מחפש את מקומו / אורי הייטנר

 

ספרו האוטוביוגרפי של מוטי זעירא, הפורש את דרכו עד להקמת "המדרשה" ב"אורנים", מספק הצצה לתהליכים שהובילו להבשלת הרנסנס היהודי בחברה הישראלית. ההכרה בחשיבות האירועים לא מביאה למגלומניה

בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש" משרטט יאיר שלג את מפת הדרכים של הרנסנס היהודי בחברה הישראלית בדור האחרון. הוא מגדיר את שנת 1989 כנקודת המוצא של הרנסנס, עם הקמתם של "המדרשה" ב"אורנים" ובית המדרש "אלול" בירושלים, מאורע שהיווה את המפץ הגדול בעיניו. ואכן, את סקירתו הוא מתחיל משנה זאת (אף שהוא סוקר בקצרה את התהליכים שקדמו לכך, מעין מבשרי התחייה).

בשנת 1989 מסתיים "מקומי", ספרו האוטוביוגרפי של מוטי זעירא, מנהל "המדרשה" ב"אורנים" וממובילי הרנסנס שעליו כתב שלג את ספרו. עובדה זו, וסמיכות צאתם של שני הספרים, יוצרות ביניהם קשר הדוק. ספרו של מוטי זעירא מאפשר לקורא להבין לעומק את שורשי הרנסנס שמתאר באופן אקדמי יאיר שלג. זעירא מספר את סיפורו האישי, מילדותו ועד הקמת "המדרשה" ב"אורנים". הבחירה לסיים את הספר בשנה שבה היה המחבר בן 33 מעידה על המשמעות הגדולה שהוא מייחס להקמת "המדרשה" בחייו ולתהליך התרבותי והחברתי שהיא מחוללת. בחירה זו של מוטי זעירא כמוה כאמירה שבהקמת "המדרשה" הוא וחבריו התחילו משהו חדש. כל חייו עד אותו רגע היו מעין עיצוב אישיותו לקראת הרגע המכונן הזה. וכיוון שיאיר שלג מתאר את הרגע הזה כנקודת המוצא של המהלך החשוב ביותר המתרחש בחברה הישראלית, הרי סיפורו של מוטי זעירא הוא תיאור המעבדה שבה נטען המפץ של התהליך הזה. ספרו הביוגרפי הוא במידה רבה ביוגרפיה קבוצתית; סיפור חייו קשור ודומה לסיפור חייהם של חבריו לקבוצה שהקימה את "המדרשה", עובדה המעצימה את החשיבות של הכרת הביוגרפיה הזאת.

סיכום באמצע החיים

בדרך כלל אנשים מתפנים לכתוב את זיכרונותיהם לאחר שפרשו מעשייתם וברצונם להנציח את טביעת אצבעותיהם על ההיסטוריה. הבחירה של אדם בן 55, באמצע חייו ובשיא פעילותו, לכתוב ספר אוטוביוגרפי אינה מובנת מאליה. שמא מדובר במגלומניה? למה חושב הכותב שסיפורו האישי אמור לעניין את עם ישראל?

אולם ספרו של מוטי זעירא חף לחלוטין מנפיחות ואין בו אפילו אבק של מגלומניה. קו דק של אירוניה עצמית והומור מלווה את הספר לכל אורכו. ניכר שהכותב מתעקש לא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות. ועם זאת, עצם כתיבת הספר מעידה על כך שזעירא מכיר בערך עצמו ובמקומו בהיסטוריה של החברה הישראלית. איך ניתן ליישב את הסתירה הזאת?

יש לכך שתי תשובות. האחת היא היות הספר עדות לחיפוש דרך של מי שמעולם לא מרד בעולם הערכי והחברתי שאליו נולד, שבו התחנך ושבו גדל, אך גם מעולם לא קיבל אותו כתורה למשה מסיני. חוסר השלמות שמצא מוטי, לצד הסקרנות והצמא המאפיינים אותו, הביאו אותו כל חייו לשאול שאלות, לתהות תהיות, לחפש נתיבים לעצמו ולחברה הקשורים בטבורם לזרם הכללי, אך אינם נעדרי ביקורת על החוסר והחסכים המצויים בה. לפיכך, אין זו ביוגרפיה של מהפכן, של אדם שמרד במוסכמות, פתח בצעדה לכיוון אחר, הוליך אחריו את ההמונים ומביט היום לאחור בשביעות רצון של משנה עולם. זוהי ביוגרפיה של מי שחיפש תשובות לסוגיות שהציקו לו, והתשובות התאימו לאנשים נוספים שחיפשו תשובות, והתשובות שהם מצאו נתנו ונותנות מענה לצרכים תרבותיים, רוחניים וחברתיים בחברה הישראלית.

התשובה השנייה היא שמוטי זעירא ראה ורואה את עצמו חלק מחבורה, שבלעדיה לא היה בכוחו לחולל דברים גדולים, ושבלעדיה הוא היה ממשיך לצעוד בדרך של הסביבה שלתוכה נולד, תוך חוסר שביעות רצון הולך וגדל, ואולי בשלב כלשהו היה מתייאש ופורש אל חוסר שביעות רצון גדול עוד יותר. יחד, כחבורה, כל אחד מחבריה יכול היה לקבל את הכוחות שאפשרו לו לבור את דרכו, לתרום את תרומתו הייחודית, לממש את איכותו האינדיווידואלית דווקא בתוך יצירה משותפת. סיפורו האישי של מוטי זעירא מוצג כסיפור מייצג של אחד מהקבוצה, המעיד על הקבוצה כולה ושב להעיד על סיפורו האישי של כל אחד מחבריה.

הבדל של שבע שנים

אשתי, שהקדימה אותי בקריאת הספר, אמרה לי שוב ושוב שהיא חשה כאילו היא קוראת את הביוגרפיה שלי, ואף קראה באוזניי פסקאות המוכיחות את טענתה. כך, ניגשתי אל הספר בסקרנות רבה – לא רק שאני קורא ספר העוסק בנושא המרכזי של חיי, לא זו בלבד שאני קורא ספר שאני מכיר אישית לא רק את מחברו אלא גם כמעט את כל האנשים המוזכרים בו, אלא שאני ניגש לקרוא את הביוגרפיה של עצמי, מעין התבוננות במראה.

לכל איש יש ביוגרפיה, וכשקראתי את הספר הייתי עסוק בהפרכת הטענה של אשתי… שהרי ההבדלים בין סיפורו של מוטי לסיפורי גדולים. המשפחה החילונית כל כך שבה גדל מוטי היא מרכיב מאוד משמעותי בסיפורו, ואילו אני גדלתי במשפחה מסורתית הרבה יותר. מוטי פותח את ספרו בחוויית בר המצווה שלו. העובדה שביקורו הראשון בבית הכנסת היה בבר המצווה שלו וחוויית הזרות שלו שם משמעותיות כל כך לחיפוש דרכו, ואילו אני חשתי מאוד בבית בבית הכנסת שבו עליתי לתורה בבר המצווה שלי. נקודות המוצא הללו הן מבוא לסיפורי חיים שונים. ואף על פי כן, כאשר סיימתי את הספר והבטתי בו כמכלול, יכולתי להבין את נקודת המבט של אשתי. אכן, נקודות ההשקה רבות – תנועת הנוער כגורם המשמעותי ביותר בתקופת הנעורים, גרעין הנח"ל, היאחזות, הגשמה בקיבוץ, פעילות חינוכית ותרבותית בקיבוץ, תפקידים ציבוריים בקיבוץ ומחוצה לו, החיפוש המתמיד אחרי המשמעות היהודית והציונית, החיבור לאישים כמוקי צור ויריב בן אהרון כאנשים משמעותיים בעיצוב האישיות הצעירה, העשייה לאורך שנים בתחום ההתחדשות היהודית לצד העמקה בתחום היהדות במסלול אקדמי, והיום – ניהול מרכז לתרבות וזהות יהודית הפועל בתוך מכללה אקדמית (אני מנהל את מרכז "יובלים" לתרבות וזהות יהודית במכללת תל-חי). ועל אף נקודות המוצא הביוגרפיות השונות, יש דמיון רב בחיפוש הדרך – בשאלות ובתשובות.

אך ההבדל הגדול נובע מן העובדה שמוטי מבוגר ממני בשבע שנים. מהן שבע שנים? אפילו לא הרף עין. אך בתולדות רנסנס ההתחדשות היהודית במרחב החילוני בחברה הישראלית, המשמעות של שבע השנים הללו עצומה. המשמעות היא שבניגוד למוטי, אני לא הייתי על ה"מייפלאוור" של תנועת ההתחדשות הזאת. אפשר לדמות אותי למי שהיה בן 16 בתש"ח – הוא היה ליד, כמעט, אך אין הוא "דור תש"ח".

מהו אותו "מייפלאוור"? אם נקבל את ההנחה של יאיר שלג שהקמת "המדרשה" ב"אורנים" היא שעת השי"ן של הרנסנס היהודי בחברה הישראלית, ראוי להתחקות אחר סיפורו של מוטי, כאחד ממחוללי הרנסנס, ולנסות לזהות את המעבדה שבה "הועשר האורניום" שחולל את המפץ. הכור הזה הוא סדנת המנחים במרכז ההדרכה של התנועה הקיבוצית באפעל, בהנחייתם של מוקי צור, יריב בן אהרון ואביבה זמיר; החוויה המכוננת את חבורתם של שי זרחי, מוטי זעירא וחבריהם, שכעבור כעשור של עשייה משותפת במסגרות שונות ייסדו את "המדרשה". לא מכבר ראיינתי את שי זרחי למחקר שערכתי על קהילת "ניגון הלב", שהיא בעיניי פאר היצירה של "המדרשה". גם הוא הציג את הסדנה הזאת כחוויה המכוננת את מהלך חייו.

אין זה מן הנמנע שאילו הייתי מבוגר בכשבע-שמונה שנים הייתי חלק מן החבורה הזאת. אך החיבור שלי ל"מדרשה" לא היה כחלק מן החבורה המייסדת, אלא כתלמיד החובש את ספסלי בית המדרש, כשמייסדי "המדרשה" הם מוריי ורבותיי. וזה הבדל עצום.

הגיע אל הנחלה?

במסיבת ההשקה של הספר סיפר מוטי ששמו של הספר, "מקומי", הוא הברקה של הדקה ה-90, ממש רגע בטרם ירד לדפוס. ואכן, השם הוא הברקה. אין זה רק ספר של חיפוש רוחני גרידא, אלא של חיפוש מקום. המקום הפיסי והחיפוש הרוחני הם שני צירים מקבילים ונושקים בסיפורו של מוטי. סיפורו נפתח ביאנובה שבביילרוס, עיירה קטנה שבה חי ופעל רב מורדכע אפלבוים, הסבא רבה של מוטי. הוא נמשך בהשתקעות משפחתו בקריית חיים ובנווה שאנן, שם גדל והתחנך. הוא מספר על תהליך השתקעותו ופעילותו בקיבוץ נתיב הל"ה, עד החלטתם הקשה של סמדר, אשתו, ושלו לעזוב את הקיבוץ ולהצטרף לקיבוץ שבו גדלה סמדר – גבעת חיים איחוד. ההשתקעות בגבעת חיים היא גם ההשתקעות ב"אורנים", וכפי שהקיבוץ אינו רק מקום מגורים, "אורנים" אינו רק מקום עבודה. הן גבעת חיים והן "אורנים" הנם בית במובן השלם של דרך חיים, של חברה, של קהילה, של אורח חיים והתמסרות. הם "מקום" – במובן המשמעותי ביותר של המילה.

לפני שנים אחדות, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הקמתי תוכנית לפיתוח מנהיגות צעירה סביב תכנים של זהות אישית, קהילתית ויהודית וסביב מחויבות אישית לזהויות הללו. לתוכנית קראנו… תוכנית מקו"ם. המילה "מקום" הייתה הרבה יותר מסכום ראשי התיבות – מנהיגות, קהילה ומורשת. המנחה של התוכנית, אגב, היה בחור צעיר שהבאתי מ"המדרשה" ב"אורנים" – אבי זעירא, אחיו הצעיר של מחבר הספר, היום מנהל מכון "שיטים", מכון החגים של התנועה הקיבוצית. התוכנית נפתחה בעיסוק במושג "מקום" – כביטוי העמוק ביותר של זהות ומחויבות. ולא בכדי, ביהדות "מקום" הוא אחד משמותיו של הא-לוהים.

ספרו של מוטי הוא ספר של חיפוש מקום, שהוא גם חיפוש הא-לוהים, ושמו, "מקומי", הוא במידה מסוימת גם "א-לוהיי".

האם מוטי מצא את מקומו? הספר מסתיים לפני 22 שנים, בשנת 1989, שנת הקמתה של "המדרשה". במידה רבה מצא מוטי את מקומו, כחבר קיבוץ גבעת חיים איחוד וכמנהל "המדרשה" ב"אורנים". לא בכדי, כריכת הספר היא ציור נוף שצייר מיכאל קובנר, הצייר המוכשר בן קיבוץ עין החורש, בנו של הפרטיזן והמשורר אבא קובנר. הנוף החקלאי שצייר קובנר הוא נוף ילדותו בעמק חפר. אין זה נוף ילדותו של מוטי בנווה שאנן, אלא נוף עמק חפר, שם נמצא קיבוצו הנוכחי, גבעת חיים איחוד. יש בבחירה זו מעין הצהרה – הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה. האם מציאת המקום הפיסי היא גם סיום חיפוש הדרך הרוחנית, התרבותית?

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ז' באדר א' תשע"א, 11.2.2011

פורסמה ב-15 בפברואר 2011, ב-גיליון תצווה תשע"א - 705 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: