יהודים של הדורות / רפאל בנימין פוזן

 

בעיני גרשום שוקן המהפכה הציונית מוכרחת להשיב את נישואי התערובת. בתוך סערת 'פסק הרבנים' שבה הנורמליות הישראלית אל הרתיעה מאותה הצעה, ש'הארץ' העלה באוב לאחרונה

גרשום שוקן. מתוך אתר הכנסת

בין גרשום שוקן וברוך קורצווייל שררו יחסי הערכה וידידות על אף ויכוחים מרים שלא פעם נתגלעו ביניהם. שמעתי על כך בין ממרגוט קורצווייל שהיא ובעלה היו מבאי בית הוריי, וכן מעמוס שוקן שסיפר לי כי אחת הפעמים הבודדות שראה את אביו גרשום מזיל דמעה הייתה כששמע על מות קורצוווייל.

לקראת יום השנה ה-20 למותו של גרשום שוקן, מי שהיה מו"ל 'הארץ' ועורכו למעלה מ-40 שנה, פרסם 'הארץ' שניים ממאמריו ("קללתו של עזרא", 22.12.2010; "דרכו של זלמן שוקן אל היהדות ובתוכה", 24.12.2010). הואיל ושני המאמרים  נכתבו חמש-עשרה ועשרים שנה אחר מותו של קורצווייל, אין לדעת אם קורצווייל היה תוקף את שוקן בעל פה או במאמר ב'הארץ'. אבל אילו הגיב בכתב – שוקן בוודאי היה מפרסם.

בן ושמו נמרוד

לשבחו של גרשום שוקן ייאמר שכתיבתו ישירה, אמיצה ואינה מטשטשת כוונות:  הוא בעד נישואי תערובת שבהימנעות מהם הוא רואה את "קללת עזרא". בעוד שבימי בית ראשון התקבלו נישואים כאלה בהבנה – כך שוקן – משעה שעזרא הטיל איסור מוחלט על כך ובמקביל גם ויתר על כינון ריבונות יהודית בארץ הפכה אומתנו לעדה דתית מסתגרת. לכן, "כאשר מייסדי הציונות ניגשו לכינון מחודש של היהודים כעם שיהיה גורם פוליטי עצמאי ככל משפחת העמים, לא שמו לב לכך שהאיסור על נישואי תערובת יוכל ליצור בעיות בעם ישראל השב לארצו". שוקן מונה  את האבסורדים שבשימור מסורת זו ומטעים את הרווחים שנפיק אם נשתחרר ממנה, כי "כדי להבטיח את התהוותה של אומה ישראלית, שתכלול את כל הקבוצות האתניות שבמדינה, יש להפיל את המחיצות בין הקבוצות וזה כולל גם את הסייגים על נישואים בין בני קבוצות שונות".

ואם נשאל,  הרי נישואי תערובת הם מתכון בטוח להיעלמות העם היהודי, משיב לנו  שוקן במאמרו השני, ברעיון משל אביו: "במקום חישולי ההלכה, צריכה לבוא תודעה יהודית המבוססת על ידיעת ההיסטוריה היהודית, על כיבושם המחודש של נכסי הרוח שנוצרו על ידי יהודים לדורותיהם".

הרי אפוא דברים ברורים: שוקן מכיר בכך שתלישות מהמקרא ומתולדות ישראל עלולה לגבות מחירים קשים עד כדי אובדן הזהות. חרף זאת אין הוא בוחל בהתבוללות, אלא שמכוח אהבת אביו ליהדות – אהבה אמיתית, כנודע לכל מכירי אישיותו המרשימה  של ש"ז שוקן – גם הוא מאמין בארון הספרים היהודי כמכשיר לשימור היהדות "כציוויליזציה מתמשכת ומתחדשת".

והקורא תוהה: כיצד מתיישבים דברי  שוקן הבן בדבר נישואי תערובת עם תפיסות אביו, שכהגדרת בנו היה מן הזן של "'ציונים פוסט-אסימילטוריים', כלומר  יהודים שבאו לציונות אחרי שעברו את שלבי האמנציפציה וההתבוללות?

כבר במסתו המקיפה "הנחות רוחניות של ספרותנו החדשה" ("עלי עין", דברים לשלמה זלמן שוקן, תש"ח-תשי"ב), בא קורצווייל חשבון עם דובריה של הציונות החילונית שאינם חשים בסתירות שבאידאולוגיות שלהם. לעניין זה הוא חזר ונדרש פעמים רבות ובין היתר בסאטירה שנונה כנגד עורך "תרבות וספרות" מו"ש (יעקב הורוביץ), שכמו נכתבה כתגובה למאמריו של שוקן, כי בדמויותיה ירחמיאל ונמרוד משתקפים שוקן האב והבן, גם אם ללא כוונת מכוון. הנה קטע:

מי יכול לו לירחמיאל? הוא כבש את השממה, השליט את הסוציאליזם ואת היוזמה הפרטית, עורר את האמונה ואת הכפירה, הפך את העם ל"נורמלי" ככל הגויים  ושמר על ייעודנו ודרכנו המיועד בתוך הגויים, הוא שוב גרם לנו שנהיה עם התנ"ך, בני הנביאים, עם הספר ועם ההסתדרות והקדמה וכו'.  באמת הוא יצור פלאים, גיבוש הדיאלקטיקה של הרוח, האחדות שבניגודים. הוא ירחמיאל, או שאינו חש בסתירות, ואם יש עובדות הסותרות את דיבוריו, הרי הן בחינת עובדות בלתי-אפשריות.

אבל לירחמיאל נולד בן ושמו נמרוד. ואין זה משנה אם נמרוד פונה אל הכנעניות או אל המרכסיזם. והוא לועג לתורת אביו. או שהוא שותק משום שמחויב הוא ללכת "בתלם" ולעשות קריירה. יהיה איך שיהיה, נמרוד זה בז לתורת אביו וזוהי העובדה הבלתי-אפשרית.

ולירחמיאל קם בעל ברית ב"הארץ" במקרה מו"ש, המנחם אותנו: "פה במולדת טובה לנו יותר כל צורה של מרכסיסטים, כנעניסטים, דתיסטים, או כל מיני איסטים – מניהיליזם נואש. כי רק ניהיליזם נואש פירושו אובדן או התאבדות. וכל זמן שיש יסוד מאחד, יסוד של "עם נורמלי" היושב בארצו, כל אותו זמן אפשר ואפשר להשליך את יהבנו על שר האומה שלא יכזיב" (מחוץ לתחום, עמ' 41).

יהודי, אחיין של טיטוס

ניסיונו של שוקן לנתק בין ימי בית ראשון ושני נדחה מתרגום אונקלוס (ת"א), המובחר והמוסמך שבתרגומים הארמיים לתורה. אונקלוס, בן אצולה רומאי שהתגייר במאה הראשונה – ולפי המסורת היה אחיינו של טיטוס מחריב המקדש –  מצטיין בתרגומו המילולי-פשטני. והנה, בעוד שבספר בראשית השם "עברי" מתורגם אצלו "עבראה", החל מספר שמות "עברי" הוא "יהודי" שהוא תרגום אנכרוניסטי בעליל, כי השם יהודי ניתן לאומתנו רק אלף שנה אחרי כן, בסמוך לימי עזרא. בכך המתרגם מטעים לקוראיו שהקונוטציה האנטישמית שנלוותה לשם "יהודי" בפי הרומאים ("מרדו בך יהודאי!", וכך עד ימינו – Jew, ז'יד, יוּדֶה, כביטויי גנאי בפי הגויים) היא המפרנסת את שנאת פרעה ל"עברים" הקדומים. בשינוי רב-משמעות זה שבתרגום אונקלוס נרמזת התפיסה האחדותית של תולדות עמנו שההיסטריון הדגול יצחק בער ייחד לה ספר שלם.  

בער ניתץ את התזה שלפיה "המסורת המקראית המתארת את ראשית האומה – את תקופת האבות ודור המדבר – כמצב אידאלי קדמון, היא קונסטרוקציה שאינה מבוססת במציאות ההיסטורית" (ישראל בעמים, עמ' 14), וקבע מפורשות שהוויה ישראלית ללא רציפות יהודית היא חסרת סיכוי.

על כן, בהתייחסותו הפשרנית –  אם לא לומר האוהדת – לנישואי תערובת, שוקן מחזק מבלי משים את מפרסמי גילוי הדעת על איסור מכירה והשכרה של דירות לנוכרים בארץ ישראל. לידיד שביקש את תמיכתי ב"גילוי הדעת האמיץ" השבתי שלא אומץ יש בו אלא טיפשות גמורה, וגם הוספתי שאיני מוכן להיגרר אחר כל שליפה של רב מקומי הפועל בחוסר שיקול דעת ומצפה מהציבור להתיישר עמו (עיין ערך תלמידי ההסדר ב"הר ברכה", "תורת המלך" ודומיהם).  

ואולם למקרא דברי שוקן יש לומר שגם אם חוכמה אין בפסק ההלכה האומלל, החרדה מובנת. כי החשש העיקרי מחדירת ערבים (כן, ערבים) לשכונות יהודיות הוא מחמת התוצאה הבלתי נמנעת של נישואי תערובת שההתנגדות כלפיהם חוצה קווים. נכון שהשאלה "כיצד תגיב אם בתך תבשר לך על כוונתה להינשא לערבי – בשמחה, בשוויון נפש, בצער" טרם נבחנה סטטיסטית, ואולם המציאות מוכיחה שגם חילונים וליברלים מובהקים מתכווצים כשסיפור כזה מכה במשפחתם, כפי שחוויתי בשנות השמונים כנציג המחלקה התורנית של הסוכנות בקנדה: זוג ישראלים יורדים הגיעו אליי מבוהלים; בִּתם המסיימת תיכון מקומי התאהבה בבן כיתתה והם עומדים להתחתן. כששאלתי וכי מה זה מפריע לכם' השיבו: "והרי הוא גוי!".

לכן, כשבנות יהודיות בלוד או ברמלה חוששות לצאת מהבית בערב, כשמספר נישואי התערובת בין יהודיות וערבים באזורים מעורבים נמצא בעלייה מתמדת, וכשידיד חילוני אב לבנות מספר על כוונתו לעזוב את הגבעה הצרפתית בירושלים כי "לאחרונה נמכרו הרבה דירות למוסלמים אדוקים ועתה הם דורשים לבנות עבורם מסגד בשכונה" – יש לנו בעיה אמיתית. מכאן שיש לא מעט צביעות והעמדת פנים במאמרים השוצפים כנגד "גזענות" הרבנים. המשותף לכותבים היא ה"ישראליות" האמורפית העולה ממאמריהם שהם, על הרוב, בליל מילים שאין בו להסתיר את זהותם היהודית המבולבלת, כדברי שני סופרים בני זמננו שאינם חשודים על גזענות.

עשירה מכל התחליפים

בספרו האחרון של חיים באר הוא מתאר שיחה בין גיבור ספרו, רבי חסידי מבני ברק שיצא לטיבט למסע שורשים, ובין מלווהו פלורין ההולנדי: 

"ומה על הישראלים? האם גם בהם מוסיפה להתקיים חוכמת אבותיהם היהודים?", המשיך ההולנדי להקשות.

"לא, כי רובם כבר לא יהודים".

"לדעתך, רביי הורוביץ, הישראלים אינם יהודים?"

"הישראלים הם אכן ממוצא יהודי, אבל עכשיו הם גוי ככל הגויים. הציוניסטים הרי רצו להחזיר את היהודים להיסטוריה, להיות אומה ככל האומות, ולמען האמת הם די הצליחו, אבל בכך הם גם טעו טעות גורלית".

 "טעות גורלית?", לא ירד ההולנדי לסוף דעתו.

"כן, טעות גורלית, פלורין. כי היהודים מטבע ברייתם אינם ככל הגויים, אין להם מולדת אלא התורה הקדושה, שהיא הבית הלאומי האמיתי שלהם, ואין להם מלך או אדון אלא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ואין להם לשון חולין משל עצמם אלא לשון הקודש. באו הציוניסטים והקימו מדינה והכניסו לתוכה את בניהם של היהודים האמיתיים, וכשנכנסים פנימה שוב אי אפשר להביט על העולם מבחוץ, וההתבוננות מבחוץ היא, כאמור, תמצית החוכמה" (אל מקום שהרוח הולך, עמ' 170). 

ואילו הסופר הידוע אהרן אפלפלד תרם מאמר קצר לקובץ מדעי, ובו הוא מתאר את ילדותו המתבוללת בעיר טשרנוביץ טרם שואה, ואת סביו שומרי המצוות "שהייתה בהם פשטות שהדהימה אותי… שרר בביתם שקט מופלא שפתח את אוזניי, את נשמתי". הילד אהרן התרשם מארון הספרים הגדול בביתם הדל, ומהנשיקה על הספר לפני כל לימוד ואחריו, ניגוד כה בולט לאווירה החילונית בבית הוריו.

בהמשך הוא מתאר בקיצור את הגטו שבו נאלצו הוריו לחזור ולחיות בכפיפה אחת עם יהודים דתיים שמהם כה סלדו, איך שרד את השואה כנער שליחויות של חבורת שודדים אוקראינים, ואיך עלה לבסוף לארץ כשלמעשה הספיק ללמוד באופן מסודר רק בכיתה א, 'לפני המבול'. הוא שהה כמה שנים בקיבוץ, ואחר כך הגיע לאוניברסיטה העברית ודבק שם בגדולי הרוח שהיו בה: בובר, שולם, ברגמן, יחזקאל קופמן, יצחק בער, "כולם יהודים פוסט-מתבוללים"; אך באופן מפתיע נמשך דווקא ליהודים במאה שערים – היה משתתף בתפילות בשטיבלך, מקשיב לשיעורים בגמרא ובחסידות, ושותה בצמא "את העבר שחזר ונהיה הווה".

הוא מסיים את האוטוביוגרפיה הקצרה הזו בסיפור מרגש:

באחד הערבים אמר לי מורי, פרופ' הוגו ברגמן, באיזו פשטות נפלאה: 'ראה מה אירע לכל התנועות שהיהודים היו מכורים להן. ראה מה אירע לקומוניזם ולקומוניסטים היהודים. ראה מה אירע לבונדיזם, לתנועות הציוניות למיניהן, לחילוניות היהודית שהרגילה אותנו להיות ככל הגויים'. הוא המשיך ואמר: 'השבוע עיינתי בצוואת הריב"ש, ספר דק, ומצאתי בו עולם ומלואו. היהדות שממנה רצינו לברוח בסופו של דבר גדולה יותר ועשירה יותר מכל התחליפים שהזכרנו. התחליפים הם רק תחליפים. היהדות מחוברת אל אלוהים ואל האדם, ויש בכוחה להתחדש; אבל המחשבות, גם הנכונות והנאורות ביותר, באות והולכות'. כך דיבר פרופ' הוגו ברגמן, ידידו של קפקא, ראש המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, שכל שערי המחשבה המודרנית היו פתוחים לפניו. ובדברו כמו נשתנו פניו, והוא נהיה דומה במראהו ליהודי של הדורות, ששפת הדור דוברת מפיו (בתוך: יוסף דעת – מחקרים בהסטוריה יהודית מודרנית מוגשים לפרופ' יוסף שלמון, אוניברסיטת באר שבע, תש"ע).

מעלה אבק

ונסיים דברינו כלפי תובנותיו של שוקן בדברי ש"י עגנון שכתב כלפי שוקן את הדברים הבאים:

דור שריקן עצמו ממעשי אבותיו ולא זכה לעשות מעשים, מבקש ריח מעשים ואפילו ריחם נמר […] דור זה שחיים חדשים לא חידש ומן הישן נתרחק, כיוון שרואה עצמו ערום נוטל בגד שנשתייר לו מאבותיו ומתכסה בו. והוא אינו יודע שכל זמן שהבגד היה בידי אבותיו היו משמרים אותו מן העש ומן האבק והיה כל יום כחדש והיה מחמם בצנה ומציל מן השרב. ואילו הבנים לא שמרו עליו מן העש ולא ניערו אותו מן האבק. לא די שאינו מחמם אלא מעלה אבק (תמול שלשום, עמ' 560).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ל' בשבט תשע"א, 4.2.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בפברואר 2011, ב-גיליון תרומה תשע"א - 704 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מרדכי נגארי

    מאמרו של הרב פוזן רצוף עמקות מחשבתית, סתירות פנימיות, בלבולים ו"מילים של שבת".

    הוא חותר במאמרו לחדד את החומרה שבניתוק היהדות החילונית והציונות מן העבר ההיסטורי והעשיר של עמנו.

    הוא מבקר בחריפות את רצונם של המתחדשים הפוסט-מודרניים לייצר עם ישראלי חדש הרשאי גם להתחתן עם נוכרים (ערבים ישראלים).

    ובנשימה אחת – כדרכם של האקדמאים הדתיים החפצים לשאת חן בעיני האינטלקטואליים השמאלניים, הוא מגדיר את מכתב הרבנים: "טיפשות גמורה", "שליפה של רב מקומי הפועל בחוסר שיקול דעת".

    כנראה ששיקול הדעת הנאור שמור רק לאקדמאים המתקדמים ולא לרבנים החשוכים והמיושנים.

    נראה לי שדווקא ש"י עגנון המצוטט במאמרו – מבין, כי הבגד הישן שנשתייר מאבותינו (ומרבותינו) הוא הבגד שבו נתכסה ותחתיו נסתופף.

    לצערנו עדים אנחנו לאחרונה לתופעה – בה אנשי רוח ואקדמיה החיים במגדלי שן ובשכונות מבוססות או בקיבוצים סגורים, מעיזים להטיף הלכה ומוסר לרבני ישראל; החיים את השטח, את "העמך" ומחוברים למציאות החיים הארץ-ישראלית.

    צר לי על כי הרב פוזן נתפס בלשונו כנגד חכמי ישראל – פוסקי הלכה בקהילות ובערי ישראל.

    ב"ה לחמישים רבני העיר אשר חתמו על גילוי הדעת יש גם שיקול דעת ובעיקר אחריות על בנות ישראל ועל החינוך.

    מכתב הרבנים בעניין השמירה על הזהות היהודית של שכונות ויישובים יהודיים אינו קשור לאמירות וסיסמאות של תלמידי הר-ברכה ואינו קשור להלכות תיאורטיות ולא-מעשיות של "תורת המלך".

    אנו הרבנים עסוקים בהלכה למעשה של דבר ה' – זו הלכה – להורות לרבים את הדרך, וב"ה התגובות מעמך ישראל חיוביות!!

    חזור בך כב' הרב פוזן והחזר לעצמך את כבודך ומעמדך כתלמיד מובחר של ראש ישיבת "כרם ביבנה".

    (הכותב בוגר ישיבת "כרם ביבנה", רב העיר מעלה אדומים).

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: