סופרים עבריים כותבים עיר / רבקה שאול בן צבי

החוויה העירונית – בין אם נחוותה כהלם תרבותי, כשיכרון אסתטי, כשחרור נפשי או כזרות וניכור – משפיעה על הספרות ומושפעת ממנה. מסע עירוני בשבילי הסיפורת העברית


לקרוא את העיר: החוויה האורבנית בסיפורת העברית מאמצע המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20, עודד מנדה-לוי, הקיבוץ המאוחד, 2010, 265 עמ'

גילוי נאות: יש לי דעה קדומה ומבוססת על מחבר הספר. לפני שנים אחדות נכחתי בסימפוזיון על הסופר יעקב שטיינברג שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן, ורותקתי להרצאה של עודד מנדה-לוי על תפקידי המכתבים בסיפוריו של שטיינברג. אהבתי בהרצאה, בין השאר, את הדיון הנקי והלא מתנשא ביצירות, ללא סרחים עודפים של תיאוריה. מאוחר יותר נודע לי שהמחבר הוא תלמיד מובהק של נורית גוברין, מי שבאופן עקבי דבקה בדרך מחקרית שאינה מכרסמת ביסודות האנושיים של היצירה ושל מה שסביבה. ספרו הנוכחי של מנדה-לוי אכן הולך בדרך זאת.

עירונים מלידה תכופות אינם מבחינים בהיבט הבלתי אפשרי של החיים בעיר. כאשר עברתי למקום כפרי לאחר עשרות שנים של מגורים בירושלים ובתל אביב, נשאלתי רבות: האם העיר אינה חסרה לך? אכן, חסרה הקִרבה הפיסית למוקדי תרבות ובילוי ולמרכזים מסחריים; אך שבע עשרה שנים במקום קהילתי רחוק שינו את נקודת מבטי, והיום אני תוהה על עצם האפשרות של ניהול חיים נורמליים במקום שבו הרעש, ההמולה האנושית וזיהום האוויר הגיעו לממדים קטסטרופליים. ואיך אפשר לחיות ללא קהילה חמה ותומכת סביבך?

ואכן, היבטים שליליים לרוב מאכלסים את הסקירה התיאורטית בפרק המבוא הלוקח אותנו לסיור בהגות על אודות העיר החל מאנגלס ועד שנות האלפיים. העיר מאובחנת כמקום לא נייח ולא יציב וכמרחב נעדר שקיפות שאי אפשר להכילו; העיר היא טקסט בלתי מזוהה על ידי כותביו, הלא הם ההמונים המאכלסים את המקום; מקום שמייצר הפרדה חברתית ועוני; מקום שמפריד את האנושות לחלקיקים קטנים ובודדים; ועוד מדובר על צפיפות ודחיסות, על הטרוגניות חברתית ועל הצורך ברמזים מרחביים כמו תמרורים ושלטים על מנת להתמצא ב'טקסט' חסר הגבולות. העיר מנותחת מהיבטים פיסיים, פסיכולוגיים וחברתיים-כלכליים. נאמר גם שהעירוני בן זמננו מותקף כל העת על ידי עודפי גירויים המאיימים על שפיותו. על מנת לשרוד עליו להציב לעצמו מנגנונים של הסתגרות ואף אנטיפתיה. מצד אחר, יש בעיר ממד של עצמאות וחופש שאין במקום קטן.

בהמשך מובא פרק נוסף על אופן העיסוק של הסיפורת בחוויה העירונית, ואף על האופן שבו החוויה הספרותית עצמה משפיעה על תפיסת העיר. מנדה-לוי גורס שטקסט קרוי אורבני כשיש בו ביטוי להשפעתה של המציאות הכרכית על מרכיבים ביצירה, כגון דמות ואידיאה. הוא מתנגד להבחנה מצמצמת כמו זו שבין סיפור על עיר לסיפור שבו העיר היא רק רקע. בעיניו, כל סיפור שנמצא על הרצף של זיקת הגיבור אל העיר ראוי לבוא בשערי מחקרו. על כל פנים, ראוי לציין את הענייניות ואת יחס הכבוד של המחבר כלפי השקפות של חוקרים אחרים המצוטטים בספרו, כשביניהם בולט מקומה של החוקרת הישראלית וירט-נשר.

הדיון הספרותי נפתח בסופרים עבריים ילידי תנועת ההשכלה. הזיקה לעיר כרוכה ללא הפרד בתנועת ההשכלה, שנציגיה שאפו להיחלץ מהצמצום של העיירה הגדולה ולהגיע לקיום של רחבות וחופש. עם זאת, היחס אל העיר אינו חד משמעי ורחוק מאידיאליזציה. העיר מתוארת בעיקר מהבחינה החברתית-יהודית ומבחינת הפוטנציאל להטבת מצבם של המוני בית ישראל ושל גיבורי היצירות הנדונות. המעבר אל העיר ביצירות שונות מתואר כחלק מתהליך נפשי-רוחני של השתחררות מכבלי העיירה.

מנדה-לוי טוען שהטקסטים העוסקים בעיר מתעלמים תכופות ממאפייניה הפיסיים. פרק זה בספר נקרא "עם הגב אל העיר", כי הסופרים שבהם דן המחבר אינם חווים את ההיבטים האסתטיים של העיר ואינם מנסים להגיע לאפיון מהותי שלה, בין שמדובר באודסה, בפריס או בפטרבורג. לִבם נתון למאבק האידיאולוגי ולא לעיצוב אקספרסיבי של העיר שעליה הם כותבים. הם מדגישים את קשיי המעבר, את הכישורים החסרים לצורך התערות כלכלית ואת העוני הקיים לצד העושר. העיר מהווה אתגר קשה מנשוא. בסיפורת העברית של התקופה אין דגם ריאליסטי כל שהוא של חיים עירוניים, ותיאורי העיר מהווים אפוא "מפות אילמות".

גם ביצירותיהם של פרץ סמולנסקין, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וסופרים אחרים בולטת ההתנכרות להוויה הייחודית של העיר, אם כי אצל כל סופר לובש היחס אל העיר פנים שונות: מרחב גיאוגרפי מופשט אצל מנדלי; תבנית ניגודית ב"מנחם מנדל" של שלום עליכם וב"שתי הקצוות" של ראובן אשר ברודס. אני רוצה לציין שגם מי שלא קרא ולא יקרא יצירות מתקופת ההשכלה עשוי להפיק הנאה מהאנליזות העדינות של הטקסטים, ומהשילוב המצומצם והלא כופה של חלק מהתיאוריות שהובאו במבוא.

התבנית הניגודית של העיר כניגוד לעיירה נמשכת גם בשלב הספרותי של ראשית המאה העשרים, שיש בו כבר סממנים של מודרניזם מתון. שלב זה נבדל מקודמו בצמצום יסוד ההשוואה ובעליית חשיבותו של היסוד האינדיבידואליסטי והפסיכולוגיסטי. מנדה-לוי מזהה תבנית אוטוסוגסטית אצל כמה מסופרי התקופה: ברדיצ'בסקי, ברנר, ברודסקי ואחרים. האוטוסוגסטיות מתבטאת בשכנוע ובעידוד העצמי של הגיבור לצאת ממקומו ולהגיע אל העיר המיוחלת, אלא שהפגישה עם העיר עשויה לזמן "הלם אורבני" של זעזוע, גועל והעדר אוריינטציה. בסיפורו של דב סלוצקי, "בעיר", חש הגיבור חוסר התמצאות מבהיל. העיר הופכת ל"מפה בלתי מפוענחת ובלתי קריאה" כניסוחו המדויק של מנדה-לוי.

סופרי ראשית המאה העשרים מעצבים היבטים מגוונים של העיר. בצד ההלם וחשיפת החולשה האישית לעומת עוצמת העיר, מציעה העיר גם מטמורפוזה ושיפור של החיים. עם זאת, בולטים יותר היסודות האפלים: חוויות דקדנטיות, ניפוץ האשליות; האידיאליסט הופך לפסימיסט; שוחר החיים מגיע לירידה נפשית ולאי-חיים. אחת התמות המובהקות של התקופה – התלישות – כרוכה ללא הפרד במעבר מהעיירה לעיר. 'התלוש' איבד את היציבות ואת האינטימיות המשפחתית של חייו הקודמים והלא-מספקים ועדיין לא הגיע לנחת רוח ולמימוש אישי מספק בחיים העירוניים, שרוח של זרות ותלישות אופפת אותם. הגיבורים התלושים נמצאים במצב ביניים מתמיד. ללא פתרון.

בין שתי מלחמות עולם משתנה אופייה של הסיפורת העברית. מוטיב התלישות חולף מן העולם ואת מקומו תופס הניכור העירוני. בעוד הסופרים מהדורות הקודמים תיארו תהליכי מעבר בעייתיים, הסיפורת העברית המודרנית צומחת מתוך החיים העירוניים, שהם מרחב חיים מקובל, מצב נתון מראש. מנדה-לוי מדבר עתה על "מפה עירונית מפורטת" הכוללת את מגוון גילוייה ותופעותיה של העיר. אותה חושניות שחסרה בתקופת ההשכלה מצויה עתה בשפע ומתקשרת לחיי הנפש של הדמויות. מנדה-לוי סוקר בפרוטרוט את הרגע ההיסטורי-תרבותי שממנו צמחו היצירות הנזכרות בפרק.

אם בספרות ההשכלה העיר מהווה מוקד, הרי בספרות המודרנית, העברית והכללית, העיר היא הליבה של החוויה המודרנית, היא המימוש האולטימטיבי של המודרניזם; היא המקור לאסתטיקה שנובעת מעומסי גירויים וחוויות. הסיפורת המודרנית כבר הניפה עצמה מעבר למשוכות של העולם הישן. ולשם השוואה: הטובים שבסיפורי דבורה בארון (גם היא סופרת מודרנית בדרכה, שלא נזכרה בספר) הם סיפורי עיירה מובהקים. "שברירים" ו"פראדל" לא יכלו להיכתב על רקע חיי עיר גדולה, אלא אך ורק בעולם מצומצם שבו חיי הפרט משולבים ללא הבחן בחיי האנשים האופפים אותו. שונה לחלוטין עולמו של דויד פוגל, ש"חיי נישואים" הנפלא שלו מתרחש בווינה המעתירה, ואשר היכרותו עם אשתו לעתיד התרחשה בבית קפה.

פרק זה מביא את הנושא האורבני לשיאו, בניתוח טקסטים המעצבים חוויות עירוניות מובהקות וביניהם יצירות של מנשה לוין, אלישבע, לאה גולדברג ואחרים. אך עיקר הדיון נסב על "חיי נישואים", שלעניות דעתי הוא אחד הרומנים המעולים ביותר בסיפורת העברית כולה. חלקים אחדים בפרק זה הם לטעמי פורמליסטיים מדי, ובעיקר הדיון העוסק ב"מבע מרפרף" – ללא מס לאקדמיה כנראה אי אפשר – אך עדיין זהו פרק סוחף ומעניין. הספר כולו הוא מחקר אנין, המחבר את הטקסט הספרותי אל העולם העוטף אותו – היסטוריה, חברה, תהליכי חיים.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' טבת התשע"א, 11.12.2010
מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-Uncategorized ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: