"מסע אל העבר" ללא תחנת מוצא / שמואל טריגאנו

הוראת ההיסטוריה במערכת החינוך הישראלית לוקה בהתעלמות מן התנ"ך כתשתית יסוד לתפיסת הקהילה ההיסטורית-פוליטית שנקראת ישראל. ההתבטלות בפני מסורות זרות פוגעת בחוסן ובזהות של הדור הבא

שיטת הכתיבה וההוראה של ההיסטוריה הלאומית היא בעצמה גורם מעצב של היסטוריה זו. לאור זאת, המסר שמשודר מספרי הלימוד הישראליים להיסטוריה המשמשים בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי תמוה וראוי לביקורת.

מאמר זה יתייחס רק לתיאורה של ההיסטוריה העתיקה שלנו – ימי המקרא – בספרי הלימוד הללו, ולהנחיות משרד החינוך שאליהן כותביהם כפופים.

מאוחר מדי

איך פוגשים התלמידים את ההיסטוריה היהודית, שאמורה להיות הסיפור שלהם, האתוס המכונן של תודעתם הלאומית והדתית? בפירוק ובהעדר. בספר "המסע אל העבר", המשמש את החינוך הממלכתי, המסע איננו מתחיל כלל בעם ישראל אלא ביוון ובאלכסנדר מוקדון. העם היהודי מופיע רק בעמוד 56, אחרי קטע בנושא "מפגש בין תרבויות" המסביר כיצד פועל המנהיג ההלני למיזוג תרבויות. התלמידים נפגשים עם "יהודה" רק תחת הכותרת "יהודה והעולם ההלניסטי".

פרקים רבים דנים בתרבות ובדת של יוון ושל רומא. צריך לחכות עד לעמוד 139 (!) כדי לקרוא משהו על "חברה ודת ביהודה". אמנם, גם שם התלמידים אינם פוגשים שיעור מלא ומעמיק על תרבות ישראל, על מהפכת-המונותיאיזם ועל התפיסה הפוליטית היהודית (בעמ' 57 מוקדשות שמונה שורות למבנה המדינה העברית, לעומת פרקים שלמים וטבלאות הדנים במבנה הפוליטי של יוון ורומא).

מה שחשוב הוא שעם ישראל מופיע על במת ההיסטוריה במסגרת הסיפור של יוון, בכפיפה לאימפריה של אלכסנדר. הדגש הוא על הנראטיב המערבי של ההיסטוריה. לשם הצהרת כוונות ברורה יש לשוב אל ספר ישן יותר ("בימי יוון ורומא", 1996) מאת ברוריה בן-ברוך, שמוכיח את כוונת- תוכנית הלימודים להעביר את ההיסטוריה היהודית לעמדה משנית: "בספר שלפנינו תלמדו על שתי תרבויות חשובות מן העת העתיקה, יוון ורומא. כמו כן, תלמדו את תולדות עם ישראל באותה תקופה".

זהות של גלות

ברשת הממלכתית דתית המצב שונה במקצת, אבל גם הוא בעייתי. בסדרה "מדור לדור", הנלמדת בה, מבחינים באותה אדישות כלפי התקופה התנ"כית. אמנם כאן מתחילים בהיסטוריה של עם ישראל – אבל נקודת הפתיחה היא דווקא הגלות. בכרך הראשון (שכנראה אינו בשימוש נרחב) מוקדש הפרק הראשון לימי הבית הראשון, אך כותרתו היא… "עד גלות". ההיסטוריה של בית ראשון מסוכמת ב-26 עמודים. אין התייחסות לתרבות, לדת ולמדינאות – ולעומת זאת יש פרק על תרבות רומא וטבלאות המסבירות לתלמיד את סדרי השלטון באתונה, בספרטה וברומא. צריך לחכות עד עמ' 327 כדי למצוא טבלה על הארגון הפוליטי היהודי (הסנהדרין).

אם כן, גם בחינוך הממ"ד הגישה לתשתית הזהות של עם ישראל, לימי המקרא – תקופה של עוצמה יצירתית שאין כמוה – היא מאוד בעייתית. או שהיהודים מופיעים לראשונה בהיסטוריה רק בתוך היסטוריה של תרבויות אחרות, כפופים לשלטון זר ומוגדרים לפי הפרספקטיבה התרבותית שלו – או שהם מופיעים בשפלות קומה. גם בסיפור הממלכתי דתי, קנה המידה הוא הכפיפה לאימפריות הבבליות…

פגיעה בזהות

האם המחנכים שאלו את עצמם פעם על ההשפעה של גישה היסטורית זו על תודעת התלמידים? איך התלמיד יכול להסתכל על הקהילה ההיסטורית-פוליטית שאליה הוא שייך? האם אין הוא עלול להפנים כי קהילת הזהות שלו היא קהילה חסרת אישיות תרבותית, חסרת זהות, צעצוע בידי ההיסטוריה? הערת שוליים בהיסטוריה של עמים אחרים?

איך הוא יכול לעצב את אישיותו, את מעמדו כשחקן בהיסטוריה של העמים ושל הפרטים? ומהו הכבוד, מהי התקווה שהוא יכול למשוך ממנה?

ללא ספק, הפרספקטיבה המושפלת והמקופחת הזאת מדגימה את משבר המסירה של יסודות התודעה היהודית לחלק ניכר של הדור החדש הישראלי. מחקרים סוציולוגיים מוכיחים אותו. אני כבר שומע את התגובה: "התנ"ך נוכח בחינוך היסודי". נכון, אך הוא נוכח שם בתור ספרות ולא בתור היסטוריה. הממד ההיסטורי של עם ישראל, תודעת הראשית, קובעת את עצם הסובייקט, כפרט, כאומה. בדרך כלל אדם לא שולט לגמרי על סיפור הראשית: הוא כבוש על ידו, קיומו ועתידו תלויים בו. טשטוש הראשית או הצגתה תוך אימוץ עמדה ביקורתית כלפיה פוגעים בתלמיד מבחינה מוסרית וזהותית, פגיעה שתלך עִמו כל ימי חייו. ההקשר הלאומי זהותי של חייו הופך לחידה שאיתה יצטרך להיאבק.

הנראטיב שלנו

ואני כבר שומע גם את טענת בעלי השיטה הקיימת: "התנ"ך איננו ספר היסטוריה, אלא עלילה, שיר עלילה, כך שאין ברירה אלא לדחות אותו מחומר ההוראה בהיסטוריה".

בלי להיכנס כלל למחלוקת האידיאולוגית על אמיתות המאורעות שהתנ"ך מזכיר, כשמדובר בתקופת בית ראשון יש להזכיר אלמנט סוציולוגי מובהק: כל סיפורי הראשית אצל כל העמים שייכים לעולם הדמיון הקולקטיבי, אבל גם לאיזושהי מציאות ממשית. הם מהווים, ללא התייחסות לאמיתותם, מציאות חברתית בעלת השפעה מכרעת. הדמיון הקולקטיבי מהווה מסגרת תודעתית קולקטיבית שמפתחת השקפת עולם ומניעה את המעשים. בתור שכזה, הסיפור הקולקטיבי שייך למציאות הממשית של החברה, ואף אחד לא יוכל לשלול את מרכזיות הטקסט התנ"כי בהיסטוריה של עם ישראל, לכל אורך התקופות.

יש גם תשובה נוספת לטענת המדלגים על הראשית, והיא נוגעת לבירור המטרות של ההוראה בחינוך היסודי והעל יסודי. חינוך זה נועד לגדל את האנשים אל תוך קהילת הזהות שלהם, אל קהילה היסטורית פוליטית מסוימת. אם בית הספר התיכון מתכוון לחנך חוקרים, הוא נכשל בתפקידו. אין ייעודו של האזרח להיות חוקר. ביקורת המסורת המקובלת על ידי החברה שייכת לרמה האקדמית. שם הניתוח הביקורתי הוא לגיטימי ואפשרי. לפני כן הוא גורם נזק, בלבול והרס עצמי. יש אפשרויות רבות מאוד להנחיל את סיפור הראשית מבלי להיכשל בפונדמנטליזם לא אינטליגנטי; ההנחלה חייבת להיעשות.

קריאה פוליטית

הסיבה היסודית למצב שתיארתי נעוצה בשדה התפיסה הפוליטית דווקא.

הזרם הממלכתי נותן לנו ציון דרך כאשר הוא בוחר לפתוח את הסיפור ההיסטורי באתונה ובספרטה, במבנה הפוליטי של עיר המדינה (הפוליס) ובמה שמתיימר להיות מקור הדמוקרטיה. הספר של ברוריה בן ברוך מביע את המטרה הזאת באופן ברור: "אנו לומדים לא רק את ההיסטוריה של עמנו, גם העבר של עמים אחרים מעניין אותנו, כי הוא קשור אלינו בצורות שונות. למשל, אנו חיים בחברה דמוקרטית. והנה הדמוקרטיה הומצאה על ידי היוונים, בעת העתיקה… בלי לדעת את ההיסטוריה שלהם, לא נבין את עצמנו".

אם כן, הדמוקרטיה לא נולדה בירושלים, ולכן יש להרחיק את ירושלים כדי להתרחק מסכנת התיאוקרטיה, היפוכה של הדמוקרטיה. אותו פחד מירושלים הפוליטית מניע את הגישה הממלכתית דתית אשר מעדיפה להתחיל עם הגלות ועם הבית השני כדי להשביע את שד התיאוקרטיה היהודית.

אמנם, לא באתונה ולא בירושלים נולדה הדמוקרטיה שאנחנו מכירים היום, אלא במשך המאות ה-17 וה-18. המשטר הדמוקרטי עצמו התבסס רק במאה ה-20. המיתוס של הולדת הדמוקרטיה באתונה התגשם במאה ה-19 כמיתוס החילון נגד התיאוקרטיה של הכנסייה הקתולית. איזו דמוקרטיה היא זו, שבה הנשים והנוכרים לא היו אזרחים, ובה מעמד האזרח היה מושתת על שיעבוד זרים, שהותירו לאזרח את הזמן לשבת באספת האזרחים?

אכן, באתונה נולדה תודעת הפוליטיקה כפי שהיא לעצמה. אך תודעה שכזאת נולדה גם בירושלים התנ"כית, אמנם כפוליטיקה מסוג אחר. זאת התודעה שאנחנו צריכים להחיות היום כדי לבסס את היסוד התנ"כי של תקופת בית ראשון בסיפור ההיסטורי היהודי. התפיסה המדינית שיצאה מירושלים מהווה את תבנית הציוויליזציה העברית, ויש לה משמעות לא רק בשביל היהודים אלא בשביל ציוויליזציות שלמות במערב ובמזרח שירושלים היוותה להם מקור השראה פוליטית.

בניגוד למה שמקובל לחשוב, המודל הזה לא נוטה לפיאודליזם אלא לפרספקטיבה אחרת על הפוליטיקה.

בשורת ירושלים

חידוש הקריאה הפוליטית בתנ"ך ובנייתה כמודל תיאורטי וכמציאות אנתרופולוגית של העבר הם משימות שדורשות גישה חדשה, פרשנות חדשה לתנ"ך. לא מדובר פה בתיאולוגיה, בהרמנויטיקה, אלא באנתרופולוגיה תרבותית. יסודות המדינה התנ"כית שונים באופן מכריע מאלו של אתונה. המדינה התנ"כית בונה את הקיום הקולקטיבי לא על בסיס האוטוכטוניה (autochtony) כמו באתונה, אלא על היפוכה: ההבדלה מן הראשית, ה"יציאה" (יציאת-אברהם, יציאת-מצרים). האזרחות לא נקבעת ביחס לארץ אלא ביחס לחוק.

העם היהודי נפרד מעם היוחסין. יש שני סיפורי ראשית: של היחידים (סיפור האבות) ושל הקולקטיב (סיפור יציאת מצרים). העם הפוליטי יותר רחב מאשר העם האתני. נמצאים בו זרים: גרים ו"ערב רב". ספר שמות המציא חידוש עצום בהיסטוריה האנושית: עקרון ההסכמה. אפילו הא-ל מבקש הסכמה של העם כבן בריתו! מעמד סיני הוא הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה מופיע מושג ההסכמה הקבוצתית. אמירת "נעשה ונשמע" היא הפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של האנושות שבה הכלל מתבטא. והסכמה זאת לא מביאה לשעבוד – אלא לשלטון החוק.

רעיון הברית הוא אבן היסוד של חופש הפרט היות שהוא שולל כל אפשרות של ערבוב: אין ברית אלא על בסיס של הפרדה מתמדת בין שני שותפיה. כאן השורש לרעיון הפרדת הרשויות של השלטון כפי שהוא מופיע  למשל, בפרשת יתרו, כאשר משה מחלק את השלטון שהיה עד אז בידו.

אבל התכונה החשובה ביותר ברעיון הברית היא המקום הפנוי. הברית נכרתה "את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' א-להינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט יד). המדינה נבנית סביב משהו שמעבר, היעדרות של נוכחות, מקום ריק מכל תפיסה. זה, בדיוק, מה שקוראים טרנסצנדנציה. יש לנו הדגמה נפלאה של מערך זה בתחילת ספר במדבר, בתיאור המחנה הבנוי סביב אוהל מועד. ומהו אוהל מועד? מקום בנוי שיש בו חדר שאיש לא נכנס אליו, קודש הקודשים, מקום שהמדינה לא אוחזת בו.

קשה לי לפתח במאמר זה את כל ההשלכות של העקרונות הללו, אבל יש לזכור שגם הדמוקרטיה המודרנית לא יכולה הייתה להתקיים בלי קשר לטרנסצנדנציה מסוימת שהיא המציאה באופן מלאכותי: "הדתות האזרחיות". בעבר הייתה זו המולדת, היום אלו זכויות האדם. ההבדל הוא שבמדינה התנ"כית הטרנסצנדנט מתגשם דרך החוק, חוק שאיננו 'אוקאז', כלומר צו אוטוריטרי המוטל מריבון עריץ – אלא בסיס לפרשנות והתפתחות השייכות לבני אנוש, שעליו נאמר "לא בשמים היא"…

מי מפחד

ברור מאליו שסיפור זה צריך לעניין בראש ובראשונה את האומה הישראלית – האומה היחידה בעולם הדוברת עברית, חיה בארץ ישראל העתיקה, משמרת את הזהות היהודית מן הימים התנ"כיים ויושבת בירושלים. כדי להחיות את התודעה היהודית במערכת החינוך הישראלית, ולעצב אישיות יהודית חזקה היכולה להתמודד עם חיי העולם, יש להשיב לתודעתנו את דברה של ירושלים.

יש אי צדק היסטורי וחוסר היגיון בהוצאת תודעת ירושלים מן ההיסטוריה היהודית והאנושית הכללית. האם המחנכים בני זמננו מפחדים מסמלי גדולת העם היהודי, כאשר הם מדירים את ירושלים ובשורתה מן השיח ההיסטורי פוליטי?

שמואל טריגנו הוא פרופסור לסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת פריס-ננטר, ראש המכון ללימודי היהדות של ארגון כי"ח ועורך כתבי העת היהודיים-צרפתיים 'פרדס' ו'קונטרוברסי'
מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בפברואר 2011, ב-גיליון תצווה תשע"א - 705 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: