה. העניין נראה אבוד. היא הרי מתה. ואז, ללא כל רמז מקדים, לפתע, טוביה מרים את ראשו, מביט בהם ולוחש: "גוד בלס יו!", או בעברית: "ברוכים תהיו, יברך אתכם האל!". זו מציאות? בסרט מתמקדת המצלמה במהירות בתגובתה של צייטל (על הבמה מתמקדת התאורה בפני השחקנית). פניה מלאות ההבעה, בקלוז-אפ ענק, משדרים: אושר, תדהמה, הקלה, וגם זעזוע. אי אפשר לטעות בכוונת היוצר. הוא מוביל אותנו באמצעות הבימוי כך שלא יהיה לנו ספק שהיינו עדים לרגע היסטורי: חווה הכניעה את אביה, הטאבו נשבר ועולם שלם קרס.

הרפליקה הבאה מוסיפה להוביל להבנה שאי אפשר לטעות בה: "אנחנו נוסעים לדוד אברם!", צועקת צייטל שהתעוררה מההלם לאחותה. "אנחנו נכתוב לכם!", משיבה בצעקה האחות המנודה לאמה ואחותה. ואנחנו מבינים שהקשר יתחדש ואנחנו יודעים גם שחווה לא מתה, אף פעם היא לא מתה, ואם היתה איזו העמדת פנים כזו, הרי שעכשיו, הרגע, היא קמה לתחייה!

טוביה המובס משתולל. נסער הוא זורק את החבל על העגלה, מהדק את הקשר וצועק על אשתו ובתו: "לדוד אברם… לדוד אברם… כל העולם צריך לדעת להיכן אנחנו נוסעים". "צייטל", הוא צועק פקודה אווילית, "אל תשכחי את התינוק!". תמיד כשהוא נשבר הוא זורק פקודות אוויליות. כמה נורא הוא במר תבוסתו! במפגש השני שלו עם חווה אחרי שעזבה, כשרדפה אחרי עגלתו והתחננה שיעצור, כל מה שביקשה היה: "אבא, ברך אותי!". והוא צעק: "לא, חוולה, לא!". אחר כך, כשהתחיל הדיאלוג הפנימי, "מצד אחד ומצד שני…", השתיק אותו טוביה מיד וחתך: "לא, אין עוד צד שני! איך אני יכול להפנות עורף לעמי? לאמונתי? לכל מה שאני! אם אכנע הפעם, אשבר!".

אז עכשיו זה קרה: הוא בירך. האם הוא נשבר? לא, הוא נשאר בחיים. מי כן נשבר?

פעם, ביום הקפוא ההוא, טוביה סירב אפילו לגעת ביד המושטת של ה"יצור", פיידקה. עכשיו הוא בירך אותו, וכל אותה תורה שציפור ודג לא יכולים לחיות יחד נתגלתה כעורבא פרח. הציפור לא מתה והדג לא מת. להיפך, הם הולכים לבנות חיים חדשים ביחד. מי כן מת? המסורת מתה.

מה היה חושב על כך הסופר שלום עליכם?

שלום עליכם כתב כאמור גרסה מוקדמת של "טוביה החולב", ובה חווה, שהתאהבה בגוי, נשארת איתו. אחר כך התחרט וגנז את הגרסה ההיא. האם כיוונו יוצרי "הכנר" לגרסה הישנה של טוביה החולב, זאת ששלום עליכם גנז?

שלום עליכם שייך לתקופה שבה רווחה בין הסופרים היהודים חרדה גדולה לגורל העם היהודי. תסמונת ה"תלוש" – כפי שהעלו אותה על הכתב ברדיצ'בסקי, גנסין, ברנר ואחרים – היא דמותו של הצעיר היהודי שיצא מתחום המושב, פרק מעליו את עול המסורת ומנהגי ה"שטעטל", הציץ אל העולם הגדול, נפגע, אבל לא מצא את מקומו באף אחד מהעולמות ונשאר "תלוש".

מאחורי היצירות העוסקות ב"תלוש" עומדת החרדה מההתבוללות, שגם שלום עליכם, מסתבר, היה שותף לה. הפתרון לבעיה זו היה בשני כיוונים מנוגדים: האחד, התבוללות – מה שניתן לעשות על-ידי הגירה לעולם החדש, לאמריקה, והיטמעות בה; השני, הפרדה מוחלטת בין העם היהודי לעולם הגויי, וזאת ניתן לבצע רק בארץ ישראל.

שלום עליכם, שהיה קרוב לציונות, בוודאי לא העלה בדעתו שהתבוללות באה בחשבון. אם כתב גרסה אחרת שבה חווה לא חוזרת, היה זה כדי להביא את בעיית ההתבוללות עד לקצה הטרגי שלה. אבל ב"כנר על הגג" לא רק שזו לא טרגדיה, אלא שהפתרון שמציע "הכנר" הוא הפוך: הפי-אנד. התבוללות היא גאולה. לכן אצל שלום עליכם הולך טוביה לארץ ישראל, ואילו אצל ג'וזף שטיין הוא הולך לאמריקה. מי שכן הולך לארץ ישראל אצל שטיין היא ינטה השדכנית, נושאת דגל הריאקציה. שם תמשיך את המסורת החשוכה.

ומחו את שמם מצוואתי

את יחסו של שלום עליכם להתבוללות ניתן לדעת בוודאות, שכן הוא הביע את עמדותיו בנושא זה במילים מפורשות. כך הוא כותב בצוואתו מיום י"א בתשרי ה'תרע"ו (התאריך העברי במקור), כאשר הוא כבר בניו-יורק: "בריא ושלם ומתוך דעה צלולה אני כותב את דברי הצוואה הזאת ובה עשרה סעיפים". בסעיף הראשון הוא מבקש שעל קברו יאמר עליו קדיש בנו הצעיר, ואילו בסעיף החמישי הוא כותב: "ענייני האמונות והדעות של בני ובני-בני מסורים ללבם. ורק את שורש גזעם היהודי אבקש מהם לשמור. אלה מבני אשר ימאסו בגזעם ויעברו לדת אחרת, והיה הדבר לאות כי נעקרו משורשם ונישלו מעל משפחתם ומחו את שמם מצוואתי – ואין להם חלק ונחלה בתוך אחיהם".

דומה שאין דברים מפורשים מאלה.

מדוע הפכו אנשי "כנר על הגג" את היצירה על פיה בניגוד לרוח היוצר?

שטיין מספר שכתב את היצירה לכבוד אביו שהיגר מאירופה, ולדעתו היה נאמן לרוחו של שלום עליכם. אבל מסתבר שבאמת רצה לתת הכשר לצורת החיים הליברלית שבחר בה, ובעיקר למצוא מסילות אל ליבם של יהודי ארה"ב שנישואי תערובת רווחים ביניהם. מעל לכל ביקש שטיין להתאים את היצירה לקהל היעד האוניברסלי, שאיננו יהודי, ומסר כמו במקור של שלום עליכם לא היה מתאים לכך.

עיצוב דמותו של טוביה כגיבור הרואי משרת את הקונספציה של "כנר על הגג". היוצרים הציבו לעצמם אתגר להפוך את סיפורו העממי של שלום עליכם ליצירה אפית-ויזואלית מונומנטלית, וטוביה כגיבור הוא חלק מהקונספציה.

"כנר על הגג" הוא אפוס יהודי רחב יריעה. רוב התמונות עוסקות במימד הכללי ומעבירות את מה שמעבר לסיפור הפרטי. כך גם הגיבור. "טוביה החולב" של "הכנר" איננו סתם חלבן קטן, טוביה הוא דמות הרואית מייצגת – מלך, אדיפוס יהודי אשר רק ברגע האחרון נמלט מגורלו של הגיבור הטרגי הישן ונשאר בחיים.

לא במקרה נבחר טופול לתפקיד (ונתן דטנר בקאמרי משתדל ללכת בעקבותיו). טופול יוצר את הדמות הראויה לעלילה הזאת, כי טוביה של המחזמר הוא גיבור מיתולוגי, הוא מנהיג לבני עדתו, גבוה, חזק, יפה, עני אך נדיב, רגע לפני שמגרשים אותו מהחצר שלו הוא עדיין מלך בנחלתו ולא מהסס לגרש את שוטר הכפר מחצרו. דמותו ההרואית ניצבת זוהרת במרכזו של הכאוס הגדול, ונושאת על גבה את היצירה כולה, יצירה מונומנטלית אשר למעלה משנות דור לא פג קסמה.

מהו סוד הקסם של המחזמר, שאלנו בתחילת דברינו. המונח "מסורת" (tradition) הוא מונח אוניברסלי. מסורת מול חידוש – זהו הקונפליקט העומד במרכז היצירה. קונפליקט קלאסי שמעולם לא ירד מהפרק. ביפן הוא חוצה משפחות, כשם שבנורווגיה הוא נושא למאבקים. אז אולי זהו סוד הקסם של המחזמר, החיבור שבין האוניברסלי והלוקלי? ואולי פשוט יותר, החיבור בין שני גאונים – שלום עליכם וג'וזף שטיין?

כך או אחרת, לקהל יהודי המונח "מסורת" הוא מושג בעל קונוטציות נוספות. "כנר על הגג" היא יצירה ששרה את שירת מותה של המסורת היהודית בדור הזה, אמנם תוך שהיא בונה לה גלעד זיכרון מופלא. האמנם נכון שנשיר כבר את שירת מותה? בארץ, בכיכובו של רודנסקי, בהצגה בפני קהל של יהודים שבה שרו את הפרולוג באידיש, תורגמה המילה מסורת ל"די תוירה", כלומר "התורה". בהמשך שר רודנסקי: "גוט איז א פאטער און הייליג איז זיין תורה", בעברית: "א-להים הוא אבא, וקדושה היא תורתו". ללמדך שבפני קהל של יהודים אפשר לחזור למונח האותנטי של שלום עליכם – "התורה". אלא שהביטוי "מסורת", שתורגם מאנגלית לעברית, אומץ על ידי התיאטרון הישראלי כלשונו ונשאר כפי שטבעו אותו בעיבוד האמריקאי.

רבקה מנוביץ הקימה וניהלה את היחידה לתיאטרון במינהל החינוך הדתי, וייסדה את התוכנית האקדמית ללימודי תיאטרון במכללת אמונה וניהלה אותה בעבר. כותבת דוקטורט בנושא תיאטרון ויהדות

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בפברואר 2011, ב-גיליון תרומה תשס"ט ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: