טכנו-רוחניות במדבר / מרדכי רוטנברג

 

בניית המשכן היא המחשה של המעבר שחולל משה מתרבות המצטיינת בריבוי טבעי גבוה (פרוקריאטיביות) לתרבות המפתחת את כוחות היצירה הרוחניים, במדע, בהגות ובאמנות (פרודוקטיביות). המאבק מתחולל כיום בין הקיצונים שבדתות לבין המוארים המתונים

משה ולוחות הברית, מארק שאגאל, 1956

מלחמת הרחם בין הישראלים למצרים החלה כבר בארץ גושן. שקיעת הישראלים במ"ט שערי הטומאה של מצרים התבטאה בחומריות ובמיניות הפיסית, שהשתקפה בנאמר: "וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית מז, כז). יעקב מנסה, בברכת השבטים, להסיט את כיוון ההתפתחות הלאומית חזרה לארץ ישראל, שם הוא מבקש להיקבר – אך יוסף מבקש לשוב למצרים לאחר קבורת יעקב. כאשר יוסף חוזר למצרים עם אחיו אחרי טקס הקבורה (כנראה בניגוד לעידודו של פרעה) הם משתקעים בארץ גושן, ומלחמת הרחם מקבלת תפנית.

המשפט העובדתי הראשון המזדקר לעיני הקורא מתייחס לדמוגרפיה: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). הפרעה החדש מביע דאגה המנוסחת בתוספת המילים לתיאור התמים הראשון "וירבו ויעצמו במאד מאד", ומתוך דאגה זו הוא אומר אל עמו: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו".

הכוח הדמוגרפי המתעצם הופך להיות הגורם הקריטי במאבק בין מצרים הפרוקריאטיבית לבין ישראל, העושה כמעשה מצרים. ואולם לא רק סכנת הגיס החמישי מדליקה עבור פרעה נורות אזהרה, אלא עצם הכוח הדמוגרפי של סכנת השתלטותם של הישראלים על ארץ מצרים דוחף את פרעה להכריז מלחמה על הרחם הישראלי.

למלחמה זו היו שלבים שונים – החל משעבוד פיסי ועד לפתרון סופי של השמדת הזכרים, אך מה ששינה את קו-העלילה במאבק היה התייצבותו של משה, עם חזונו המעתיק את האנרגיה היצרית-יצירתית מהפרוקריאטיביות אל הפרודוקטיביות – מן ההתרבות החומרית אל ה'מדבריות' הטכנו-רוחנית, כפי שנסביר מיד.

במונח "פרוקריאטיביות" אני משתמש כאן כדי להתייחס לכוח ההולדה הקשור ליצר הפיזי במובן של procreation, ובמונח "פרודוקטיביות" אני מתכוון לכוח היצירה  הטכנו-רוחני (productivity). בעוד שני המושגים חצובים מתוך כוח היצר הפיזי היוצר את אנרגית החיים, תהליך הכוונת אנרגיה זו הוא הקובע את אופי הישרדותו והתפתחותו של היחיד או של העם הבוחר באחת משתי האפשרויות.

אמנם במצרים העתיקה נוצקו יסודות רבים של התרבות והמדע שעד היום חלק מהעולם נזקק להם, אך נראה שבדורות שבהם אנו מדברים חוותה מצרים מציאות של סטגנציה יצירתית, כמו העולם המוסלמי ש'נרדם' כבר מאות שנים מאז ימי גדולתו המדעית והפילוסופית. זוהי חברה שאינה תורמת לעולם – אלא עוסקת בצבירת נכסים ובגידול. זוהי חברה פרוקריאטיבית, וכאשר משה מעמיד את המודל של הפרודוקטיביות הוא מציע מגרש התמודדות אחר.

ההצעה של משה

קריאה מכוונת של המהלכים שנקט משה תוכל ללמדנו פרק על מהות בחירתו ב"מדבריות" שטרפה את קלפי פרעה בשל היותה חפה מכל מאבק דמוגרפי מאיים. אם כוח ה"רחם" מסמל באמצעות היפוך האותיות את כוח ה"חמר", כפי שכתוב "בחמר ובלבנים" (שמות א, יד), הרי במדבר, שבו אין חומר, כוח הרחם מצטמצם, וכאשר אין חומר ללבנים אין רחם הנחוצה "לבנים", קרי ללידת בנים…

ברוח תרגיל דרשני כזה, סיפור הוצאת בני ישראל ממצרים עשוי ללמד כי בשלב הראשון ניסה משה להרגיע את פרעה ולומר שכל מטרתו היא להחדיר לבני ישראל רוח פרודוקטיבית רוחנית באמצעות טקסי "מדבריות" אנטי רחמיים. להלן פתיחתא של דיאלוג דמיוני בין משה לפרעה.

פרעה: מה הסיפור הזה של הליכה למדבר? איזה טריקים אתם מכינים לנו, הרי החרטומים שלנו מכירים את שפת האותות.

משה: נכון, אתם באמת טובים בכך. אם לדבר גלויות, גם אני לא אהבתי את "המאגיה השחורה" שנזקקתי לה בהפיכת המטה לתנין. אני רוצה להוכיח לך כיצד הופכים אותות לכוח של אותיות, כיצד ה"מדבריות" מאפשרת את הפיכת המדבר השותק לכוח "מדבר", או יותר נכון כיצד ה"מדבריות" מאפשרת יצירת "דיברות" שיהוו תשתית לכל מערכת משפטית ולמוסר האנושי ביסודו.

פרעה: לאן אתה מפליג? הרי אתה גדלת אצלנו! טוב, אז התלמיד התעלה על מוריו ולמדת להפוך את הנילוס לנהר דמים ועוד כמה טריקים ושטיקים. הרי היית בריון לא קטן. מנין לך פתאום השפה הרוחנית-מוסרית? למה אתה מתכוון באמת כשאתה אומר "אלוהי העברים שלחני אליך לאמור שלח את עמי ויעבדוני במדבר?". מה יש לעבוד במדבר? בינתיים נדמה לי שאתה עובד רק עליי…

משה: אתה זוכר אותי כאיש צעיר… אבל נעלמתי לשנים ארוכות ועברתי מהפך מסוים. האמן לי שכדאי לך לשמוע עליו…

ואכן אפשר למתוח קו ישר בין הכשרתו של משה במדיין לבין פנייתו לפרעה.

"ומשה היה רעה את צאן יתרו… וינהג את הצאן אחר המדבר", ורק שם, במדבר המתעתע, נאמר: "וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה איננו אכל" (שמות ג, א-ב). חיזיון רוחני ראשון זה של "ראיית סנה שאיננו אוכל" אפשרי רק במדבר, שם השממה, הצימאון והשקט מלבים את הדמיון ה"פטה מורגני". וכידוע, המשך מועצם של חיזיון אור קולי כזה חווים בני ישראל באותו המדבר לאחר יציאתם ממצרים.

לתימהון לבו של פרעה, כאשר לאחר רוב מכות מצרים הוא שואל כביכול את משה "מה בעצם אתה רוצה ממני?", משה עונה לו כי אין בכוונתו להתחרות בו בבניית ערי מסכנות ופירמידות. כל מה שאנו רוצים, אומר משה, הוא שתרשה לנו לצאת לדרך של שלושת ימים במדבר על מנת לזבוח לה'. נראה שאם פרעה היה משוכנע שלא מסתתרת מאחורי כל העניין איזו תחבולה, הוא היה מסכים ללא היסוס.

בבחירתו של משה במדבר או במדבריות הבלתי מאיימים לכאורה הוא שינה ב-180 מעלות את כיוון המאבק הקיומי אשר איפשר את שחרורם של בני ישראל משבי מצרים.

המדבריות

הבה נתחיל בהסכמה שהמדבר מסמל יובש והיובש גורם לצימאון. ככל שהצימאון למים גדל, כך ההזיה (שבלשון הרמב"ם אפשר לכנותה גם הכוח המדמה) של ההגעה לנווה מדבר מתגברת.

החלום על נווה המדבר, המוכר בתרבות כפטה מורגנה, אינו שונה במהותו מהכמיהה להגיע לאיזו ארץ מובטחת או לכונן אוטופיה דמיונית. הוא אינו שונה מן הערגה והגעגוע לאהוב עלום שהמפגש הצפוי איתו הופך לסם משכר, שככל שהוא קשה להשיגו כך הוא מעורר תשוקה רומנטית עמוקה יותר.

מכיוון שהמדבר היבש והשותק עלול להפחיד, דומה שהאדם מפתח לעצמו מנגנונים להפגת השיממון המאיים, וכמו שאדם שורק באפילה כך הוא הופך את המדבר לכוח מדבֵּר. ומכיוון שהנדידה במדבר כרוכה בתחושת בדידות, אף אם אדם מצוי בתוך המון (כפי שדיוויד ריזמן ניסח זאת בזמנו) אין להתפלא כל כך על שאדם נוטה לדבר לעצמו. גם את מעמד הר סיני ניתן וצריך להבין על רקע המדבר. כבר עמדו מפרשים על הזיקה בין המושג 'עשרת הדיברות' או 'הדברים' לבין המדבר. התבוננות בתיאור מעמד הר סיני תמחיש לנו את עוצמתו כמציאות של דמיון מודרך של המונים, ה'רואים את הקולות' ונתקפים חרדה אקסטטית המביאה אותם לרוץ אל האש וההר עד שנזקק משה להזהירם 'פן יהרסו אל ה". היכולת לחוות את מעמד הר סיני ולשמוע את קול הא-להים תלויה אפוא במציאות המדברית, המפתחת את הכוח המדמה ואת היצירה.

ואכן, אולי מבחינת טיפוח היצירתיות האדם חייב להישאר צמא כי רק ה"וַיִּלונוּ" התמידי – לא הלינה וההירדמות בשמירה – הוא זה המזין את הכוח המדמה. בפרשת קברות התאווה אומר ה' למשה: "ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים… לא יום אחד תאכלון ולא יומיים…. עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא" (במדבר יא, יח-כ). הא-ל אומר למשה בכעס: לבני ישראל יש עדיין מנטליות של עבדים שטוב להם במצרים. הם לא מבינים את סוד הצימאון היצירתי הבלתי מרווה של האדם היוצר בחופשיות.

כדי להמחיש כיצד מתפתח כוח הדמיון הנבואי לפני זלילת הבשר לשובע מופיע סיפור אלדד ומידד שהתנבאו במחנה בכוח הפעלתו של הכוח המדמה (שם, כו). יהושע איש המלחמות הפיזיות דורש לכלוא את ההוזים המתנבאים אולם משה מנסה לעצור את הרעב לזלילה הפיזית כדי לטפח במקומו את הדמיון ואת הצימאון ליצירה הנבואית-רוחנית.

תאוות הבשר ותאוות הבשרים, שמגמתה היא פרוקריאטיבית בלבד, נקברה בקברות התאווה עם מתי המדבר. אולם תאוות נפש פרודוקטיבית, המונעת בכוח הצמא והערגה המדברית, מאפשרת פיתוח של הדמיון הטכנו-רוחני. כדגם מטפורי לאפשרות היצירה הטכנו-רוחנית שיכולה להיווצר רק מתוך צימאון מדברי, אנו פוגשים את המשכן.

משכן במדבר

אף על פי שהפסוק המכונן אומר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח), הפרשות עסוקות לא במקדש אלא במשכן. ולא במקרה. פסוק זה הפך לאחד הגילויים הגדולים של סוד הצמצום (שמות רבה לד, א'), האומר כביכול לאדם: אם אתה כיצור אנוש אמור לחקות את הא-ל בכוח ה-"imitatio Dei" המפורסם ("מה הוא רחום אף אתה רחום" וכו'), הנה לך תיאור תנאי הצטמצמותו של הא-ל. אם רצונך ללמוד את יסודות היצירה, לך והתעמק בלימוד בניית המשכן. לך והתחקה אחר דינמיקת הצמצום ההכרחית בין יסוד המקדש הזכרי לבין יסוד השכינה הנקבי, אשר כאמור רק בכוח ה"לשם ייחוד" ביניהם הקמת בית היוצר לנשמת האומה אפשרית.

צא ולמד כי בשעה שלפי המדרש "מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה בית המקדש בנוי וחרב" (בראשית רבה ב'), המשכן מעולם לא חרב אלא התקפל ונדד עם בני ישראל בגלות במתכונת של "אוהל מועד" – כאשר המילה אוהל שימשה מאז מטפורה לאוהלה של תורה המתפתחת מתוך נדידה ותעייה במדבר. הנדידה והתעייה במדבר מחייבת ערנות של חיפוש תמידי; חיפוש הדרך הנכונה המובילה לארץ המובטחת.

בשירו "מתי מדבר האחרונים" פונה חיים נחמן ביאליק למתי המדבר בקריאה: "קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה, עוד הדרך רב עוד רבה המלחמה, רב לכם לנוע, לנוד בערבה, ולפניכם פרושה דרך גדולה, רחבה" (השירים, דביר 2004, עמ' 87).

אם "מתי המדבר" מסמלים מעין הדברה של כוח הרחם הדמוגרפי ("לא מרבכם חשק ה' בכם מכל העמים ויבחר בכם", דברים ז ז), אזי רק הפיכת יצר ההולדה לכוח יצירה טכנו-רוחני של בניית ה"משכן" במדבר עשוי להכיל עוצמה פרודוקטיבית שמסוגלת להתמודד עם הכוח הדמוגרפי הפרוקריאטיבי.

דומני שכאן הוא "המקום" המתאים להתייחס גם להבדל בין גישתי לגלות המדברית לבין גישתם של זלי גורביץ וגדעון ארן לתופעה זו. במאמרם המרתק, "על המקום" (אלפיים 4, 9-44, 1991), טוענים המחברים בצורה משכנעת כי ההגשמה הציונית באמצעות העלייה לארץ הייתה מלווה באמביוולנטיות אינהרנטית במסורת היהודית: מחד, הגשמת הרעיון היהודי-מקראי של הגאולה כרוכה בהגעה אל המקום, אולם מנגד עצם ההפיכה ל'מקומי' מנוגדת להגשמת הרעיון. ההפיכה למקומי מתפרשת כירידה למצב תודעה של יליד, פרא, עם הארץ. הגשמת הרעיון היא סתירתו – "כדי להיות לבני המקום (ולקבלו כמובן מאליו) על הישראלים להשיל מעליהם את הציונות אשר הולידה בהם מלכתחילה את המשאלה להיות בני המקום" (עמ', 13). ואכן, גורביץ וארן מראים כיצד סיפורי ה"לך לך" ה"אברהמיים" המאפיינים את מסעות האבות לארץ הקודש מתחילים תדירות מחוץ למקום (למשל ארם נהריים) ומסתיימים מחוץ למקום (בגלות מצרים).

אולם בעוד שיש צדק רב בדבריהם, התייחסותם לתופעת הקושי להידבק ל"מקום" קבוע היא גיאוגרפית – ואילו אני סובר שנדידה דמיונית מהמקדש הפיסי המקובע למשכן המדברי יכולה להתרחש גם ברובד הפסיכולוגי ללא צורך בנטישת מקום המגורים הפיזי.

אדמה היא מוות

חיי יצירה דורשים תנועה תמידית בין המשכן המדברי למקדש הארצי. ידועה התיזה החז"לית שלפיה ההתחברות היצירתית של אדם וחוה יכלה להתרחש רק אחרי שלב של נסירה, ניתוק מהחיבור הטבעי שהיה ביניהם קודם לכן. תהליך היצירה דורש התנתקות מההורים ומהבית הקבוע. מתוך שממון ההתנתקות המדברית אדם צריך להתחבר מחדש עם אשתו ועתידו כדי ליצור את הדור הבא. הניתוק מהמקדש המקובע לנדידה במדבר, אשר בכוח ההזיה הדמיונית מאפשרת את היצירה הבצלאלית של נווה המדבר המשכני, עלולה להסתיים ברגע שהאדם שוב מתאחד עם האדמה שממנה לוקח.

ברוח זו יהיו שיאמרו כי חיי יצירת המדרש התלמודי התאפשרו לאחר החורבן בגין ההתנתקות מארץ הקודש למדבר הגלותי. אולם ככל שהיצירה במדבר הגלותי פרחה, הכמיהה לשוב לאדמה, למקדש ירושלים, התחזקה. אכן, תרבויות הקוראות רק לשיבה לאדמה, לסטטיות, מטפחות בהכרח "פולחן מוות" בלתי יצירתי.

קבלת דוגמה האומרת שהאדמה שייכת לא-ל והוא נתנה בתנאים מסוימים למי שחפץ בו (רש"י, בראשית א א) כדי שהאדם יעבד אותה – שונה במהותה מדוגמה דתית בלתי יצירתית הדוגלת באמונה שכל אדמת העולם שייכת למשל למוסלמים ואת האדמה התפוסה על ידי "כופרים" יש לכבוש בכוח החרב כדי להידבק בה או אף להתמזג עם אותה האדמה הקדושה והשדודה בינתיים.

ואכן, בעוד באלף השנים האחרונות אין שום תרומה לרפואה או למדע שרשומה על שם מוסלמי, רוב המלחמות שהאסלאם מנהל בכוח תמלוגי הנפט היוצא מהאדמה סובבות סביב כיבוש אדמה. ברוח הבחנה זו גם ניתן להבין את החינוך לאהבת המוות המשתקף בחינוך להתאבדות הרצחנית בקרב קיצוני האסלאם. הווה אומר, אם לצורך יצירה יש להתנתק מהאדמה, אז ניתן להבין את מקור "אהבת המוות" באמצעות התאבדויות וכיו"ב כהטפה להתחברות עם האדמה "ממנה לֻקח האדם". 

היות שהקביעות האחרונות אינן "תקינות פוליטית" כי האמנה הדמוקרטית מחייבת הרי כיבוד כל תרבות ודת ללא קשר לעובדות, להלן מסקנות בנידון של מומחה לאסלאם.

חוקר האסלאם ברנרד לואיס טוען כי מתוך פחד או התנגדות לחילון חל מהפך בעולם המוסלמי מתרומה מרכזית למדע עד לימי הביניים ועד להתאפסות כמעט טוטלית של תרומה מוסלמית למדע ולרפואה מסוף ימי הביניים ואילך:

 סירובו של האסלאם המזרח תיכוני לקבל את המדע האירופי הינו בולט ביותר אם מתייחסים לתרומה האדירה של הציוויליזציה האסלאמית של ימי הביניים להתפתחותו של המדע המודרני… מסוף ימי הביניים בערך חל מפנה דרמטי. באירופה התנועה המדעית התקדמה בעוצמה אדירה… בעולם המוסלמי, החקירה העצמאית הגיעה אל סופה והמדע הצטמצם ברובו לקידושו של קורפוס הידע המאושר.

…היחסים בין הנצרות והאסלאם בתחום המדע התהפכו עתה. אלה שהיו תלמידים הפכו מורים… הם (המוסלמים) היו נכונים דים לקבל את התוצרת של המדע בלוחמה וברפואה, במקום שיכלו להבחין בין ניצחון ותבוסה, בין חיים ומוות (שם, ע' 90).

הכשל הדמוקרטי

בהשוואה לימינו אלה, קיצוני הדתות המונותיאיסטיות טיפחו את כוח הרחם במגעם עם המערב הדמוקרטי, בעוד ש"מתוני" הדתות הללו פיתחו את ה"מדבריות" היצירתית כאמצעי לשליטה בעולם המערבי. הסכנה הגדולה כיום למערב נובעת מהעובדה שכוח דמוגרפי הוא כוח דמוקרטי…

פרדוקסלית, לשקיעה במיניות רחמית יש יותר כוח דמוקרטי מאשר להשקעה בדוגמטיות דתית-רוחנית, וזאת משום שרק להעצמה דמוגרפית יש כוח דמוקרטי. אפילו ההסתייגות מלימודי ליבה ומדע, האופיינית ל'קיצוני הדתות' אצלנו ואצלם, היא דמוגרפית ביסודה: הרי הפנמת שיטת החשיבה המדעית הספקנית טומנת בחובה את סכנת הנטישה של המחנה הדוגמטי, נטישה שמשמעה איבוד כוח דמוקרטי.

מאידך, התמסרותם של מתוני הדתות לקידום המדע והרפואה לטובת עתיד העולם הופכת אותם – את 'מתוני הדתות' דווקא – לנושאי דגל ה"רוחניות", המעדיפה את התרומה למין האנושי על פני טיפוח העוצמה הדמוגרפית, ואת היצירתיות הטכנו-רוחנית על פני ההתרבות.

האם "מתי המדבר" ישכנעו את הפרעונים לדורותיהם ש"מתוני הדתות" הקריבו חלק מכוח הרחם "הפרוקריאטיבי" שלהם כדי להתמסר לפיתוח ה"מדבריות הפרודוקטיבית" לטובת האנושות כולה?

שאלה זו נותרת פתוחה. היא משתלבת עם השאלה המטרידה האחרת, והיא האם עוד שנים רבות נהיה עדים לתהליך שעל פיו הרעיון הדמוקרטי ישרת בראש ובראשונה את אויבי הדמוקרטיה? האם נמשיך לחזות כיצד הידע הטכנו-רוחני המצטבר ינוצל היטב בידי מתנגדיו? לאלוהי הדמוקרטיה פתרונים.

פרופ' מרדכי רוטנברג הוא חתן פרס ישראל לחקר עבודה סוציאלית לשנת תשס"ט

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ל' בשבט תשע"א, 4.2.2011

פורסמה ב-9 בפברואר 2011, ב-גיליון תרומה תשע"א - 704 ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בס"ד
    פרופ' רוטנברג, מאיר חוכמה ופנים
    כתמיד…
    ותרומתו הייחודית , המדופלמת, היסודית והמוכחת
    בתחום הטיפול והפסיכיאטרי'ה
    עוד תיוודע ברבים ותמשיך ותציל נפשות

    אשרי, שזכיתי להכירו, ללמוד את משנתו, ליישמה ולהשתמש בה
    יישר כוח חזק ואמץ
    בינה נ.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: