גדלות בתורה איננה המטרה / ביני ברויאר

 

הגיעה העת להציב במקום הלמדנות הישיבתית את המודל המשתקף בחיי גיבורי התנ"ך, הפשוטים ומלאי הגבורה. אפשר להקשיב לקריאתו של ניטשה

בישיבות הלמדניות מקובל כי רום השאיפות של תלמיד הנכנס בשערי הישיבה הוא להיות גדול הדור, או לכל הפחות גדול בתורה. בישיבות הליטאיות זוהי המנטרה המחזיקה את שאיפות הלימוד ובעצם את אווירת הישיבה בכלל. בישיבות הציוניות, על אף שלעתים נשחק ערך הלימוד, לצערנו לא פעם מפאת בינוניות, בקרב הלמדניות שבהן הדין זהה. ברצוני לבחון בדברים שלהלן מהיכן הגיעו הדברים והאם ראוי לערוך בהם שינוי.

לאורו של א-להים

הגע בעצמך, איננו מוצאים בכל התורה כולה מעלה של למדנות או חכמה במובנה המקובל. לא אצל אברהם אבינו ולא אצל ממשיכיו. איננו יודעים כלל אם היו גאונים לזמנם. אפילו אצל משה, נותן התורה ולומדה בארבעים יום וארבעים לילה, איננו מוצאים כלל כי היה גאון. היחיד שנאמר עליו שהיה חכם הוא בצלאל, ושם ברור כי אין הכוונה לחכמה במובן של "איי קיו" אלא לחכמת לב (עד שאמרו  חז"ל כי בצלאל ידע להרגיש באיזו מידה נותן התרומה למשכן התכוון לשם שמים). גם בנביאים ובכתובים איננו מוצאים כלל מעלות קוגניטיביות, לא אצל דוד המלך ולא אצל יהושע. רק על אחיתופל נאמר כי היה חכם לב לייעץ, ועל שלמה נאמר כי ידע להבין אפילו את העצים והאבנים, אך בקשתו הייתה לשפוט בחכמת הלב את העם ולא יכולות קוגניטיביות אינטלקטואליות בהבנת התורה. סוף דבר: התנ"ך לא רואה בגאונות האינטלקטואלית מעלה כשלעצמה, אשר יש לדבר על אודותיה כפסגת האדם וכשיא שאיפותיו. אמנם כבר ציין הרמב"ם כי "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר", ובכך קירב את הנביאים למעלת אריסטו, אך בתנ"ך איננו מוצאים לכך כל רמז.

מהי אם כן המעלה המאפיינת את גיבורי התנ"ך? את זאת כבר הרגיש אחד מגאוני העת האחרונה אשר העריץ ללא גבול את גיבורי התנ"ך ומשום כך את העם היהודי ככלל – פרידריך ניטשה (ניסיונותיהם של הנאצים לתלות את תורותיהם המזוויעות במשנתו כבר הופרכו על ידי אחד מגדולי חוקרי ניטשה, ואלטר קאופמן, ואף על ידי חוקר זמננו פרופ' יעקב גולומב. ניטשה ייחל ליום שבו ישוב העם היהודי ויגאל את אירופה כולה ואין להרחיב בכך. ידוע לרבים כי בשל כך העריץ את ניטשה הרב ויספיש – איש מאה שערים – אשר סבר כי ניטשה הבין בעומק הדק ביותר את ייחודו של עם ישראל). המעלה האופיינית של רוב גיבורי התנ"ך היא היותם אנשים מלאים באנרגיות חיים עד בלי די, אנרגיות שזכו בהן דווקא מפאת היותם הולכים לאורו של א-לוהים. אברהם מלא במקנה ובכסף וזהב, וכך יעקב עם בניו. דוד המלך חי וקיים לא רק היום אלא דווקא ובעיקר אז.

"בברית הישנה היהודית… מצויים אנשים, דברים ונאומים בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יוון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם. כל הכבוד לברית הישנה… אנשים גדולים, נוף גבורות…" (מעבר לטוב ולרוע, עמ' 52, בתרגומו של ישראל אלדד). 

התנ"ך כולו הינו ספר של אנשים גדולים וחיים העושים מעשי גבורה ושגב. יעקב איננו בחור ישיבה היושב באוהל ולומד ר' חיים, אלא כזה המתאהב באישה ממבט ראשון ומרים בגפו אבן באר ענקית. כך גם גדעון ויונתן ויהושע ועוד ועוד. יתרה מזו, אף פעם לא מצינו בתנ"ך כי הקב"ה כועס על עניין לימוד התורה. א-לוהים כועס על עוולות חברתיות, על עיקרים בעבודת ה' ועל עמידת האדם מול בוראו. יפה ואמיתי הוא הדרש על יהושע בן-נון הפוגש במלאך שמצווה עליו ללון מיד בעומקה של הלכה, אחרת יפסידו במלחמת יריחו, אלא שעדיין דרש הוא, הבא ליצוק את דמותו של יהושע במתכונת חז"לית.  

יש תכלית להיסטוריה

אילו כחרדים היינו, היינו מאמינים כְּפשט (ולא כדרש) כי דוד המלך הינו בעצם למדן ליטאי. את המלחמות הוא עושה כבדרך אגב, אך בעיקר זמנו הוא קם על ידי כינורו בחצות הליל בכדי ללמוד 'קצות' ו'נתיבות'. גם יעקב איננו יושב אוהלים במובן של רועה צאן, אלא במובן של לימוד תורה לאור הנר.

אלא שהקב"ה החזיר אותנו ברצונו לארצנו, ונוכחנו כעת לדעת כי מלחמה בחרב הינה פשט ממשי כנגד אויבינו הקמים עלינו. אילו היינו כחרדים המתנזרים מהגנת ארצנו, עדיין היינו מאמינים כפשט כי יהושע ניצח במלחמה רק (בעיקר?) מכיוון שישב בעמק ולן בעומקה של הלכה, אך משהתחלנו לאבד את חברינו הקרובים בשדות הקרב והמערכה, הבנו כי כנראה מבינים אנו את התנ"ך טוב יותר אפילו מגדולי הדור והתורה בארצנו.

אילו כחילונים היינו, היינו זורקים בחדווה את התינוק עם המים. היינו צועדים בדרכו של שפינוזה (במאמר תיאולוגי-מדיני) וסוברים כי טובה הייתה התורה לאורך 2000 שנה בגלות, כדי לשמר ולהדביק את העם זה לזה ולדבוק בצביון יהודי, על אף שאין בחוקים הללו ממש. היינו אף מחמיאים למשה, "המחוקק הגאון", שידע ליצור נוסחת נצח לאיחוד העם היהודי לדורותיו על ידי חוקים טובים ומועילים, ועתה, מששבנו לארצנו, נוכל לבטח להשיל מעלינו את שמיכות הצמר המיותרות, שהרי כעת ארצנו ונוכחותנו הינם בגדר עובדת בטח, והתנ"ך חוזר להיות שפתנו ותרבותנו.

אלא שלא כחרדים היינו ולא כחילונים דרכנו, וידוע ידענו כי דבר אחד לבטלה לא עשה עִמנו הקב"ה בשנות גלותנו. ידוע ידענו את מאמר חז"ל כי "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפזרן בין האומות", ואף מה שנראה כעונש לנו ולבנינו מחושב הוא עד לדק על ידי מלכנו. לא לחינם פיתח הקב"ה את תורתו לכדי יכולות אינטלקטואליות מדהימות, ולא לחינם יגעו המוני בני ישראל על תורתנו בעמל שכמותו לא נודע עוד בשום אומה ולשון. רק טיפש ויהיר יחשוב לבטל במחי יד מאות שנות דור, מבלי אשר יפער פיהו בתדהמה איכה הייתה זו התורה לפלא, ודרכה פותחו אלפי סעיפי סעיפים הלכתיים ולמדניים, על ידי גאונים שכמותם לא נראו עוד בשמי ההיסטוריה. גם מהפילוסוף הגל, שתורתו זו חדרה למרן הרב קוק, ידענו כי לכל מהלך היסטורי ישנה תכלית, ולא ייתכן שנעשה להבל.

בצומת זה עמד גם ניטשה, הגוי הצופה בעם ישראל בגאונות מן הצד, כאשר הזהיר את גרמניה ואת אירופה כולה לבל יטעו לחשוב כי אברכים למדנים השוקדים על תלמודם, שנראים תלושים ורזים בגופם הגלותי, מעידים על חולשה ורפיון. ניטשה זעק בגופו החלוש כי יש לזכור את "חוק שימור האנרגיה", וכי אותה אנרגיית חיים בלתי נדלית הקיימת בתנ"ך היהודי רק עברה לה מקום ונמצאת כעת חבויה בעמל הלימוד היהודי האינסופי. ניטשה קיווה לראות עוד בימיו כי היהודים ישובו לבטח לארצם, ויקימו שוב את התנ"ך היהודי החי, באנרגיה שכמותה יש רק בעם זה, ומשם יאירו לעולם כולו.

"רבים ביקשו להציגם בזויים על ידי כך שאלפיים שנה נהגו בהם ביזיון ומנעו מהם את הגישה לכל מעמד של כבוד… אך הם מעודם לא פסקו לראות עצמם כנועדו לדברים הנעלים ביותר… או אז יעלה ויבוא שוב זה היום השביעי, בו ישוב וישמח א-לוהי היהודים הקדום… על עמו הנבחר, ואף אנו כולנו הלא נגיל ונשמח עימו" (דמדומי שחר, עמ' 205, בתרגום ישראל אלדד).

שיבה לאנרגיה

אלא שאם לא כחרדים היינו ולא כחילונים, אם כן למה זה אנחנו?! כאן טמון עיקר טענתנו. חזרנו לארצנו, לאנרגיות החיים שלנו, חמושים באוצרות הידע התלמודי והמשא ומתן ההלכתי הדק. וכאן השינוי הזועק, הגדול והמיוחל: במאות השנים האחרונות הפכה הגאונות הלמדנית למטרה לעצמה. השאיפה להיות מבריק וחכם העמידה עצמה בראש. תלמידי חכמים הגאים בידיעותיהם ורומסים לעתים אמות מוסר של עדינות ורוך הפכו כבר מזמן לתופעה ידועה וכואבת. משרת המשגיח בישיבות נתפסה לעתים קרובות כמשרה סוג ד' ביחס ללמדן. "תהיה גאון הדור, תהיה למדן", כך לחשה כל אם לבנה ההולך לבית תלמודו. עד כמה שניסה ר' ישראל מסלנט לרסן את השאיפות הזרות (עד לדבריו של הנציב מוולוז'ין, כי מספיקה ללמדן כמות של 5 דקות לימוד מוסר ביום), ועד כמה שניסתה החסידות ליצור דגשים חדשים, דומה שלא צלחו דרכיהם באופן המשביע את הדעת. גם הלימוד עצמו, מרוב התמקדותו בדבר אחד בלבד, הפך לעתים לעיון בדקי דקויות של סברות מפולפלות, אשר איבדו כמעט כל קשר לסברה הבעל-בתית הישרה (שבישיבות נזכרת לגנאי), ולפשט הסוגיה הזועק.

שמא ננסה כעת את דרכו של ניטשה, ונטען כי כעת חוזרים אנו לאנרגיות החיים שלנו? שמא נגרוס כי הלמדנות המבורכת הינה אחת מביטויי החיים שלנו, אולי החשובה שבהן, אך עדיין הינה רק סעיף של מטרת החיים? וכי אדם דוגמת דרור ויינברג, החי באנרגיות חיים בצִלו של א-לוהי אבותינו, פחות חי מלמדן מישיבת חברון? ושמא מדריך טיולים המכיר כל אבן מאבניה של ארצנו וחי בענווה של יראת שמים מגשים גם הוא את חזון אבותינו? ניתן לתת דוגמאות רבות נוספות, אך המכנה המשותף לכולן הוא ששום דבר איננו מטרה לעצמו, אלא אחד מביטויי החיים לאורה של דרכנו הא-לוהית.  

ממבט זה לא יהיו החיים סעיף של למדנות אינסופית הטוענת כי רק בכנפיה יש חיים, אלא סעיף בכותרת החיים הצבעוניים בבית א-לוהינו. כך לא תהיה הלמדנות למפלצת שהפכה מאמצעי למטרה האומרת "אני אמלוך", ותחזור למקומה הטבעי והיפה במסגרת של חיים. כך לא נצטרך לשכנע את עצמנו כי החיים האמיתיים הינם רק חייו של לומד התורה, והשאר רקחות וטבחות המה. נוכל לחזור בשקט לחייהם של אבותינו – אברהם, יצחק ויעקב, דוד, גדעון ויהושע – חיים ללא קונפליקטים וסיבוכים, חיים שאינם מתנזרים אפילו מריבוי הממון שכה התגנה בגלותנו, הולכים בצנעה בצל שכינת ארצנו וא-לוהינו, חמושים באוצרות הידע הלמדני של שנות עמנו, סובבים סביב עמוד של לימוד ומצווה, עד בוא גואלנו השלם במהרה בימינו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ל' בשבט תשע"א, 4.2.2011

פורסמה ב-9 בפברואר 2011, ב-גיליון תרומה תשע"א - 704 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מר ברויאר,
    מה לך כי נזעקת להתקיף את הלמדנים? בזעקת הגאולה שלך שבעיני היא פסוודו-ניטשאנית המצוינות האינטלקטואלית נדחת לשפל המדרגה? ומה היה ניטשה אם לא למדן? אכן דרור ויינברג ואף גבי אשכנזי הם אנשים חשובים, אבל חשובים לא פחות מהם הם חברה רזונצ'יקים שלמדו ופיתחו גרעין ומחשבים ולדעתך הם אנשים חסרי אנרגיות. אינני יודע על איזה אנרגיות אתה מדבר וממה אתה מתרשם באנרגיה האפלה של יואב גלנט? אנרגיה זה כן מצווה ותלמוד תורה לא? ומי לימד אותנו זאת. זכו הישיבות שחלקם נשארו עם קצת גאווה וכבוד לשכל האנושי, לצד הלא חייתי שלנו.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: