עילוי נשמות / ראובן גפני

 

מה בין כ' בסיוון, ישיבת מקובלים ספרדית בת מאה שנה ומורשת יהודי הונגריה? מסע בעקבות בית תפילה ירושלמי שסגר את שעריו

ישיבת 'רחובות הנהר' ולשכתה של הבוררת ברוריה זבולוני איפרגן

בקרן הרחובות יפו ויהודית, סמוך לשוק מחנה יהודה במרכז ירושלים, מנסה אדם בגיל העמידה לשכנע את העוברים והשבים להשלים מניין לתפילה בבית כנסת סמוך. כמו רבים אחרים לפניי, גם אני איני נוטה להסכים, הגם שאיני יודע להסביר לעצמי מדוע. אלא שבעוד אני מתרחק מן המקום בצעדים מהירים, אני שומע אותו מכוון מתפלל שנכון לסייע בעדו לבית הכנסת, המצוי "פה קרוב, ברח' יהודית 4". וכך, באבחה מהירה של מזל – או אולי השגחה – אני מבין שחיפושיי ארוכי-השנים אחר בית הכנסת של "חוג יוצאי הונגריה" הגיע סוף סוף לקיצו.

אמנם, משסבתי על עקבי במהירות ועליתי בעקבות המתפלל העשירי למקום המיועד הופתעתי למצוא עצמי בבית כנסת שזהותו הספרדית והקבלית אינה מוטלת כלל בספק. דקות אחדות מאוחר יותר, בעודי בתפילת העמידה, נפתרה התעלומה: על קיר המזרח של בית הכנסת, מוסתרים במקצת על ידי מספר ספרי תורה ספרדיים עצומי ממדים המוצבים במקום, מתנוססים עשרות לוחות זיכרון למתפללים בעלי שמות אשכנזיים. מעליהם, בענווה שרק לוחות זיכרון בני חמישים מסוגלים לה, קבוע היה לוח קטן המוקדש לעילוי נשמתם של קדושי הונגריה שנספו בשואה. אכן, חזרתי ואישרתי לעצמי, מצאתי.

בית לניצולים

אכן, התחלתי מן הסוף. נשוב אפוא מן המאוחר למוקדם, כדי לספר לכם מה חיפשתי – ומדוע התגלותו המחודשת הייתה עבורי כפלא.

מועדון החברים של "חוג יוצאי הונגריה" נוסד בראשית שנות החמישים, על מנת לתת מענה חברתי, אנושי, אולי אפילו פסיכולוגי, למאות משפחות של יוצאי הונגריה שהתגוררו בירושלים, ושהותירו מאחוריהם בשנות המלחמה והשואה מולדת, בית, וכמעט תמיד גם בני משפחה אהובים.

במועדון, שפעל בדירה שכורה ברחוב אגריפס 8, נפגשו הניצולים ובני משפחותיהם כמה פעמים בשבוע, ולעתים אף חרגו ממנו לטיולים ולפעילויות אחרות, בעלות אופי מגוון. באי המועדון היו ברובם המכריע בני גיל המעבר. רק מיעוטם היו צעירים יותר, ואלו הובאו למקום על פי רוב בידי הוריהם, הן על מנת למלא את המקום בקולות צחוק צעירים ורעננים יותר, והן על מנת להעניק לצאצאיהם את תחושת ההמשכיות והמסורת, שהייתה כה קרובה להינתק שנים ספורות קודם לכן.

הפעילות במועדון כללה, מטבע הדברים, גם הרצאות ושיעורים בנושאים מגוונים, מרביתם כאלו שהתנהלו בשפה ההונגרית. חלק מן המרצים, זוכרים הוותיקים, היו אנשי העיתון ההונגרי "אוי קלט", שבשנותיו הטובות ביותר כתבו בו גם אישים כגון אלכסנדר זאובר, ישראל קסטנר, יוסף לפיד ואפילו אפרים קישון. כיום אין איש הזוכר אם אישים אלו עצמם הופיעו במועדון הקטן והאינטימי במרכז ירושלים, אולם רוחה של התרבות ההונגרית, זוכרים כולם, שרתה במקום ללא עוררין.

מרבית הפעילים במועדון היו מזוהים באופן זה או אחר עם תנועת ה'מזרחי', וכך עלתה עד מהרה היוזמה להקים במקום גם בית כנסת קטן, שבו יתכנסו באי המקום לפחות בשבתות ובימים טובים. משנתקבלה ההחלטה הוסב האולם המרכזי מדי שבוע לבית תפילה בזעיר אנפין, שבו עברו רבים מהמתפללים לפני התיבה, איש איש על פי הנוסח והנעימה שהביא עמו ארצה לאחר המלחמה. אחד מאותם החזנים, שמעון שטרן, היה נינו של החת"ם סופר, המנהיג הנערץ של האורתודוקסיה ההונגרית. לצד התפילות פותחה במקום גם מערכת של שיעורי תורה. אחד הרבנים הנודעים שלימד במקום בשנותיו האחרונות היה הרב יוסף יהודה ריינר, ממשפחת רבנים נודעת בהונגריה שלפני השואה, שעלה ארצה בשנת 1939 ושימש שנים ארוכות אחד הרבנים הבולטים בישיבת קול תורה.

ואולם, יותר מן המפגשים השבועיים הקבועים, או אפילו התפילות עצמן, היה זה המפגש השנתי בכ' בסיוון, שלקראתו התרגשו באי המועדון יותר מכול. בתאריך זה, שבמקור צוין כיום הזיכרון לגזרות ת"ח ות"ט, קיבלו על עצמם בשנות החמישים יוצאי הונגריה להנציח את בני משפחותיהם וקהילותיהם שנספו בשואה. כיום, אמנם, הדבר אינו מצוין במרבית בתי הכנסת, ואולם מי שגדל בבית כנסת שבו היוו יוצאי הונגריה חלק ניכר מן הציבור יודע היטב עד כמה מהווה חודש סיוון מוקד להתרגשות, לזיכרון, לתפילה ול"חיובים" הרודפים זה את זה בלא הפסקה – וזאת בשל מאות אלפי היהודים שנספו בחודש זה. כידוע, עיקרה של שואת יהודי הונגריה היה קצר ואכזרי: סדרה של משלוחים ישירים לאושוויץ בקיץ 1944, משלהי אייר ועד אמצע תמוז.

אבוד בנוף

בית הכנסת ההונגרי הקטן, ששכן בקומה השנייה של בניין מגורים חסר-ייחוד, לא בלט בנוף בתי הכנסת הירושלמי, העמוס ממילא באותן השנים, ודומה שרק באיו ומתפלליו ידעו על קיומו. אף אני עצמי, יש להודות, התוודעתי לקיומו לפני שנים אחדות רק בדרך מקרה. היה זה לאחר ששכני במצפה דני, שאול בטיש, סיפר לי שאת חגיגת בר המצווה שלו, כמו בסצנה ספרותית טובה, חגג בבית הכנסת של "חוג יוצאי הונגריה" בירושלים בלוויית בני משפחה אחדים, כשלצידם מתפללים זקנים שאותם לא הכיר ושאת שמם לא ידע.

כחוקר בתי כנסת וכחוקר ירושלים, הופתעתי לשמוע על מקום שכלל לא ידעתי עליו – ובאופן טבעי התחלתי לתור אחריו. עד מהרה גיליתי שלכאורה לא נותר דבר: הוא סגר את שעריו, כשהוא מותיר אחריו רק לוח פח ישן למראה המתנוסס עד היום על מרפסת הקומה השנייה באותו בית ברחוב אגריפס, ונגלה רק לאלו המחפשים אותו בעיניהם וזוכרים את עצם היותו.

מאוחר יותר גיליתי שבית הכנסת לא נסגר לחלוטין, בניגוד לחששותיי הראשונים. בדירתו המקורית הוא פעל אמנם רק עד שנת 1995, תוך שקהל המתפללים הקטן ממילא הולך ומצטמצם כל העת, כפי שקרה לבתי כנסת רבים במרכז ירושלים, שחדל לשמש אזור מגורים של ממש. בשנת 1995 עבר ה'חוג' – או מה שנותר ממנו – ביזמתם ובתרומתם של בני הזוג אברהם ואידה פיש לפעול בדירה שנרכשה למטרה זו בסמוך לשוק מחנה יהודה, בקומה השנייה של הבית ברח' יהודית 4.

בני הזוג פיש, כמו אישים אחדים נוספים, קיוו מן הסתם להמשיך בפעילותו של בית הכנסת עוד שנים ארוכות, אולי אף להרחיב את פעילותו לנוכח גלי העלייה המתחדשים ממזרח אירופה, עם קריסתו של הגוש המזרחי. אלא שלא כך היה.

באותן שנים, כפי שהסתבר עד מהרה, כבר נפטרו לבית עולמם מרבית העולים והחברים שנזקקו לו כמועדון לאחר ייסודו. כך הפך המקום לבית תפילה ולימוד שולי עוד יותר מקודמו. השלט "חוג יוצאי הונגריה", כפי שגיליתי גם אני בחיפושיי, אמנם נתלה מחדש גם במעונו החדש של החוג, בחדר המדרגות, ואולם ניסיונותיי להיכנס למקום עלו פעם אחר פעם בתוהו, עד שנתייאשתי מן הדבר לחלוטין. כל זאת, כאמור, עד לאותו יום לפני שבועות אחדים, שבו פתחנו.

 לוחות נסתרים

הכניסה הנכספת כל כך לבית הכנסת החמקני הייתה בעבורי כאמור מפתיעה למדי, בלשון המעטה. את הריהוט המזרח אירופי הפשוט, שאותו למדתי להכיר לעומקו ושאותו ציפיתי לראות גם כאן, החליפו עיצוב וריהוט ששיוכם העדתי לא היה מוטל כלל בספק: ספרי תורה ספרדיים ומרהיבים מוצבים לעין כול בקדמת בית הכנסת; ספרייה תורנית מרשימה וחדשה למראה; שולחנות לימוד פשוטים ומוארכים; וארון קודש שאף הוא – כך ניתן לקבוע בקלות – לא נתרם בידי עולי הונגריה בזמן מן הזמנים. לוחות ה"שיוויתי" ועיטורי בית הכנסת האחרים השלימו את מראהו של המקום באופן מתבקש וטבעי, והעניקו למקום אופי אחיד, מוכר, ובעיקר שונה מאוד מן הצפוי. לא פחות מכל אלו הפתיע גם השם הקבוע כיום על דלת הכניסה, "ישיבת רחובות הנהר".

ישיבת רחובות הנהר אינה שם בלתי מוכר בירושלים. נהפוך הוא: בשם זה נקראה אחת מישיבות המקובלים הנודעות ביותר בעיר, שהוקמה בשלהי המאה הי"ט בשכונת הבוכרים והונהגה בידי הרב חיים שאול הכהן דוויק (השד"ה). השד"ה נולד בחלב בשנת 1858, ולאחר עלייתו ארצה בשנת 1890 למד בישיבת המקובלים בית אל, והקים את ישיבתו הוא. בישיבה זו הפך עד מהרה לאחד מחשובי המקובלים בירושלים, שרבים מן העוסקים בתורת הקבלה בדורות האחרונים ראו בו את מורם ורבם. מדי יום היה השד"ה עובר לפני התיבה, והתפילה הייחודית ובעלת האופי המיסטי שנערכה במקום כונתה בפי בני ירושלים "מניין המכוונים". תפילה זו צעדה בדרך שהתווה המקובל הירושלמי הנודע מכולם, רבי שלום שרעבי (הרש"ש), ראש ישיבת המקובלים בית אל במאה הי"ח.

כיצד התגלגל שמה של הישיבה הקבלית הנודעת, שנסגרה לפני עשרות שנים, למעונו של חוג יוצאי הונגריה? והאם ניתן למקום שמו בדרך מקרה או בכוונת מכוון?

על השאלה השנייה ניתן לענות בנקל: במרכז לוח ההנצחה החדש, שנקבע במקום בחודשים האחרונים, מצויה לוחית זיכרון רגילה-למראה המוקדשת לזכרו של הרש"ש, והמבהירה מיד כי בני המקום מודעים היטב למשמעות שמה של הישיבה, ובחרו בה שלא בדרך מקרה. התשובה לשאלה הראשונה, לעומת זאת, על היעלמותו של חוג ההונגרי, מעציבה מעט יותר.

בשנתיים האחרונות, כך אני למד משיחה במקום, לאחר גסיסה ארוכה ומעוטת משתתפים, גווע חוג יוצאי הונגריה באופן סופי. הפעילות הדלה שנערכה במקום מדי שבוע נפסקה כמעט לחלוטין, וכינוסי כ' בסיוון הועברו אף הם כבר לפני שנים ארוכות לאולמות ולמקומות אחרים, עד שנפסקו אף הם כמעט לחלוטין. וכך, לפני שישה חודשים נמכרה הדירה שבה פעל בית הכנסת, והפכה – על מנת שלא להורידה בקודש – למעונה החדש של ישיבת רחובות הנהר, המייצגת אופי, תודעה ואולי אפילו יהדות מזן אחר לחלוטין. המורשת היהודית ההונגרית מבית מדרשה של תנועת המזרחי, מתברר, אין לה כיום עוד דורשים.

בוררת בהונגרית

בראשות הישיבה הפועלת במקום כיום עומד הרב בנימין זבולוני, האחראי לתפילות הנערכות במקום ולכולל יום השישי שמפעילה הישיבה. הרב זבולוני הוא אף זה שעמל על שיפוצו ועיצובו מחדש של המקום, עד שקיבל את מראהו המסקרן, המעורב, ואם תרצו הירושלמי כל כך. אשתו של הרב זבולוני, הרבנית ברוריה, הינה דמות ציבורית מוכרת בזכות עצמה: היא אחותו של הרב יעקב איפרגן ("הרנטגן"), המייעצת מזה שנים ארוכות לאלפי נשים וזוגות, ונודעה בעבר בין השאר גם כ"בוררת" מוסכמת בין אישי ציבור, בעלי ריב ומדון ואפילו אנשי העולם התחתון.

וכך חוזר אני לאותו רגע שבו הבחנתי לראשונה – באמצע התפילה, אני בוש לומר – בלוחות הזיכרון ההונגריים, הנחבאים בצניעות על אחד מקירות בית הכנסת הנוכחי, המוקדש לדמותם של השד"ה והרש"ש. הרב זבולוני הוא זה שהחליט במהלך עיצובו מחדש של בית הכנסת להעניק לו מראה חדש, המתאים בהרבה לאופיו של המוסד המנוהל במקום, וכך הגיעו למקום ארון הקודש, לוחות התפילה, העיטורים המוכרים וכן חלק מספרי הקבלה והלימוד המצויים בספרייה לצד ספרים שמקורם האשכנזי, מגלגולו הקודם של המקום, אינו מוטל בספק. אלא שבניגוד לכל שאר הפרטים, את לוחות הזיכרון החליט הרב זבולוני – ואני מודה לו על כך בלבי אלף פעמים – שאין ברצונו להסיר, גם כאשר הוצע הדבר בידי מנהלי עמותת חוג יוצאי הונגריה. תחת זאת הציע להם להעתיק את תוכן השלטים הרבים, ולעצבם על גבי לוח הנצחה חדש, שיימסר לישיבת ערלוי, המהווה אף היא מעין המשך – אם כי בנוסח רחוק ביותר ממורשת המזרחי – ליהדות ההונגרית, שרוחה שרתה במקום בעבר. וכך, למרות המהפך המוחלט שעבר בית הכנסת, הלוחות המנציחים את בני החוג, את קרוביהם, את הוריהם ואת בניהם שנפלו בשירותם הצבאי עודם מצויים במקום ושומרים על מקומם, ואולי גם על זכרם האחרון של אלו המונצחים עליהם.

ירושלים דהאידנא

רק בירושלים של 2010, אני מהרהר. רק בירושלים של 2010 יכול להתרחש מהפך מעין זה בטבעיות, על מי מנוחות, ובלא שהדבר יגרום לאיש לזעזוע מיוחד כלשהו. סיפורו של בית הכנסת ההונגרי, שהפך בתוך חודשים אחדים לישיבת מקובלים בת מאה ועשר שנים, ולמשכנה של הרבנית ברוריה, הוא במובנים רבים סיפורה של ירושלים, אולי של החברה הישראלית כולה.

לפני כמה עשרות שנים קשה היה לסגור בית כנסת המוקדש לזכרם של הנספים בשואה, יהא מספרם של המתפללים במקום אשר יהא. בה במידה, לפני כמה עשרות שנים לא היה איש מעלה על דעתו להפוך בית כנסת אשכנזי בן חמישים שנה לישיבת מקובלים ספרדית, המהווה מקום מפגש לאישי ציבור מכל סוג. במרחק של שני דורות אחורה הייתה דמותה של ירושלים מגוונת הרבה יותר, ואפשרה את קיומם של גוונים ובני-גוונים שכיום כמעט אין ניתן להם כל ביטוי. וכך, גם קבוצת מתפללים אשכנזים חסרי-ייחוד, לכאורה, נטולי רב רשמי, הנפגשים בבית הכנסת בעיקר על מנת לזכור ולהזכיר לעצמם מאין באו, יכולה הייתה להחזיק בית כנסת במרכז ירושלים, בלא שהדבר ייראה מוזר או חריג בנוף העירוני. כיום, מסתבר, תנועות העומק של החברה הישראלית אחרות לחלוטין, ומכוונות למקומות בעלי אופי שונה, שונה עד מאוד, מזה שהיה.

האם רע הדבר ? איני בטוח כלל. כל בית כנסת מתאים לתקופתו, ושישים שנות קיום הִנן תקופה ארוכה, שבה מתחוללים שינויים מרחיקי לכת בכל תחומי חיינו. עם זאת, על בית הכנסת של חוג יוצאי הונגריה צר לי מאוד. למרות שלא הכרתיו כשפעל, ושאני עצמי איני הונגרי כלל (!), דומה עליי שאיבדתי בן משפחה רחוק.

יהיו דברים מועטים אלו, אם כן, מוקדשים לזכרו.

 תודתי לשאול בטיש, לאלחנן ורמי ריינר, לצפורה ומאיר פרידמן ולרב בנימין זבולוני על סיועם בפרטים ובמידע. אשמח, כתמיד, לכל תוספת מידע או פרטים חדשים על בית הכנסת

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011

פורסמה ב-15 בפברואר 2011, ב-גיליון תצווה תשע"א - 705 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תעשו טובה- מקיר אותה ואת כל המשפחה- הישמרו מהם עבריינים גדולים- היא לא מכשפת ולא צדיקה- היא יודעת לדבר זה הכל ומי שנופל בפח שלה אכל אותה!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: