רזי התורה עוברים בתהומות המלנכוליה / אלחנן ניר

 

המגיד ממזריטש שנפטר בי"ט בכסלו, והאדמו"ר האמצעי מחב"ד שנקרא על שמו, לימדו כי יש לעבוד את ה' באמצעות המרה השחורה. לא עוד חסידות המזוהה עם שמחה, אלא כזו המלמדת לעבוד מתוך כאב

עבודת ה' מתוך כאב

י"ט בכסלו מוכר בעולם החסידי כיום הגאולה של ר' שניאור זלמן מלאדי – האדמו"ר הזקן; יום שבו השתחרר מייסד חסידות חב"ד ממאסרו הקצר בפטרבורג. הדבר היה בשנת תקנ"ט (1799), והאדמו"ר הזקן כבר היה אז בן חמישים ושלוש, רבי עם חסידים רבים. שחרורו מן המאסר, שנגרם בידי בני הפלוגתא היהודים שלו, הפך על-פי בקשתו עוד בימיו, ועוד יותר מכך ברבות השנים, ל'ראש השנה לחסידות'. אולם יש לציין כי יום זה היה בעל משמעות רבה בתנועה החסידית עוד קודם השחרור הנזכר, כיום הסתלקותו של ר' דובער – המגיד ממזריטש, רבו של האדמו"ר הזקן, בדיוק עשרים ושש שנים קודם לכן, בשנת תקל"ג (1773). האדמו"ר הזקן כמובן ראה סימן גדול בכך שהשתחרר ביום פטירת רבו, ובמכתבים שכתב מיד עם הגעתו לביתו לחבריו – ר' לוי יצחק מברדיטשוב ור' ברוך ממז'יבוז', ציין את היום הזה כיום שהוכפל בו כי טוב: "יום הילולא רבא דרבנו הקדוש נ"ע (המגיד ממזריטש), וכשקריתי בס' תלים בפסוק 'פדה בשלום נפשי', קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו, יצאתי בשלום" (בית רבי, פרק יח).

מעניין לציין כי בחסידות חב"ד מציינים בתאריך זה בעיקר את גאולתו של האדמו"ר הזקן, אולם בחסידות רוז'ין לפלגיה השונים מציינים את היום לזכר המגיד, זקנו של מייסד חסידות רוז'ין, ר' ישראל מרוז'ין. המגיד, שכאמור נסתלק ביום זה, חידש דרך חדשה ונוקבת בעבודת ה' הנדמית היום כבלתי מוכרת. דרך היורדת עד שיתי הנפש והקיום והחיים, ולא פעם אף הופכת על פניה את החסידות השגורה.

שתי דרכים לתפילה

ר' ישראל בעל שם טוב, המכונה: הבעש"ט (1760-1698), מייסד החסידות, הדגיש מספר נקודות עיקריות בתורתו – תורה שנמנע באופן עקרוני מלכותבה, מפני שהעדיף את ההוראה הבלתי אמצעית מפה לאוזן על פני זו שבכתב. ארבע נקודות נשנות שוב ושוב בדבריו ובדברים הנמסרים בשמו:

א. דבקות באותיות. אין מדובר כאן רק על האותיות הגרפיות, אלא על התנועה והדינמיקה הגלומות בהן, על הניגון והמוסיקליות שלהן, על הגילוי הנשמתי, העולמי והא-להי החבוי בהן: "וכשמאריך בתיבה הוא דבקות שאינו רוצה ליפרד מאותו תיבה" (כתר שם טוב, ניו יורק תשמ"ד, מד; קצב). השפה העברית איננה רק מתארת את המציאות הקיימת, אלא מכוננת אותה בעצם דיבורה.

ב. דבקות אישית. בכל סיטואציה אנושית – "גם בשוּק" (שם, לב) ו"בסיפורי דברים עם חברו" (שם, צג) – מתגלה כי הדרך לקב"ה פתוחה ומפולשת, אף שלכאורה היא נראית חסומה ומפותלת. החומות הרבות מתגלות כאחיזת עיניים, שתכליתה יצירת געגוע ועניין (בן פורת יוסף, קארעץ תקמ"א, עמ' פח, א).

ג. תפילה. דגש גדול על תפילה: "הנשמה אמרה להרב זלה"ה (הבעש"ט) שמה שזכה שנתגלו אליו דברין עליונים, לא מפני שלמד הרבה מסכתות ופוסקים רק משום תפלה שהיה מתפלל תמיד בכוונה גדולה" (כתר שם טוב, קצז). התפילה צריכה להיות בשמחה (שם, רז).

ד. המחשבה. המציאות נקבעת על פי המחשבה. נוכחותו של האדם נקבעת לפי מקומה של מחשבתו: "במקום שחושב האדם שם הוא כולו" (תולדות יעקב יוסף, קארעץ תק"מ, עמ' כג, א).

השמחה אמנם לא נמנתה כאן כעיקר, אך היא הפכה, ולא בלי צדק, לסמל הזיהוי של תנועת החסידות. השמחה היא יכולת המגע בגאולה עכשווית, שגרתית ויומיומית, ויותר מכול: אנושית – ודווקא לא אוטופיסטית וקוסמית כדרך שביקשו המקובלים. לא גאולה מעֵבר למציאות, אלא גאולה מתוכה ובתוכה. כחלק מעניינו הרב בשמחה, לא הסכים הבעש"ט לקבל את מהות המרה שחורה ואת בעלי המרה השחורה:

ולכן הרחיק מאוד הבעש"ט ז"ל את השחורים [בעלי המרה-שחורה], מפני שמקורם גבוה ונפלו וכו', קשה הגביהם (מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים, ניו יורק תשמ"ו, עמ' תמ"ח).

במרה השחורה מלאת הכאב והייסורים זיהה הבעש"ט נקודה עמוקה, שבה האדם מתייחד עם עצמו ללא כל זיוף: "מקורם גבוה". אך באותה מידה זיהה בה גם קשיות, אטימות וחוסר אינטגרציה מהותית: "קשה הגביהם". כנגדה, השמחה היא נקודת הרכות, השחרור מהעול הכבד של הקיום, והיכולת פשוט להיות.

הבעש"ט היה מייסד תנועת החסידות. אולם מי שהפך את החסידות לתנועה ממשית, והצליח ליצור את החוליה השנייה – שהיא, כידוע, לעולם קשה ונטולת ברק מזו הראשונה – היה תלמידו הגדול של הבעש"ט, ר' דובער, המוכר בשם 'המגיד ממזריטש' (1772-1704). המגיד היה אדם שנראה רחוק משמחה עד מאוד, ורחוק לחלוטין מכל אקסטזה חיצונית ומתלהבת. הסיפור הבא מבהיר את ההבדל האישיותי, שכמובן הקרין על דרך העבודה השונה שבין הרב לתלמידו:

היה מתפלל [הבעש"ט] בזעקה גדולה, והרב המגיד מישרים הגדול [המגיד ממזריטש] לא היה יכול לסבול, כי היה חולה גדול, ויצא מבית המדרש ונכנס לבית קטן שבבית המדרש והתפלל שם ביחיד. וקודם מוסף הלך הבעש"ט ובא לבית קטן ללבוש הקיטיל, ואמר המגיד כי היה מכיר שהיה אצלו השראת שכינה, וכשראה אותו הכיר כי אינו בזה העולם" (שבחי הבעש"ט, ירושלים תשנ"ב, עמ' 87-86).

פייס את הגר

בעוד שהבעש"ט מאופיין, בתיאור האחרון ובתיאורים נוספים, כדמות סוערת העוברת טלטלות עזות, עולה שמים ויורדת תהומות ותרה אחר הטוב שבכל נברא עד כדי רצון ממשי להעיר בו את אשר מצאה בו, הרי שהמגיד מאופיין בתכונות שונות לחלוטין כמו החמרה רבה עם עצמו, תביעת דיוק, ריכוז ורגישות פנימית בכל מחיר, וביכור חיי יחידות והתכנסות על פני אינטראקציה ממשית עם ההמון. הבעש"ט מצליח לבוא במגע רב תחומי עם ציבור רחב. הוא הרי 'בעל שם', כלומר רופא כפרי המרפא באמצעות מאגיה. ואילו המגיד, ולא רק בשל חולשתו הפיזית, נמנע מירידה אל העם. מקצועו הוא 'מגיד', המוכיח את הבאים לשמוע אותו. המגיד מעדיף ללמוד ולהתפלל לבדו בחדר תפילה משלו, ולבוא אך במגע פנימי ואך עם תלמידיו הקרובים, ובעיקר עם העולם הפנימי שלו עצמו, שהיה בו רכיב מרכזי של שפלות עמוקה, דכדוך, ייסורים פנימיים ומרה שחורה.

הבעש"ט ידע שעל אף הרחקתו את ה'שחורים', הרי שאסור לתנועת המונים המבקשת את הכמות ולא רק את האיכות (הראי"ה קוק מציין אותה כתנועה היהודית הראשונה שבניגוד לנצרות הצליחה בהליכה הכמותית מבלי לאבד את איכותה. ראה: שמונה קבצים ז, קלח) לאבד את הסוד שלה, את נקודות התוך הפנימיות שלה. הוא ידע שהיא מחויבת להעצים את סודה, לחשוב על מחוזות חדשים בתוכה, ושזהו, כנראה, התפקיד של המגיד, שנראה כ'גר' בתנועה המוכרת ומלאת השמחה של החסידות.

סיפור נוסף מבהיר את הדברים ביתר חדות:

"ואיש בחור הנזכר [קודם לכן] היה ר' יעקב מהנעפאלי ונכמרו רחמיו עליו [= על רבי דוב בער שהיה מחוץ לבית המדרש של הבעש"ט] ונכנס להבעש"ט והי' ירא לומר לו ועשה בחכמה, והלך עד קצה הבית וחזר לצאת ולברוח ובהליכתו אמר: איש אחד 'מרה שחורה' יושב לפני הבית, וביקש אותי שאומר לרום מעלתו למה לא קיימתם: 'ואהבתם את הגר'? ויצא מן הבית. מיד אסף הבעש"ט עשרה אנשים ויצא אליו ופייס אותו ורצה לרפאות אותו בדיבורים" (שם, עמ' 126-127).

אותו בחור, ר' יעקב מהאנפולי, מגלה את המגיד ממזריטש היושב מחוץ לבית מדרשו של הבעש"ט. המגיד שקוע בשרעפיו ובכאביו והבחור חושש להביא את דמותו המיוסרת לפני הבעש"ט. הרי הבעש"ט, כנזכר, מתנגד לדמויות 'שחורות' מעין אלו. אבל ר' יעקב עושה את דבריו בחכמה. הוא מצליח לפוגג את המרה השחורה ואת הרצינות שלה המתבטאת בישיבה ("איש אחד 'מרה שחורה' יושב לפני הבית") תוך כדי ריצה שהוא מכניס את עצמו אליה, ובכך מבקש לשחרר את המרה השחורה מהאיוּם שבה.

אבל יותר מכך: ר' יעקב אומר לבעש"ט כי המרה השחורה איננה מלנכוליה סתמית, אלא הליכה עד הקצה של הבית ורצון לברוח. למעשה הוא ממחיש לו את אותה תנועת-נפש ומבקש מהבעש"ט להכיל אותה, לאהוב את הגר, את התנועה הפנימית שאין בה ביתיות ולעולם היא נותרת בסכיזואידיות שלה, בגֵרות שבה, לעולם נותרת בחוץ. אהבת הגר משמעה יכולת מגע עם הפחד שמשמעו, גם כן, גר. זו יכולת הכלה של המקום שלכאורה אין לבעש"ט מקום אליו.

ממנו נמשכים כל האוצרות

המגיד ממזריטש לא היה רק אדם אינטרוברטי, אלא אדם שהיה מלא במרה שחורה, ואף התנה כל עבודה רוחנית פנימית בנוכחותה של מרה שחורה. אולם מה אפשר לעשות עם מרה שחורה, עם מלנכוליה? לפי הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ה) המרה השחורה נדחית באמצעות המוסיקה, בטיול, או ב'חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו'. לכאורה העיסוק הרב של החסידים בניגון, בטיול במרחבים הפתוחים וביערות, בסיפורים ואף בהומור הוא ניסיון להפגת המרה השחורה ולהסחת הדעת מקשיי החיים ומהסיזיפיות שבהם. אולם אצל המגיד אין עבודה של הפגת המרה השחורה, אלא עבודה בה ואיתה עצמה. כאילו אם לא הייתה היה צריך לבקש אותה.

המרה השחורה היא חוסר המוכנות להישטף בזרם הגדול והנורמטיבי של מדדי השמחה והעצבות, ההצלחה והכישלון. מרה שחורה היא הכוח המניע אדם שלא להקשיב למבוגרים שאמרו לו 'בעולם, ילד, אין מקום לסתם חולמים', אלא להמשיך לדאוג בקרבו ולתהות. זוהי היכולת שלא לוותר לתביעה הגדולה מהחיים, ולסרב להסתפק בתחליפים זולים של קיום.

כדי להמחיש דמות זאת נתבונן במעשייה קצרה שסיפר ר' נחמן מברסלב, מעשייה שבכוחה להבהיר מעט את דמותו של העובד עם מרה שחורה:

סיפר מעשה, שמלך אחד היו לו שני בנים. אחד היה חכם ואחד שוטה. ועשה את השוטה ממונה על האוצרות ולהחכם לא היה שום התמנות, רק ישב אצל המלך תמיד. והיה קשה להעולם מאוד שזה שאינו חכם יש לו כל ההתמנות והכל באים ונכנסים אצלו להכניס או להוציא מן האוצרות, וזה החכם אין לו שום התמנות כלל. והשיב להם המלך: וכי זה הוא מעלה, מה שהוא לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם?! כי זה החכם יושב אצלי וחושב מחשבות ובא על עצות חדשות שאיני יכול לבוא עליהם, ועל ידי אלו העצות אני כובש מדינות שלא הייתי יודע מהם כלל אשר מאלו המדינות נמשכים ובאים כל האוצרות שלי. אבל זה הממונה לוקח אוצרות מוכנים ומחלקם להעולם. על כן בוודאי גדולה ושגיבה מאוד מעלת החכם על הממונה אף על פי שנראה שאין לו שום התמנות. כי ממנו נמשכים כל האוצרות כנזכר לעיל (שיחות הר"ן, קל).

הבן השני, החושב מחשבות ובא על עצות חדשות, מגלה את האיִן החדש ולא רק חושף תצורות חדשות של היֵש. הוא בן דמותו של המגיד. הוא זה שכל הזמן עוסק באיִן, בלא-קיים, ושם מקומו, שם הוא מבקש לגלות עוד ועוד גילויים אלוהיים. זהו המבוקש בעיני המגיד – העצמת האיִן הגדול אף ממעשה שמים וארץ: "כי מעשה שמים וארץ היה יש מאין, וצדיקים עושים מיש אין" (מגיד דבריו ליעקב, קארעץ תקמ"א, ב, ב). מהו האיִן הזה? לא מחיקה עצמית מלאת אגו וכוח, אלא היסחפות של האמן לתוך אמנותו עד כדי שכחת צרכיו הפיזיים הבסיסים ביותר. לא מכבר נתקלתי בתיאור נפלא של הסופרת הצרפתייה מוריאל בורבי, המיטיב להגדיר את תודעת האיִן: "הרגעים הדחוסים שבהם שחקן נהפך לתנועה של עצמו בלי שהוא נאלץ להתפרק ולנוע לעבר" (אלגנטיות של קיפוד, ירושלים 2009, עמ' 37). העיסוק באיִן מבקש לפקוד את היֵש בתקווה חדשה, באוצרות שטרם נשמע על אודותם, במוסר עמוק ונאצל יותר.

אולם מכיוון שישנו עיסוק כה אינטנסיבי באיִן, ביצירה ובדיוק שלה, בביטול המוחלט של האנושי בפני האלוהי, הרי שכל מפגש עם היֵש הנפול, עם הצרמוניה של המציאות מלאת הזיופים, מביא למרה שחורה ולדכדוך ומעצים את חוסר המוכנות העקרונית להשלמה עמו.

תמיד הוא דואג

מי שמרחיב ומעמיק את משמעות המרה השחורה הוא ר' דובער השני, האדמו"ר האמצעי של חב"ד. הוא נולד לאביו, האדמו"ר הזקן, בט' בכסלו תקל"ד (1774), בשלהי שנת האבל על המגיד, ובא בברית סמוך לי"ט בכסלו, שבו מלאה שנה לפטירתו, ונקרא על שמו (יצוין כי הוא נפטר בתאריך שבו נולד בשנת תקפ"ח, 1828). לא בכדי מצויה קרבת נשמה גדולה בין השניים, ולא בכדי דומות תורותיהם זו לזו.

האדמו"ר האמצעי סבל הרבה ממרות שחורות. בהקדמה ל'קונטרס ההתפעלות', שאותו הוא כותב לחסידיו בשנת תקע"ד, הוא מציין כי נרתם לכתיבת הקונטרס הארוך על אף ש"קשה עלי מאוד כי כשל כוחי ואינני בשלימות הבריאה כעת מפני חמת המציק מרוב הצרות הקשות ומרות נפש העולות על כולנה" (מאמרי האדמו"ר האמצעי – קונטרסים, קונטרס ההתפעלות, ניו יורק תשס"ו, עמ' מח). הוא לא רק סבל ממרות נפש, אלא ראה בהן את הפתח ההכרחי לקבלת רזי התורה:

ולזה אמרו גם במקבלי רזי תורה שאין זה אלא במי שלבו דואג תמיד בקרבו, שהוא עניין המרה שחורה הטבעיית והעצמיית מעצמות דנפש האלוקית, ובלעדה לא יאיר אור רזי תורה בנפשו ולא יתקיים כלל וכלל… (שם, עמ' קסח-קסט).

האדמו"ר האמצעי מעמיד את העולם הדתי הפנימי לא על החצנה ועל ודאות, אלא על דאגה אינטימית וחרישית. העולם הפנימי הזה איננו רק ידיעת הנאמר בכתבי המקובלים, שהרי אלו כבר אינם נסתר אלא כתובים וגלויים:

אבל מה שהם קוראים 'נסתר' חכמת הקבלה, האיך הוא נסתר? הלא כל מי שרוצה ללמוד הספר לפניו, ואם אינו מבין הוא עם הארץ, ולפני איש כזה גמרא ותוספות גם כן נקרא נסתר" (ר' משולם פייבוש מזברז', יושר דברי אמת, ירושלים תשל"ד, א, כב).

מהו, אם כן, בכל זאת נסתר? – העיסוק בדבר שאי אפשר כלל לדבר עליו. פעמים זהו כוחו הגדול של הנסתר, ופעמים גם חולשתו – אי אפשר לדבר עליו ולדון בו, אי אפשר אפילו ללמוד אותו – אפשר רק להיות בו. ההימצאות הלא פשוטה והבלתי מפוענחת בדבר היא חכמת הנסתר:

וזה נקרא חכמת הנסתר, ששמעתי מפה קדוש מורנו הרב מנחם מענדל (מפרמישלאן) ז"ל שנסתר נקרא דבר שאין אדם יכול להבינו לחבירו. כמו הטעם של המאכל אי אפשר לספר לאדם שלא טעם טעם זה מעולם, ואי אפשר לפרש לו בדיבור איך ומה. ונקרא זה 'דבר סתר'. כך עניין אהבת הבורא ויראתו יתברך שמו, אי אפשר לפרש לחברו איך היא האהבה בלב, וזה נקרא נסתר (שם).

שבר הקיום

הרכיב הראשון בהשגת הנסתר הוא 'לבו דואג בקרבו', כך לפי דברי התלמוד הבבלי (חגיגה יג ע"א). זו הבקשה שיפרוץ לו, מתוך היש, האיִן; שלא יהיה היֵש מבוצר וחתום בתוך עצמו, אלא מפולש אל מעֵבר לו. דווקא המגיד, שעוסק רבות בתורותיו בהתבטלות ובאיִן ובהנגדתו לאני, יודע שאי אפשר לבוא אל האיִן אלא דרך המרה השחורה. זאת משום שהמרה השחורה משמעה דאגת הלב כמצב קבוע, כהגדרה של אדם. משמעה חוסר שביעות רצון מן היש, מה'הכול בסדר' השגור על שפתות העולם, חתרנות פנימית ובלתי מתפשרת לשבירת מפרקתו של ה'מובן מאליו' ובקשה נמשכת לבוא אל המשהו האחר, אל האיִן. אמנם אֵין מילים להגדרת המשהו האחר הזה, וגם הדואג בקרבו אינו יודע להמשיג מהו בדיוק המשהו האחר הזה. אבל דווקא האין-מילים הזה הוא עצמו הפתח לגילוי אור הרזים.

ודבר זה שמעתי בפירוש מפי אמו"ר ז"ל [האדמו"ר הזקן] ששמע בזו הלשון מהרב המגיד ז"ל שלא יוכל אדם לבוא לקבלת אמיתית רזין דאורייתא והשגת עמוקות האמיתית באור אין סוף עד שיוקבע בנפשו ממש, בלתי אם יש בו המרה שחורה הטבעית והעצמית שמושרשת בו מנעוריו דווקא, ודווקא בבחי' ההיולי שבה הכללי' אם הוא לעומק האמיתית דווקא (דהיינו צו בראכינקייט [שברון לב] האמיתית בטבע עד שמואס ממש בחייו בתמידית בכל שעה ושעה). אז ישכון בו ממקור כל החיים מקורא דכולא להחיות רוח נדכאים וכמו שאמרו 'את מי אשכון את דכא ושפל רוח וכו", [ב]כל אשר הוא עושה, אם בהתבוננות ברזין דאורייתא מוסרין בנפשו בגילוי אמיתית אם לבו דואג בקרבו. וגם בכל פרט ופרט מדרכי העבודה האלהית ה' ירצה בו, ואז נהפך האנחה שלו והמרה שחורה הטבעיות הנזכרת לשמחה ועונג רק מצד אלהות ששורה על נפשו ממש (מאמרי האדמו"ר האמצעי, שם).

האדמו"ר האמצעי מוסר לתלמידיו מסורת ישירה – שנמסרה לו מאביו – מהמגיד ממזריטש, שממנו הוא מושפע בצורה כה מובהקת. הוא שומע מאביו ששמע מהמגיד כי קבלת רזי התורה, וההשגות הא-לוהיות העמוקות ביותר, תלויות במלנכוליה פנימית. אין מדובר על מלנכוליה חולפת, מותרות של גיל הנעורים החולפות מיד עם ההפיכה לאיש ועם הרחיים הניתנים במהירות על הצוואר. מדובר על תכונה המקובעת בתבניות הנפש הבסיסיות ביותר, מושרשת בהם מהשלבים הראשונים ביותר של הקידוד ההתבגרוּתי, ונמשכת ומתעצמת בהם בכל שלבי החיים.

המרה השחורה מתבקשת, משום שדרכה מתאפשר המגע עם הממשי בצורה הישירה ביותר. השמחה לא פעם מחלצת מהאדם את השכבה הקרומית החיצונית של קיומו ושל קיומם של הקרובים לו, ואילו המרה השחורה האמיתית – וכאן צריך לדייק כי האדמו"ר האמצעי מדגיש את הצורך שתהיה אמיתית דווקא – מאפשרת לבוא אל הקיום הפנימי, המדויק, העצמי. כאשר אדם שייך למרחב הפנימי, הנוקב והכואב הזה שבתוכו, הופכת אותה אנחה בסיסית שבו, במשוך הזמן, לשמחה ועונג. הוא אינו מסתפק בחוסר שביעות הרצון אלא בא ממנה לשיפור ולתיקון הטעון כולו בחלומות האיִן.

ההיחשפות, בשלב הראשון, אל שברון הלב של הקיום, פותחת לאדם את האפשרות הממשית לחיות במצב תודעתי של "פתיחות הלב לגמרי" (שם, עמ' יט); של שמחה בלתי מודעת, אך מלאת נוכחות של דיוק וחוסר זיוף.

הנזיר והזרות לעולם

בדורות מאוחרים יותר נמצא את ר' דוד כהן, הרב הנזיר (1972-1887), שגדל על ברכי קונטרס ההתפעלות של האדמו"ר האמצעי והושפע ממנו רבות, ואף מצויים קווי דמיון אישיותיים רבים ביניהם: שתיקה, ריכוז, דממה פנימית ותפילה נטולת קול ותנועה שאפיינה את שניהם. כך מצא שבתאי דניאל, בדברים שנאמרו בבית הנשיא על הספר 'קול הנבואה', נקודת דמיון בין השניים:

"הרבי ר' דובר מליובאוויץ, הוא האדמו"ר האמצעי, בזמן התפילה היה רגיל להעביר ידו על השטריימל ולומר בלחש: שא, שא, הס, הס, היינו להאט נביעת מעיינותיו הפנימיים, מעיינות חב"ד, בהאזינו לרחש הנבעה בתוך-תוכו. מסופר שהאדמו"ר האמצעי, בשעה שישב ודרש בפני חסידיו, הייתה שוררת דומייה מוחשית בחדר, ואף על פי כן היה אומר כאילו לעצמו שא, שא, הס, הס, מפני שביקש לווסת את נחשולי מחשבותיו, שקצבם יואט ואפיקיהם יכוונו מראש. אף ר' דוד (הרב הנזיר) בשתיקתו הממושכת אומר כאילו שא, שא הס-הס לעצמו, שבהתרכזותו המירבית מקשיב לרחשי פנים-פנימיותו ודולה מתוכם את חוויותיו" (שבחי קול הנבואה, ירושלים תש"ל, עמ' לז).

הנזיר ציטט כמעט מילה במילה את הדברים הנזכרים של האדמו"ר האמצעי (קול הנבואה, ירושלים תש"ל, עמ' כו), ולמעשה ספרו הגדול, 'קול הנבואה', יונק רבות מתורת האדמו"ר האמצעי ומבוסס בצורה בולטת על השמעִיוּת, הנקראת אצל האדמו"ר האמצעי 'דער הערט' (הקשבה עמוקה).

הוא תפס את העיסוק בסוד, והושפע בכך בצורה ישירה מהאדמו"ר האמצעי, כעיסוק בתחום הבא מתחושת זרות לעולם, מחוויית חיים בסיסית ש'זה לא זה', מחוסר מנוחה עמוק ופנימי שאינו מוכן להסתפק בנגלה למול העיניים:

הכניסה אל הסוד אינה אלא למי שנפרש מן העולם ונתנכר לו, שהיה לו לזר, ואינו מוצא לו בו מנוח, נודד הוא, נע ונד, ברוחו ובנפשו, מבקש לו מפלט ומקום מנוחה, בחכמה עליונה, בחבורים וספרים קדושים, כהאי חבורא, שהוא קן שלו (מתוך מנגינות התיקונים, בתוך: בשמן רענן: ספר זיכרון למורנו ורבנו רבי שלום נתן רענן קוק זצ"ל, חלק א, ירושלים תש"ן, עמ' שנו).

הבעש"ט לא עודד את המרה שחורה, וכמוהו גם לא האדמו"ר הזקן ואף לא הראי"ה קוק, אולם תלמידיהם עסקו בה רבות. תלמידו של הבעש"ט, המגיד ממזריטש, העמיד עליה את עולמו. תלמידו ובנו של האדמו"ר הזקן, הלא הוא האדמו"ר האמצעי, הביא את הדברים לידי אמירות מפורשות ומסודרות. ותלמידו של הראי"ה, הנזיר, הזדהה עם הדברים והעצים אותם הרבה מעבר למצוי בתורת רבו.

יוצא שאם נחבר את כל השמות הנזכרים לצורה אחת, ייווצרו למול עינינו שתי מערכות של משולשים. משולש המורים: הבעש"ט – האדמו"ר הזקן – הראי"ה, ומשולש התלמידים: המגיד ממזריטש – האדמו"ר האמצעי – הרב הנזיר. דווקא אצל המורים נמצא את דרך השלם, המלאות, השמחה; ואילו אצל התלמידים את דרך הריק ושברון הלב והמרה השחורה. אפשר שהמגיד יכול היה להתרכז באיִן ובריק, שכן היה 'מוגן' על ידי השמחה והמלאות של מורו, הבעש"ט, ולכן תר אחר מעט חלל פנוי בתוך המלאוּת, מרה שחורה בתוך כל השמחה. אחרי יצירת חסידות חב"ד וכניסתה לתלם, יכול היה הבן וממשיך הדרך לבוא ולדייק אותה. הנזיר לא היה יכול לעסוק כל כך הרבה בנבואה ובשִמעיות, ללא העיסוק הקודם יותר של רבו, הראי"ה, במלכות, בשאיפה לתקומה לאומית-ישראלית, ובראייה.

נפרסות כאן אפוא שתי דרכים לעבודת ה', לעבודת החיים, למפגש: דרך השלם, השמחה, הקיים – ודרך הריק, דרך השבור והחצוי, דרך המרה השחורה. יש נשמות שדרך השלם מספקת אותן ומספיקה להן. אולם נשמות דואגות, שאינן יכולות להסתפק בדרך השלם, יכולות לאחוז בהצעה העמוקה שפותח בפניהן המגיד ממזריטש, ובעקבותיו האדמו"ר האמצעי ובעקבותיו הרב הנזיר, ולהתהלך לפני ה' מתוך דאגת לב עמוקה שמכוחה עולים סתרי תורה, תיקון עמוק ועונג אמיתי וצרוף.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשן', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-גיליון וישב תשע"א - 694 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: