המשחק המרפא של התשובה / משה מאיר

 

מקורות היהדות והפרקטיקה של עשרת ימי תשובה מציגים תמונה של תשובה קלה, כזו שאינה נוגעת בתהומות הטעונים תיקון. מבט נוסף יגלה שזהו תיאטרון מרפא, אחת משלוש דרכים של ריפוי בדיבור. מסה

שעיר לעזאל ביום הכיפורים, ג'יימס ווב, 1900 בערך

מושג התשובה אינו פוסק מלהסעיר ולאתגר את המחשבה ואת החיים. מצד אחד הוא נדמה כבלתי אפשרי למימוש. מצד שני, בהופעתו במקורות היהדות הוא נראה כקורה בקלות יתרה, יתרה מדי. מטרת מסה זו היא להעמיד את הסתירה הזאת, ומתוכה לבנות מחדש את מושג התשובה.

הרמב"ם ואנחנו

מהי התשובה? התשובה היא מושג חמקמק וקשה להגדרה. הרמב"ם בהלכות תשובה שלו מציע שלוש הגדרות, כשכל אחת מהן נוגעת בקצה המושג ומנסה להשיגו:

כל מצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן… כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא… (פרק א' הלכה א')

אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכישלון כוח (פרק ב' הלכה א')

ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד… וכן יתנחם על שעבר… ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם… וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו (פרק ב' הלכה ב').

המבנה מוזר. לכאורה צריך להיות הסדר הפוך: קודם להגדיר את התשובה, אחר כך להגדיר את התשובה הגמורה, ולבסוף להוסיף את התנאי המשלים לתשובה – הווידוי. כנראה שהרמב"ם הפך את הסדר מפני שהוא הולך מהאירוע הממשי אל העלום. הווידוי הוא מעשה של דיבור. התשובה הגמורה היא אירוע בעתיד שבו ייבחן האדם אם ינהג כפי שנהג בעבר או לא. התשובה עצמה היא אירוע פנימי שבנפש הכולל עזיבה, גמירת הלב, התנחמות – ועוד אירוע מטאפיסי משלים: עדות יודע התעלומות.

אנחנו נגדיר כאן הגדרה שונה לתשובה מהגדרתו של הרמב"ם. הגדרתנו היא לתשובה עצמה, לא לתשובה הגמורה ולא למעשה המשלים. התשובה עצמה היא השינוי המתחולל בתבניות היסוד של נפש האדם, שסופו הוא גילוין בתשובה הגמורה: מבחן המעשה. הרמב"ם העמיד גם את האירוע הנפשי על פעולות, אנחנו נעמיד אותו על מציאות: הנפש משתנה. שאלת התשובה היא האם יכול אדם להוביל את עצמו אל השינוי.

גם הגדרת שדה התשובה שלנו שונה משל הרמב"ם. שדה המצוות הוא דוגמה, אך איננו השדה הכולל של התשובה. השינוי הוא שינוי של הנפש, בין אם ביטויו בשינוי ביחס למערכת המצוות, ובין אם ביטויו הוא שינוי ביחס להתנהגותו של האדם שאיננה כלולה במערכת המצוות.

פרויקט בלתי אפשרי

התשובה – שאותה הגדרנו כשינוי – מצטיירת כבלתי אפשרית משלושה כיוונים: מבחינה פילוסופית, מבחינה פסיכולוגית ומבחינה קיומית.

מבחינה פילוסופית, תנאי הכרחי לאפשרות השינוי הוא הבחירה החופשית. זאת כנראה הסיבה לכך שהרמב"ם הקדיש את הפרק החמישי של הלכות תשובה לשאלת הבחירה החופשית. הבחירה החופשית היא בלתי אפשרית מבחינה פילוסופית, מפני שהיא מציגה את האדם כמשוחרר מהמערך הסיבתי של המציאות. רק אם יכול האדם לקום ולשנות את עצמו, התשובה אפשרית. אך הסיבתיות – כפי שהורה קאנט – היא קטגוריית יסוד של תמונת עולמנו, ואין אנו יכולים להשתחרר ממנה.

מבחינה פסיכולוגית, תמונת העולם הפרוידיאנית על כל שלוחותיה והתפצלויותיה העצימה את הקושי להעמיד את אפשרות השינוי של הנפש. הנפש נחשפה כנוצקת בשלבי התפתחותה הראשונים בדפוסי יסוד, המלווים את האדם כל ימי חייו. אמנם הפסיכולוגיה גם מציעה מזור ומרפא לתחלואי הנפש, אך תמונת הנפש שהיא חשפה מעצימה עד מאוד את הקושי לשנות את תבניות היסוד של נפש האדם.

מבחינה קיומית, כל אדם יכול להעיד על נפשו שלו. אם אדבר בגוף ראשון, הרי שהניסיון לשנות תבנית יסוד הוא קשה עד מאוד. לא מדובר בשינוי של התנהגות – זהו רק הקצה החשוף של הנפש. השינוי בתבנית של קשר, יחס, אופן – מוביל למכאובים קשים מנשוא, מפיל את האדם שוב ושוב אל אשר הוא מנסה להינתק ממנו, מעורר כוחות התנגדות יצירתיים הנחלצים לשמר את אשר הוא מנסה לשנות.

כל אלה מובילים לקול חזק האומר: אי אפשר לשנות את נפש האדם, וממילא – על פי הגדרתנו – התשובה היא פרויקט בלתי אפשרי.

 פרויקט קל, קל מדי

אל מול התשובה הקשה עד בלתי אפשרית העולה מזוויות הראייה הפילוסופית, הפסיכולוגית והקיומית, עומדת התשובה במקורות היהדות בהיפוך – קלה ובטוחה. מה כבר נדרש מהאדם? וידוי, קבלה לעתיד, והנה הוא שונה מאותה אישיות סבוכה וכושלת שהיה אך לפני שעה קלה. התשובה כפרויקט מתמיד וחוזר על עצמו מדי יום, ובמיוחד אחת בשנה – מוסיפה לרושם כי מדובר בהליך פשוט שכל אחד יכול לממשו כמתחייב מהחוק.

יתרה מזו. הרושם שעולה הוא כי השינוי מובטח מראש. כל הסיפור של יום 'דין', יום שבו אולי יתחולל שינוי ואולי לא – איננו אלא פיקציה. הטור בהלכות ראש השנה מביא מדרש ומסיק ממנו מסקנה מעשית:

…ורוחצין ומסתפרין [לקראת ראש השנה] על פי המדרש: "אמר רבי סימון: כתיב 'כי מי גוי גדול…', רבי חנינא ורבי יהושע אומרין: איזו אומה כאומה זאת שיודעת אופיה של א-לוהיה… שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך ציפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינן כן. לובשים לבנים, מתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס…    (סימן תקפ"ב).

הביטחון והשמחה אומרים דורשני. מושג הדין מתפרק: אין זה משפט אלא משחק מכור מראש. לענייננו – אין כאן תשובה בבחינת שינוי. כך לא משנים אדם. קלות הראש השמחה מורה ששינוי רציני בנפשו של האדם לא מתחולל כאן.

כבר המשנה מורה שישראל תפסו שסיפור התשובה והשינוי ביום הכיפורים איננו סיפור רציני:

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים… (תענית כ"ו ע"ב).

כל ההסברים האפשריים אינם יכולים להקהות את האבסורד: יום הדין הוא קרנבל של מחולות?! בתלמוד אומרים ושואלים: "בשלמא יום הכיפורים משום דאית [= שיש] בו סליחה ומחילה… אלא חמישה עשר באב מאי היא?" (שם ל' ע"ב). המובן מאליו של התלמוד מגלה את תהום הנפש המוזר: מכיוון שביום הכיפורים יש סליחה ומחילה, לכן ברור שמתאים להופכו לפסטיבל של מחולות. הא כיצד?! והלא סליחה ומחילה הן שיקוף של שינוי, ושינוי הוא תולדה של תהליך קשה ומייסר. מה לזה ולמחולות?!

מכל אלה עולה תמונה תמוהה עד אימה: מושג התשובה שהוא מושג השינוי, שהיה אמור להתבטא בסבל ובייסורים – הופך למושג קליל, מתבטא בבגדי חג ובמחולות. יש כאן אי התאמה משוועת, ועלינו לנסות לעמוד על פִּשרה.

עימות עם דמותו

הקושי לקבל את אפשרות התשובה עלה משלושה מוקדים: הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והקיום האנושי. לאיש מקורות היהדות ישנו מוקד קושי רביעי: דמות דיוקנו של א-לוהים. ברגע של קרבה, נענה ריבונו של עולם לבקשתו של משה ומגלה לו את תבנית אישיותו:

וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא
ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן
אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. 

נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים
נֹשא עָו‍ֹן וָפֶשע וְחַטָּאָה
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה:
פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים
עַל-שלֵּשים וְעַל-רִבֵּעִים (שמות ל"ד).

דמות הדיוקן הזאת הינה הרת משמעות מבחינת תולדות מקורות היהדות. המוני תמונות נגזרות ממנה ומתוך ההתעמתות איתה. מה יש בה בתמונה הזאת? ריבונו של עולם מופיע כאישיות מורכבת. בתולדות הרעיונות הוגדרה המורכבות כרחמים ודין. עד כדי כך מורכבת, ששמו מופיע פעמיים – ה' ה' – קשה להכיל את המורכבות בשם אחד ובאישיות אחת. האדם מופיע כיצור סביל, גורלו נקבע ומטולטל בין משא הדורות החיובי – החסד, ובין משא הדורות השלילי – העוון.

אומנם משא החסד יתר על משא העוון – אלפי דורות מול חמישה דורות – אך למעשה משא העוון גובר. כשם שאדם שבגופו יש מערכות בריאות ויש מערכת אחת חולה הוא אדם חולה, כך אדם שיש באמתחתו משא רב של חסד דורות קדומים ומשא מועט של עוון הוא אדם נשוא עוון. א-לוהים לא מנקה את משא העוון, והוא ממשיך להעיק ולקבוע את זהות האדם. בתמונה שכזאת קשה עד בלתי אפשרי לחולל שינוי. האדם שבוי בגורל הדורות, אין לו אפשרות להשתנות וממילא אין לו אפשרות של תשובה.

עוצמתם של אנשי מקורות היהדות הייתה בכך שהם לא אמרו הן למקורות אלא התעמתו איתם:

 בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד
אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה. 
כִּי אִם-אִיש בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת: 
כָּל-הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר, תִּקְהֶינָה שנָּיו (ירמיהו ל"א)

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשלִים אֶת הַמָּשל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשרָאֵל לֵאמֹר: 
אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה. 

חַי-אָנִי, נְאֻם אֲדֹנָי ה', אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹל הַמָּשל הַזֶּה בְּיִשרָאֵל.
הֵן כָּל הַנְּפָשוֹת לִי הֵנָּה, כְּנֶפֶש הָאָב וּכְנֶפֶש הַבֵּן לִי הֵנָּה: 
הַנֶּפֶש הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל י"ח).

ירמיהו ובעקבותיו יחזקאל מתעמתים עם דיוקנו של א-לוהים שבספר שמות. אם א-לוהים פוקד עוון, הרי ש'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. אם א-לוהים פוקד עוון, הרי שהנפש החוטאת לא היא בלבד תמות אלא אף בניה ובני בניה. ירמיהו ויחזקאל מורדים בתמונה הזאת ומציבים תמונה חלופית, אדם אחראי לחייו שלו – לא לחיי אבותיו.

ברור מדוע גוזר יחזקאל מדבריו את התשובה –

שוּבוּ וְהָשיבוּ מִכָּל פִּשעֵיכֶם, וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשוֹל עָו‍ֹן. 
הַשלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשעֵיכֶם אֲשר פְּשעְתֶּם בָּם,
וַעֲשוּ לָכֶם לֵב חָדָש וְרוּחַ חֲדָשה –
וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשרָאֵל. 

כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם אֲדֹנָי ה'; 
וְהָשיבוּ וִחְיוּ.

רק בתמונה שבה אין משא עוון של דורות קודמים יש מקום לאדם ליטול גורלו בידו, להשתנות, לשוב בתשובה.

עימות נוסף של מקורות היהדות עם דיוקן א-לוהים שבספר שמות נמצא בספר יונה. לאחר שיונה נאלץ למלא את שליחותו ולאחר שאנשי נינווה שבים בתשובה, הוא מגלה סוף סוף לריבונו של עולם מדוע ברח מפני השליחות:

וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ. 

וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר:
אָנָּה ה', הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי; עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשישה.
כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. 

וְעַתָּה ה', קַח נָא אֶת נַפְשי מִמֶּנִּי, כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי (יונה ד').

יונה מצטט את תיאור דיוקנו של א-לוהים מספר שמות, אך בשינוי. במקום 'ורב חסד ואמת' הוא אומר: 'ורב חסד וניחם על הרעה'. יונה מוחה כנגד מרכיב החסד שבדיוקן. לטעמו החסד גובר ומבטל את האמת. קבלת התשובה משמעה קבלת ריטואל מוחצן שכל קשר בינו ובין שינוי האדם לא קיים.

קוראים יקרים, בואו לא נעשה לעצמנו חיים קלים: הביקורת איננה רק על תשובת אנשי נינווה ששבו מהחמס שבכפיהם אך הותירו את זה שבמסתרים (כפרשנות חכמים). לא רק על אנשי נינווה שקרעו בגדיהם ולא את לבבם. הביקורת היא עלינו.

מעשה התשובה שלנו, ובמיוחד זה שמתממש ביום הכיפורים, הוא מושא הביקורת של יונה. לטענתו זו תשובה של שקר שאין בה אמת. אנחנו עושים מעשים של שינוי, אבל לא משתנים. א-לוהים לא נשאר חייב, ועונה ליונה במעשה הקיקיון. לאחר שקיבל את הקיקיון (המיותר, שהרי לצל הייתה לו סוכה) ואיבד אותו, אומר א-לוהים ליונה בקול מנצח:

וַיֹּאמֶר ה':
אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן, אֲשר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ;
שבִּן לַיְלָה הָיָה, וּבִן לַיְלָה אָבָד. 

וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה,
אֲשר יֶש בָּהּ הַרְבֵּה מִשתֵּים עֶשרֵה רִבּוֹ אָדָם, אֲשר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשמֹאלוֹ, וּבְהֵמָה רַבָּה?

השאלה נשארת ללא מענה. יונה יכול לומר – 'אתה צודק', ויכול לומר – 'למרות שכך אני נהגתי, אינני מקבל את התנהגותך ואת הוויתור שלך על האמת'. הספר לא מספר מהי תשובת יונה. כל קורא חייב להכריע מיהו יונה שלו.

מכל מקום, א-לוהים של ספר יונה מתעמת עם דיוקן א-לוהים של ספר שמות. בעוד שבספר שמות לא יכולים היו אנשי נינווה למחוק את משא החטא, בספר יונה – כבירמיהו וביחזקאל – אפשר להשתחרר ממשא העוון. אפשר להשתנות, אפשר לחזור בתשובה.

התעמתות נוספת עם דיוקן ספר שמות ראשיתה בספרות חז"ל והמשכה בנוסח התפילה. עימות זה מתמקד בהיגד: 'וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲו‍ֹן…'. פשוטו של מקרא הוא שא-לוהים לא ינקה את העוון אלא הוא נושא אותו. אך חכמים קראו אותו אחרת:

רבי אלעזר אומר: אי אפשר "נקה" שכבר נאמר "לא ינקה". ואי אפשר לומר "לא ינקה" שכבר נאמר "נקה". הא כיצד? מנקה הוא לשבין, ואינו מנקה לשאינם שבים (יומא פ"ו ע"א).

המהפך עמוק ומרהיב: מדמות שאיננה מנקה עוון הופכת דמותו של א-לוהים לדמות מנקת עוון. יתרה מזו, מתמונה שבה האדם פאסיבי הופכת התמונה לדמות אדם אקטיבי שהמעשה שלו הוא המעביר את תמונת הא-ל שאינו מנקה עוון ומציב במקומה את תמונת הא-ל מנקה העוון.

מגמה זו באה לידי ביטוי מדהים בנוסח התפילה. דיוקנו של א-לוהים שבספר שמות הוא מוקד תפילת התשובה. בכל מערך הסליחות הוא חוזר על עצמו שוב ושוב, בתוספת פתיח ואסיף שניסחו מנסחי התפילה. והנה המתבונן רואה שהציטוט – כפי שקרה לציטוט ביונה – מכיל שינוי:

ויעבור ה' על פניו ויקרא:

ה' ה' אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטא ונקה

וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו.

ה'לא ינקה' הושמט, וכך נותר ה'ונקה'. מ'נקה' הנשלל על ידי 'לא ינקה', הפך הדיוקן לדמות שמנקה עוון. על כן אפשר להמשיך ולבקש כי ריבונו של עולם יסלח. זהו שיאו של מהלך של קבוצת אנשי מקורות היהדות – ירמיהו, יחזקאל, מחבר ספר יונה, רבי אלעזר – שכל אחד בנפרד וכולם ביחד התנשאו מעבר לדמות ספר שמות שאיננה מאפשרת שינוי. יחד הם יצרו דמות חדשה של ריבונו של עולם, דמות המאפשרת שינוי ומאפשרת את התשובה.

ומה עם המציאות?

התמודדות מקורות היהדות עם עצמם, ההתגברות על הדיוקן שבספר שמות, היא חשובה עד מאוד. ללא התמודדות זאת, אי אפשר היה להעמיד את האידיאה של השינוי ושל התשובה בחללה של היהדות. כאן נקבעה צורת יסוד של מקורות היהדות (ומובן שגם בדורות מאוחרים היו לה מתנגדים), העדפת החירות והשינוי על פני הכבלים והשימור.

אך לא די בהתמודדות הזאת. גם אם עתה אפשר להציב אידיאה של שינוי ולבנות את עולם התשובה סביבה, עדיין נותרה המציאות המורה כי השינוי והתשובה אינם אפשריים. הפילוסופיה, הפסיכולוגיה והקיום – שלוש המערכות הללו מורות כי המציאות האנושית איננה ניתנת לשינוי, או לפחות שהשינוי הוא קשה עד מאוד.

הפער בין השפה הקלה של התשובה ובין המציאות הקשה שלה עדיין עומד בעינו. כיצד נגשר על הפער בין מעשה התשובה היהודי ובין המציאות האנושית?

הרמב"ם אסף את מגמת מקורות היהדות, צר לה מטבע משלו, והוסיף ארגז כלים המציע אפשרות לגישור על פני הפער הזה. בתוך הלכות תשובה הביא הרמב"ם פרק העוסק בבחירה החופשית. תפיסת החופש של הרמב"ם היא רדיקלית עד כדי אבסורד:

רשות כל אדם נתונה לו: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק, הרשות בידו; ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע, הרשות בידו…

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע; וכן שאר כל הדעות…

ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה… (הלכות תשובה, פרק ה').

התמונה היא תמונת חירות מוחלטת, ללא שום גורם מטה. עד כדי כך התמונה קיצונית, שאפילו הרמב"ם במקום אחר מציג תמונה מתונה ממנה. ב'שמונה פרקים' – הקדמת הרמב"ם למסכת אבות – הוא מורה כי מזגו של האדם מטה אותו מנקודת החירות המוחלטת, אך יש בכוחו לגבור על המזג. מה ראה הרמב"ם לצייר תמונה הנראית לא רק קיצונית אלא מנותקת מהמציאות? הרי גם ללא התמונה הפילוסופית או הפסיכולוגית ברור כשמש כי חירות משוחררת שכזאת מכל גורם מטה איננה קיימת במציאות?!

המפתח בכאילו

עיון בהיגד אחר של הרמב"ם בהלכות תשובה אולי יאפשר להבין את רעיונו. לאחר שבונה הרמב"ם תמונת שכר ועונש – שהיא שיקוף של מצב האדם בין זכות לעוון – שהיא תמונה מאוד סכמטית, הוא גוזר ממנה מסקנה:

לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב; וכן כל העולם, חציו זכאי וחציו חייב:  חטא חטא אחד – הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה, וגרם להם השחתה; עשה מצוה אחת – הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה.

 אפילו בתמונה הסכמטית של הרמב"ם, תמונת המחצית כנגד מחצית היא תמונה מנותקת מהמציאות. הסיכוי כי זהו מצבו הממשי של האדם הוא סיכוי אפסי. מה פשר הכרעתו של הרמב"ם להוסיף ולצייר תמונה כל כך רחוקה מהמציאות ומחיי האדם הממשיים?

מילה אחת בדברי הרמב"ם היא מילת המפתח: 'כאילו'. אני מציע פרשנות שכזאת לדברי הרמב"ם החורגת מפירוש דבריו ומגיעה לכדי תמונה שלמה של התשובה במקורות היהדות: הרמב"ם מודע לכך שהתמונה שלו איננה מציאותית, והוא מציע לאדם את מה שנקרא בשפה הפילוסופית 'אידיאה מכוונת'. האידיאה המכוונת אינה טוענת כי היא משקפת את המציאות כמות שהיא, אלא שהיא מכוונת את האדם למטרה ראויה במציאות השונה מהאידיאה. אין אדם שהוא בדיוק מחצה על מחצה בין זכויות לעוונות, אבל תמונה שכזאת יוצרת תודעה של אחריות שהיא התנאי לשינוי האדם.

מכאן אטען טענה חריפה יותר: הרמב"ם מודע שבמציאות אין חירות מושלמת, יש הטיות וההטיות הן לעתים קשות מנשוא. גם תמונת הבחירה והחירות שהוא מציע איננה אידיאה של המציאות אלא אידיאה מכוונת. תמונת 'כאילו' של חירות, היוצרת באדם אשליה של חופש. מדוע ליצור אשליה? מפני שהאשליה נותנת לאדם אפשרות לשחק בעולם ה'כאילו', כמו שחקן תיאטרון שנפתחים לו אופקי התנהגות חדשים במציאות המדומה שיצרו לו המחזאי והבמאי.

כשאדם משחק כאילו הוא בן חורין, כאילו הוא יכול להשתנות בקלות, אולי עם רדת המסך ועם השיבה לחיי המציאות שבהם השינוי קשה עד מאוד – ימצא את עצמו שהשתנה מעט. כבלי המציאות כל כך חזקים, שהם מעצבים אותנו כאנשים כבדים ומסורבלים. איננו יכולים לנוע, אנחנו עייפים למרות קול השופר המנסה להעיר אותנו. אבל על הבמה אנחנו משחקים בקלילות, והקלילות הזאת פותחת אופקים שאולי יידבקו בנו גם לאחר רדת המסך.

שלוש דרכים לריפוי בדיבור

פרויד הגדיר את הפסיכולוגיה כריפוי בדיבור. אדם נותן מילים לרגשותיו, וכך לאט לאט מצליח לשחרר אותם מבורות הכלא שבהם הם כלואים ומרקיבים. ויטגנשטיין הגדיר את תפקיד הפילוסופיה כריפוי בעזרת תיקון השפה. אדם כלוא במציאות, ובדיקה פילוסופית שלה מורה שהכלא בנוי ממילים. יצירת בעיות מדומות היא שכבלה אותו. אם יפרק את מבני השפה השגויים, תבוא גאולה לנפשו הסוערת.

בצד שתי דרכי הריפוי בעזרת השפה – הדרך הפסיכולוגית והדרך הפילוסופית – מציעים מקורות היהדות דרך שלישית. אדם כלוא במציאות, המציאות הסיבתית הגוררת חטאי אבות ומבנים קמאיים של הנפש שאי אפשר לשנותם. בעזרת השפה הוא בורא לו עולם של 'כאילו', עולם של חירות שבו הוא חופשי לשנות עצמו כראות עיניו. זה רק מחזה, אבל התפקוד בתיאטרון יש לו כוח מרפא גם לאחר רדת המסך.

על כן בנו מקורות היהדות ריטואל של תשובה קלה, מעשי שפה של וידוי וקבלה לעתיד שדי בהם לשנות את האדם. על כן הפך יום הדין מיום אבל שלבוש שחורים מתאים לו ליום חג עטור לבן. על כן הפך יום הדין לפסטיבל מחולות חושני בכרמים. הכול משחק, אבל משחק רציני עד התהום. יום הכיפורים הוא יום של משחק השינוי והתשובה, הכולל כמיהה וערגה שמשהו מהמשחק ידבק גם במציאות, בחיים.

שלוש הדרכים, גם אם אינן מציעות את התשובה המרהיבה המוחקת את העבר ומשרטטת עתיד אידילי, יש בהן בכל זאת כדי לחולל את אותו שינוי מהותי – ולו קטן – הגואל את האדם מגורלו, המחלץ אותו – למשל – מפצעי נפש העוברים מדור לדור, עד לדור הבוחר לרפא, לשנות, להזיז אבר אחד במשוואה המתסכלת של החטא והסבל, ולקנות בכך את עולמו.

שלוש מסקנות של תשובה

מי שמקבל את המהלך ששורטט כאן יגיע לשלוש מסקנות הרות משמעות לגבי התשובה:

ראשית, יש פער בין משחק התשובה של יום הכיפורים לבין מציאות התשובה של החיים. את הפער הזה צריך לחיות בצניעות ובקבלת עולה של המציאות הקשה.

שנית, משחק בניגוד למציאות הוא אחד ממשחקים שונים. בצד משחק התשובה של מקורות היהדות ישנם עוד משחקים. הצגנו כאן את משחק השפה הפסיכולוגי ואת משחק השפה הפילוסופי. מי שרוצה לשנות באמת את עצמו, אסור לו להניח ידו מכל קבוצת המשחקים. אסור לו לומר: אני כיהודי יש לי משחק משלי, ואין לי חלק במשחקים אחרים.

ואחרונה – ואריאציה של המסקנה הראשונה: בתום יום הכיפורים מורד המסך, אנשים שבים לביתם, למערכות יחסים הנבנות מכוח מבני האישיות שלהם. כבר בתפילת ערבית של יום הכיפורים אנו מבקשים 'סלח לנו', מפני שאנחנו מודעים לכך שהתבניות הפגומות נותרו על עומדן. שוב ניכשל באשר נכשלנו, שוב נפגע באחרים ובעצמנו. בכל זאת אנחנו חוזרים מתיאטרון התשובה בתחושה שהאני התרחב, שיש תקווה לשינוי – גם אם לשינוי קטן.

מי שמכיר את כבלי המציאות יודע: שינוי קטן עד מאוד, הוא הישג גדול עד מאוד. הישג אנושי.  

פורסמה ב-13 בפברואר 2011, ב-גיליון ר"ה תשע"א - 683, משה מאיר ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: