אוצרות בהיכל / דוד חרמץ

 

סיפורים ייחודיים ומרגשים עומדים מאחורי רבים מהמוצגים במוזיאון שבהיכל שלמה. "הדגש אצלנו הוא לא על האסתטיקה של המוצגים", אומרת האוצרת ד"ר ענת חן, "אלא על הפן הסיפורי של האדם הפשוט". מטליתו של הבעל שם טוב עד פק"ל הכיסים של חלל מלחמת לבנון השנייה

ד"ר חן ליד הטלית-קטן של יוסף מנדלביץ'. צילום: דוד חרמץ

לאחרונה הוציאו במוזיאון וולפסון, השוכן ב"היכל שלמה" בירושלים, ספר תורה מיוחד הנמצא דרך קבע בתצוגה וקראו בו בציבור במהלך תפילת שחרית. הדבר קורה במוזיאון אחת לשנה.

הנוהל המיוחד הזה נעשה לאחר פסיקה שפסק הרב יהודה עמיטל זצ"ל. על כך אומרת אוצרת המוזיאון, ד"ר ענת חן: "מדובר בתופעה ייחודית בקנה מידה עולמי. אין עוד מוזיאון בעולם שבוועד המנהל שלו יש רבנים ושהתצוגה שלו מתנהלת על פי פסקי ההלכה שלהם. העובדה שאנחנו מוציאים מהוויטרינה של התצוגה את ספר התורה המיוחד הזה וקוראים בו היא דבר שאין לו אח ורע בשום מוזיאון אחר בעולם".

ביקור חטוף במקום מוציא את המבקר בתחושה שהחבר'ה ב'היכל שלמה' לא יודעים לשווק את מה שיש להם. במשחק אסוציאציות בקרב כלל הישראלים – ואפילו בקרב חובשי הכיפה שבתוכם – יש יסוד להניח שכאשר תזרקו את המושג "היכל שלמה", התשובות שיינתנו יהיו "הרבנות הראשית", או "הבניין שליד בית הכנסת הגדול בירושלים". מיעוט קטן יוסיף את המושג "מוזיאון". זאת למרות שכבר ב-1958, עם הקמת המבנה, נכלל בו כחלק אינטגרלי המוזיאון, שנקרא אז "דור ודור". האוצר הראשון שלו, יהודה לייב ביאלר, מספרת ד"ר חן, ראה כמשימת חיים להביא למוזיאון ממצאים, מוצגים ועדויות מחיי היהודים ששרדו את האש הגדולה שכילתה את יהדות אירופה.

הסיפורים שעומדים מאחרי אותם ממצאים שובי לב. המודעות המאוד חלקית לקיום המוזיאון – וכפועל יוצא מיעוט המבקרים במקום – הם ללא ספק מחדל יחצ"ני מובהק של קברניטי המקום. אני עצמי נחשפתי לראשונה למוזיאון כשליוויתי את בִּתי ואת ילדי כיתתה במסגרת חגיגת קבלת הסידור. נחזור לפסיקה של הרב עמיטל. מדוע הוא פסק שיש לקרוא באותו ספר תורה שמוצג במוזיאון? כי ספר התורה שעליו אנו מדברים הוא ספר כשר, ואין ראוי לספר תורה כשר שיהיה מונח בתערוכה. ואולם, משום סיפורו יוצא הדופן התיר הרב שיהיה חלק מהתצוגה, אך התנה זאת בכך שאחת לשנה יקראו בו בציבור.

ספרים ניצולים

סיפורו של אותו ספר תורה מרתק וייחודי: הוא נכתב בבגדד ב-1898 והובא ארצה, לרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. לאחר כניעת הרובע במלחמת העצמאות נבזז ונשרף בית הכנסת שבו הוא שכן. בשנת 49' התקיימו מפגשים של נציגים מטעם ממשלת ישראל עם מלך ירדן, עבדאללה. באחד המפגשים הללו ראה אחד הנציגים, אליהו ששון, בארמון המלך את אותו ספר תורה, שנבזז ברובע היהודי. ששון אמר למלך כי ספר תורה שלא נמצא במקום ראוי עלול להביא צרה ואסון על הבית שבו הוא שוהה. יש יהודים – איווט ליברמן ודאי היה מכנה אותם פיינשמקרים – שהיו מגיבים לדברים אלה בביטול מחויך, אבל מלך ירדן יצוק היה מחומרים אחרים. כשהוא שמע את ה'איום הסמוי' בדברי הישראלי הוא ציווה להעביר לאלתר את ספר התורה הזה לידיו של ששון. עם שובו ארצה דרש ששון מבנו להביא מיד את ספר התורה לרב הראשי, הרב הרצוג זצ"ל. "אני אמרתי למלך שאסור לספר להימצא במקום לא ראוי, ואני אשאיר אותו אצלנו בבית?", אמר.

איגרת ששלח ר' נחמן לתלמידיו.צילום: שלמה קשטן

סמוך לאותו ספר תורה נמצא במוזיאון ספר תורה אחר עם סיפור מרתק לא פחות. זהו ספר תורה מהמאה ה-13. לדברי ד"ר חן, "ספר תורה זה הוא מהעתיקים ביותר בעולם, אם לא העתיק ביותר". מקורו של הספר, הכתוב על עור אייל, מהעיירה קראוטהיים בגרמניה. באותה מאה עלה הנהר על גדותיו והציף את בית הכנסת של העיירה. ספר התורה נסחף בנהר, אבל ניצל ואותיותיו השתמרו באורח פלא. 700 שנה מאוחר יותר, במלחמת העולם השנייה, הקים הגסטאפו לשכה לחיסול הרכוש של יהודי באדן וערך מכירות פומביות. באחת המכירות ראה יהודה לובל, יהודי מקרלסרוהה, את ספר התורה. הוא הצליח להבריח את הספר מבלי להתגלות והחביא אותו בעליית הגג של בית החולים היהודי. לאחר המלחמה חזר לחפש את הספר וגילה שכל הרחוב של בית החולים נהרס בהפצצות, אך עליית הגג של המבנה נשתמרה, וגם ספר התורה נשאר כמעט שלם. בתחילת שנות השבעים העביר לובל את ספר התורה למוזיאון ב'היכל שלמה'.

ספר תורה אחר שנמצא במוזיאון מביא את סיפורם של שבויי מלחמת יום-הכיפורים. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי צרובה התמונה של הלל אונסדורפר, לוחם ממוצב המזח, יוצא לשבי כשהוא נושא ספר תורה על ידיו. במשך שנים ביקשו נשיאי ישראל וראשי הממשלה מהמצרים את אותו ספר. בשנת 2000 העביר נשיא מצרים, חוסני מובארכ, ספר תורה לנשיא ויצמן והודיע לו כי זהו ספר התורה ממוצב המזח. ואולם, בדיקה שנעשתה העלתה כי ספר התורה שהוחזר היה שייך למוצב אחר. הספר ניצב במוזיאון לצד התמונה המפורסמת של הלל. באותה ויטרינה נמצאים גם סידור ותמונה של שבוי מאותה מלחמה. מוצגים אלה מספרים את סיפורו של נתן מרגלית, שבעת שהותו בשבי, בחורף 74', נלקח על ידי המצרים עם שניים מחבריו לבית הכנסת "שערי שמים" שבקהיר לתפילת ערבית ולהדלקת נר של חנוכה. בתום התפילה ביקש מרגלית לשמור בידיו את סידור התפילה שבו התפלל. שוביו התירו לו לקחת את הסידור, ואולם עם שחרורו הם סירבו לאפשר לו להביא את 'הרכוש המצרי' איתו לישראל. מיד לאחר שחרורו הם התחרטו על סירובם והפקידו את אותו סידור בידיו של השבוי סא"ל אסף יגורי, עם הנחיה להחזיר את הסידור למרגלית.

סיפורו של האדם

החדר המרכזי במוזיאון נקרא "ושכנתי בתוכם". בחדר זה מובאים סיפורי גבורה וקדושה, וביניהם שני סיפורים הפורטים על המיתרים היהודיים-ציוניים העמוקים ביותר:

קיצור הלכות שרשם לעצמו יהונתן איינהורן הי"ד.צילום: שלמה קשטן

הסיפור הראשון הוא סיפורו של דוד בן-דוד. במהלך מלחמת העולם השנייה הצליח בן-דוד להציל טלית מבית כנסת שהבעירו הנאצים. הוא שמר עליה מכל משמר במשך הזמן שבו שהה במחנה הריכוז, ולקח אותה עִמו גם כשעלה בספינת מעפילים ארצה. היא ליוותה אותו גם כשהועלה על ידי הבריטים לסיפונה של אוניית הגירוש 'פטריה', אלא שאז טובעה האונייה והטלית שקעה במצולות. כעבור כמה שבועות העלו צוללנים חלק מן התכולה של האונייה השוקעת. בין החפצים שנמשו הייתה גם הטלית. הטלית המזוהה נשלחה אל בן-דוד שהיה באותה עת חבר גרעין כפר עציון, והוא דאג ליטול אותה איתו גם לאחר חורבן הגוש. לימים הצטרף בן-דוד לקיבוץ ניר עציון, או אז החליט להיפרד זמנית מהטלית לטובת כלל הציבור ותרם אותה למוזיאון. רשמנו שהפרידה מהטלית היא זמנית, שכן בצוואתו כתב בן-דוד (כיום הִנו בן למעלה מ-90), כי בעת פטירתו הטלית תכסה את המיטה שתישא אותו בדרכו האחרונה, ומיד אחרי סתימת הגולל תשוב למקומה הנוכחי.

הסיפור השני הוא סיפורו של אסיר ציון, יוסף מנדלביץ', שכלוא היה מאחורי קיר הברזל הסובייטי. מנדלביץ', שהתקרב לדת במהלך מאסרו, נטל צעיף והוסיף לו ציציות. בנוסף תפר לעצמו כיפה משאריות בד, והשלטונות הקומוניסטיים לא ראו זאת בעין יפה. כשביקש אביו, שנטה למות, לראות את בנו לפני מותו, הודיעו הקומוניסטים למנדלביץ' שהדבר יותר לו רק אם יסיר את הכיפה. ברגע קורע לב זה החליט מנדלביץ' שלא לוותר על הכיפה ולוותר, תחת זאת, על הזכות לראות את אביו בפעם האחרונה בחייו. 

באותו חדר ישנן גם עדויות על גיבורים עכשוויים. למשל, סידור התפילה של מירי אמיתי-בונה ז"ל שנרצחה בגוש קטיף, ובו תפילות אישיות על הפרט והכלל הכתובות בכתב ידה. בסמוך לאותו סידור ניצב 'פק"ל הכיסים ההלכתי' של החייל יהונתן איינהורן שנפל במלחמת לבנון השנייה, שבו איגד קיצורי הלכות שרלוונטיות ללוחם.  

"אחד הדברים המייחדים את המוזיאון הזה, אל מול מוזיאונים אחרים, זה העיסוק שלו בפן הסיפורי של האדם הפשוט", אומרת חן. "הדגש אצלנו הוא לא על האסתטיקה של המוצגים. מנדלביץ' הציע את הציצית והכיפה שלו למוזיאון ישראל, אבל שם לא רצו לקבל את זה, כי המוצגים הללו 'אינם אסתטיים'. אותנו זה לא מעניין. גבורת הרוח שלו בוויתור על הפגישה עם אביו מצדיקה לשים את הכיפה הלא מיוחדת והלא אסתטית שלו בוויטרינה. דוגמה אחרת היא הוויטרינה של נטילת הידיים. שמנו שם תמונה של שני ילדים נוטלים ידיים בעת שהותם בגטו ורשה. מסביב תנאי מצוקה. מציאות של רעב, אבל הם נוטלים ידיים לפני אכילת פת לחם עבש. זה סיפור חשוב.  ב'יד ושם' שמים את הדגש על סיפור המוות; אנחנו נותנים דגש לסיפורי החיים של היהודים, ששרדו תלאות וייסורים בכל הדורות". 

במקום יד ושם

סיפורו המופלא של מרדכי כהן, ששירת בזמן מלחמת העולם השנייה בצבא הצרפתי ונפל בשבי הנאצי, מספר את גבורת הרוח היהודית בזמן השואה. כהן דאג בשבי, יחד עם אחרים, לכתוב תפילות מן הזיכרון, וכך הרכיבו הוא וחבריו 'מדף סידורים' לימות השנה. אבל תושייתו של כהן הגיעה למחוזות שספק רב אם היה להם אח ורע.

יום אחד הגיע חוזר מהמפקדה הנאצית ובו הודעה כי שבויים שחפצים בכך יוכלו לערוך ניסויים מדעיים. כהן הגיש בקשה לחקור משקלים של עצמים שונים, או משהו דומה, וביקש גם לקבל מוטות עץ בגדלים מסוימים ותשע תבניות בעלות קיבולת מסוימת של נוזלים. למה תשע? את זה כבר מותר לגלות. כהן תכנן לבנות תחת אותו כיסוי מדעי – חנוכייה. וכך באמת קרה. הקצין השבוי כהן קיבל את החומרים ויחד עם חבריו הם עמלו על בניית החנוכייה. את החנוכייה הם הדליקו באמצעות חתיכות שומן שאגרו בהיחבא, שאותן חסכו מצלחות המרק שלהם במשך תקופת זמן. לאחר השחרור נטל עמו כהן את החנוכייה ולימים היא נתרמה למוזיאון.

יש גם סיפורי גבורה שבהם שותפים לא-יהודים. כך הוא סיפורה של חנוכיית הענק העשויה פליז יצוק, שהייתה שייכת לבית הכנסת הגדול 'טלומצקה' בוורשה. לפני שהנאצים הספיקו להפציץ ולהחריב את בית הכנסת הצליח רב הקהילה להביאה למסתור תת-קרקעי. הוא ביקש מהשגריר הפולני בשוודיה למכור אותה תמורת סכום גבוה כדי לעזור ליהודים לברוח מוורשה. פילנתרופית גויה בשם מרגרט ונר-גרן משטוקהולם קנתה אותה. כלומר, היא שילמה כסף רב בעבור הבטחה שאחרי המלחמה, אם וכאשר תימצא החנוכייה, היא תעבור לרשותה. ואמנם, אחרי המלחמה הגיעה החנוכייה לידיה של ונר-גרן, וזו תרמה אותה למוזיאון. בשל פעילותה זו, אגב, היא קיבלה את אות חסידי אומות העולם.

על השאלה כיצד קורה שמוצגים משנות השואה נמצאים ב'היכל שלמה' ולא ב'יד ושם', שהוקם חמש שנים קודם לכן, אין לד"ר חן תשובה. "אבל עובדה שזה פה", היא אומרת.

התערוכה היא רק תירוץ

ב"חדר החסידות" שבמוזיאון, הפרט שמושך את תשומת הלב הגדולה ביותר של מי שנכנס לחדר הוא ארון הקודש המפואר. אבל מתברר שאותו ארון הוא רק תירוץ למה שנמצא בשולי החדר. ד"ר חן: "יש תערוכות של סיפורים. התערוכה הזו, החדר הזה, היא תערוכה של אווירה. את החדר הזה בנינו בגלל, וסביב, שני מוצגים בלבד. השאר משמש כאן כמעין תפאורה".

שני המוצגים שאליהם מכוונת חן הם הטלית המיוחסת לבעל-שם-טוב ואיגרת של ר' נחמן מברסלב לתלמידיו. "יום אחד", ממשיכה חן, "הגיעה למוזיאון אישה מחיפה והציגה את עצמה כצאצאית של הבעש"ט. היא הביאה איתה תרומה למוזיאון – חלק מטלית שעוברת במשפחתה כבר עשרה דורות".

והיכן שאר חלקי הטלית, אתם שואלים? מתברר שיורשי הבעש"ט מצאו פתרון יצירתי משלהם למחלוקת  "שניים אוחזין בטלית". הם פשוט חילקו אותה; גזרו וחילקו פיסות פיסות לכל היורשים.

הממצא השני המרכזי ב"חדר החסידות" הוא איגרת ששלח ר' נחמן לתלמידיו בשנת 1807, בשלהי חייו. באותה תקופה ניחתו על ר' נחמן מכות וייסורים מכל עבר: בנו נפטר, אשתו חלתה קשות ואף מצבו הבריאותי לא היה שפיר. רוח של עצבות ופסימיות עולה מבין שורות מכתבו. ר' נחמן כותב כי הוא רואה בעצמו את האחראי לכל ייסוריו ומשום כך גמלה בלִבו ההחלטה לעזוב את עירו ברסלב, ליטול את מקל הנדודים ולנדוד ממקום למקום. אלא שכמה חודשים מאוחר יותר מחלתו של אשתו גוברת, והוא נקרא לחזור ולסעוד אותה על מיטת חוליה.

לתצוגת הקבע הטרייה מכולן במוזיאון קוראים "זמן נשים". בחדר נמצא לקט תחינות משנת 1806 שנכתבו באיטליה. "לא ברור לנו אם הנשים באיטליה באותה עת ידעו עברית", אומרת חן, "אבל ניתן לראות שלפני כל תפילה בעברית ישנן 'הוראות הבמאי', מספר משפטים באיטלקית שאומרים מתי צריך לומר כל תפילה. יש שם תפילה לפני הטבילה, תפילה לפני התייחדות איש ואישה ותפילה לשמירה על ההיריון, וכמובן תפילה לשמירה בלידה".

עוד מיצג שניצב בחדר הוא כתֻבּוֹת פרסיות. על אחד הקירות תלויה כתובה שנכתבה במשהד באותיות פרסיות. ההסבר שד"ר חן מנפקת הוא שמדובר בתקופה שבה יהודים בפרס חיו כאנוסים. את החתונה הרשמית ערכו היהודים האנוסים בבניין העירייה, אבל מיד אחר כך ערכו את החתונה היהודית במחתרת. ומדוע הכתובה נכתבה בפרסית? על כך עונה חן שאפילו במחתרת פחדו היהודים מהלשנות.

בעוד הכתובה הייתה בדרך כלל מהלך חד-פעמי בחי האישה, יש דבר שאישה בעבר לא הייתה זזה בלעדיו – הקמע. בחירת הקמע והכנתו לא היו נעשים בקלות דעת. להפך; הנשים היו הולכות למומחה והוא מצידו היה עורך תחקיר ואוסף את כל השמות המשמעותיים במשפחה של מזמינת הקמע. אחר כך הוא היה טובל וכותב את הקמע בהתבסס על חוכמת הקבלה והסוד. כך נוצרו החמסות והקמעות על קלף שהוצפנו בנרתיקים מנרתיקים שונים, ואפילו ברכות לשלום הבית והזוגיות, מה שללא ספק ניתן להכתיר כמהדורות הראשונות של 'ברכת הבית'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ל' בשבט תשע"א, 4.2.2011

פורסמה ב-8 בפברואר 2011, ב-גיליון תרומה תשע"א - 704 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: