שלא יקבלו עליהם לדון דיני תורה / כרמיאל כהן

 

האזהרה ההלכתית הפרדוקסלית לדיינים להימנע מדין תורה נבעה מיראת הדין. עם הקמת המדינה, נבעה ההתחמקות מהממד הדתי של ההלכה ממדיניות 'כור ההיתוך', וגם הייתה לחלק מהנדנדה בין הדת ללאום בקרב תנועת 'המזרחי'. בימים שבהם התרבות הישראלית מעצבת את זהותה מחדש, שוב תופסת הדת מקום מרכזי גם בחדרי הפקולטות למשפטים

מחקרי משפט: כתב עת של הפקולטה למשפטים, עורכים: אודליה מינס, רוני רוזנברג ונריה כהן; אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע 2010, כרך כ"ו חוברת 1, 340 עמ'

מערכת היחסים שבין הדת לבין המשפט היא מערכת מורכבת וטעונה הן בעיני חכמי הדת והן בעיני חכמי המשפט. מערכת יחסים זו מעלה שאלות כבדות משקל בתחומי ההלכה, המוסר והתרבות; ואין הכוונה רק לשאלות אקדמיות תיאורטיות, אלא לשאלות קיומיות הנוגעות הן לפרט והן לחברה. גם תשובות יש בשיח זה; הבעיה היא שהתשובות עשויות להיות הפוכות זו מזו, תלוי כמובן את מי שואלים. מתברר שהמושפע העיקרי, מבחינה אקדמית לכל הפחות, מכל הדיון הוא תחום חקר המשפט העברי, שנדמה לי שנתפס בעיני חכמי המשפט הישראלי כ"דתי" מדי, ובעיני חכמי הדת כ"ישראלי" מדי.          

חוברת מס' 1 של כרך כ"ו בכתב העת של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, "מחקרי משפט", היא יוצאת מן הכלל שאינה מלמדת על הכלל. דרך כלל עוסק כתב עת זה בסוגיות משפטיות כלליות, אך חוברת זו, רובה ככולה, הוקדשה למפגשי הדת והמשפט. עובדה זו מאפשרת לנו להציץ מעט על עולמו של מחקר המשפט העברי בעבר וגם בהווה. זכות זו, שנתגלגלה לפתחה של חוברת זו, באה לה בעקבות כנס "דת ודין – תרומתה של הדת לדין במסגרת רב-תרבותיות", שנערך בפקולטה למשפטים בשנת תשס"ג – עובדה שמן הראוי היה להדגישה בראש החוברת, ולא להותירה מוצנעת בהערה אקראית בראש אחד המאמרים. שאלת הזמן היא שאלה חשובה כיוון שמקריאת החוברת מתברר שהדעות הרווחות בנושא הנדון השתנו במהלך השנים.

בדברי המבוא מתאר ד"ר יצחק ברנד את הלך הרוחות בשאלת היחס בין הדת למשפט בדור הראשון לקיומה של המדינה: גישה דיפרנציאלית הקוראת לנתק בין הדת למשפט. והדברים אמורים, לדברי ברנד, לא רק מבחינת המשפט הכללי אלא אף מבחינת המשפט העברי. המניעים היו בין היתר לאומיים: "הרוח נשאה את ליבם של החוקרים להתגייס לבניין העם והמדינה", וכך נקבעו גם יעדיו של מחקר המשפט העברי: "השתלבות מרבית במשפט המדינה, תוך ניסיון להשפיע עליו ככל שניתן… במקביל הוצנע או טושטש הצד האחר – הדתי – של ההלכה".

גורם נוסף שמציין ברנד בהקשר הזה הוא "כור ההיתוך"; קרי: מגמה תרבותית וחברתית ליצור חברה ותרבות בעלות גוון אחיד, על חשבון קבוצות המיעוט כמובן, וביניהן הדתיים. "רוב חוקרי המשפט העברי בשני הדורות האחרונים צמחו על הקרקע התרבותית-החברתית הזאת. גידוליהם וגידולי גידוליהם בחרו אמנם ברובם 'עשות משפט', אולם מנגד – 'הצנע לכת עם א-להיך'". במילים פשוטות: ויתור במידה מסוימת על החצנת הדת. לדברי ברנד, חלפו שני דורות ורוחות חדשות החלו נושבות. "בחדרי הפקולטות למשפטים מחליפה רוח הרב-תרבותיות את הרוח הלאומית… התרבות הישראלית מעצבת את זהותה מחדש. במהלך זה תופסת הדת מקום מרכזי". מחשבות אלו הן שעמדו ברקע הכנס המדובר.

עד כה השתמשנו בצירוף המילים "משפט עברי" כמעט כלאחר יד, אולם כעת נשתדל להעמיד דברים על דיוקם, ולו במעט. במאמר ארכיוני ארוך למדי כותב ד"ר עמיחי רדזינר על "המשפט העברי בין לאומי לדתי: הדילמה של התנועה הדתית-לאומית". מתברר שהמונח "משפט עברי", שדומה בעינינו כאילו נולד עם כיפה סרוגה לראשו, בצלמם ובדמותם של רוב מוחלט של חוקריו היום, הוא מונח שיסודו חילוני במובהק. לדברי רדזינר, המאמר הראשון שנקט מונח זה במאה העשרים הוא מאמרו של שמואל איזנשטדט בשנת 1910; וכך כותב איזנשטדט: "המשפט העברי מתגלה בכל עומקו והיקפו מתוך הערבוביה שבים התלמוד ודורש את גאולתו מכבלי הזמן ומחלודת הדורות. הוא דורש הסברה והארה חדשה וחדישה. הוא דורש לבוש עברי חדש, למען יוכל להופיע בהדרו אל בני עמו, והוא דורש לבוש מדעי כללי למען יוכל להופיע בהיכלי המדע האנושי". קרי: המשפט העברי בוודאי אינו זהה להלכה היהודית אלא נועד לקום על חורבותיה. שימוש שונה מן הקצה לקצה עשה במונח זה למשל הרב יהודה ליב הכהן מימון, מנהיג תנועת "המזרחי", בדבריו בשנת 1927: "תחית המשפט העברי היא חלק בלתי נפרד מן התחיה הלאומית, ולא יצירת המשפט העברי. המשפט העברי אינו צריך להיוולד ולהיווצר, כמו שהעם העברי אינו צריך להיוולד ולהיווצר".

גם בדיון זה נקטה הציונות הדתית גישה מורכבת. אי אפשר היה לה להתנגד לרצון להחיות את המשפט העברי כמשפטה הלאומי של המדינה היהודית העתידה לקום – זאת מן הבחינה הלאומית; אולם מן הבחינה הדתית, אי אפשר היה לה לקבל את המרת ההלכה היהודית, חוקי התורה, ביצירה אנושית חדשה. "אנשי 'המזרחי' ניהלו מערכת של יחסי משיכה-דחייה עם רעיון 'המשפט העברי' שהופיע בעשורים הראשונים של המאה העשרים… ה'נדנדה' הזו הייתה מושפעת מאופייה המורכב של התנועה: לאומית מצד אחד ודתית מצד שני".

נמצא אפוא שמשמעותו של המונח "משפט עברי" בראשית המאה העשרים הייתה תלויה בהשקפת העולם הדתית של הדובר. אנשי 'המזרחי' קלטו אמנם את "קליפתו" של המונח החילוני "משפט עברי", אך לא את תוכו. ועם זאת, מציין רדזינר, היו רבנים חשובים שמיעטו מאוד להשתמש במונח זה, כמו למשל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שכל אחד מהם שימש רב ראשי בזמנו.

ומתולדות המחקר, כמה דוגמאות למחקר המשפט העברי עצמו. מאמרו של ד"ר חיים שפירא עוסק בזיקה בין הא-ל להליך השיפוטי במקרא ובמסורת ההלכתית. שפירא מתאר תהליך קדום של מעבר ממשפט א-לוהי למשפט אנושי המנוהל בדרך רציונלית בהתאם לעדויות וראיות. "מסתבר שתהליך זה משקף תהליך היסטורי של ניתוק המשפט מן הנבואה ומן הפולחן וביסוסו כמערכת עצמאית ואוטונומית". עוד טוען שפירא, בין היתר, שרעיון נוכחות הא-ל בדין ("יהו הדיינין יודעין את מי הם דנין ולפני מי הן דנין ומי הוא דן עמהם". תוספתא סנהדרין א, ט), שנועד במקורו להבטיח שהשופטים ידונו בצדק וביושר דווקא על פי דין תורה, ברבות השנים התהפך על פיו. האזהרות החמורות הקוראות לדיינים להיות מודעים לנוכחות הא-ל בדין "הובילו ליראת הדין שגרמה באופן פרדוקסלי להתחמקות מדין תורה". בעקבות דברי רבי משה מקוצי בספרו סמ"ג (המאה הי"ג) נקבעה ההלכה בשולחן ערוך (חושן משפט יב, כ): "צריכין הדיינין להתרחק בכל היכולת שלא יקבלו עליהם לדון דיני תורה". החלופה שהועדפה היא פסק דין של פשרה. "הדין נעשה כה מקודש ומאיים עד שהדיינים יראים מלדון על פיו, שמא לא יעלה בידם לכוון לאמתו של הדין. דין תורה נעשה אפוא דין אידאלי ולא דין שיש להפעילו הלכה למעשה".

מאמרו של ד"ר רון ש' קליינמן מתאר אף הוא התפתחות של הלכה שבה הועצמה סמכותו של בית הדין והחליפה בפועל קללה א-לוהית. הכוונה כמובן לדין היחיד במינו בדיני ממונות שעל פיו אדם שנתן לחברו מעות ועדיין לא ביצע פעולת קניין יכול אמנם לחזור בו, "אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו" (משנה בבא מציעא ד, ב). לאמוראים בגמרא כבר היה ברור שאין להותיר את העניין לטיפול א-לוהי, ובית הדין מעורב בו. "דין 'מי שפרע' הוא דוגמה לנורמה שהייתה במקורה נורמה דתית-מוסרית בלבד, וקיומה היה מסור לרצונו הטוב של האדם. ואולם, במשך הזמן נעשתה לנורמה בעלת היבט משפטי שעל ביצועה הופקד בית הדין". קליינמן מראה שבהמשך נוסף לסנקציה הדתית-משפטית גם ממד חברתי מובהק, כיוון שהנוהג היה, לפחות בחלק מן המקומות, לומר את הקללה בפומבי.

ומילים אחדות של פרגון לסיום: חוברת "מחקרי משפט" היא כתב-עת של פקולטה באוניברסיטה, משהו שיכול היה להיות חצי פנימי. גם העוסקים בעריכה, לפחות חלקם, עדיין סטודנטים נטולי תואר דוקטור. ואף על פי כן חוברת "מחקרי משפט" היא מעניינת וערוכה בצורה נאה, ובשנים האחרונות יוצאות 3-2 חוברות בשנה. החוברת שנסקרה כאן יצאה לאור בקיץ האחרון, ומאז כבר יצאו שתי חוברות נוספות. דומני שלכמה כתבי עת הנחשבים אולי מכובדים יותר יש בהחלט מה ללמוד מכך.

carmiel@ybm.org.il                                          

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ל' בשבט תשע"א, 4.2.2011

פורסמה ב-9 בפברואר 2011, ב-גיליון תרומה תשע"א - 704, יהדות, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: