מעשה מפלונית / אברהם וסרמן

"משהלכו הימנה היו מתפעלים מאוד ואומרים שאם הייתה זכר כבר היו עושין אותה רב בעיר חשובה. רק שהיא נקבה, ומה טובה תצמח לה ממה שיודעת תורה?… באותה העת כבר תיקנו חכמי-הדור בתי-ספר לבנות, כשראו שהולכות לגימנזי"א של גויים ומקלקלין להן האמונה". סיפור

חפצה ללמוד משנה וגפ"ת. פלונית

א

פעם אחת הייתה אישה אחת, ובאשר אין נפקא מינה להזכיר את שמה, נאמר שקראו לה פלונית וכמו שרגילין העולם לקרות נשיהם "פלונית", "מיין פלוניסטע", ושמא הוא עניין צניעות. פלונית הנ"ל לא היה מנהגה כשאר ילדות, כי שאר ילדות לא היו הולכות לחדר, וממילא לא היו לומדות מה שלומדין הילדים, משנה וגפ"ת וכו' רק היו הולכות לשקאל"ע (היינו בית-ספר) ולומדות שם מה שנצרך להן. ואם תאמר מתי היו לומדות תורה ויר"ש? באמת אמותיהן היו מלמדות אותן. מי שהייתה אישה משכלת הייתה מלמדת לבתה חומש עם פירוש רש"י וקצת רמב"ן, וכמעט כולן היו לומדות סידור "צאינה וראינה" שהוא נצרך ביותר לכל ילדה. גם היו לומדות חומש עם פירוש ע"ט (שהוא ראשי תיבות 'עברי טייטש', דהיינו תרגום לאידיש, שלא היו מבינות לה"ק). מכל מקום, לא היה עיקר לימודן בתורה, אלא מלאכות הבית כגון בישול ותפירה וכדומה. ובשקאלע"ס היו לומדות חשבון ושפת המדינה שהם דברים נחוצים, ובפרט שאם יזכו לישא תלמיד חכם וצדיק שאינו בקי בהוויות העולם יצטרכו אז לפרנסו. ואיך יעשו חשבון המסחר או ידברו עם הסוחרים הגויים אם לא ידעו כל זה?

אותה פלונית לא היה מנהגה כשאר ילדות והייתה חפצה מאוד ללמוד משנה וגפ"ת, והייתה מבקשת ומפצירה מאוד באביה שילמד עִמה כל אלה, שלא יכלה ללכת לחדר. אביה היה דוחה אותה ואומר לה שכל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, ומה לה ללמוד תפלות? וגם אמר רבי אליעזר הגדול "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים", והפסיד על זה סך עצום, כנודע.

והיה מדבר על לבה שהעיקר מה שתלמד חומש והלכות הנחוצות ויר"ש, ותאמר הרבה תחינות-נשים שתזכה לזיווג הגון ולגדל בניה לתורה, ומה תחפוץ בת ישראל כשרה יותר מזה?

והיה לה תאום-זכר שהיה לומד בחדר, והייתה מבקשת ממנו שילמד לה מה שלמד וכן עשה. ומתחילה לא גילתה לאביה, שידעה שאין דעתו נוחה מזה.

ב

מנהג אביה של פלונית הנ"ל היה לשמוע (פארהערי"ן) בכל שבת מה שלמדו בניו בחדר. והבנות לא היה שומע, שגם אם לא למדו היטב – מה בכך? סוף סוף אינן מצוות על לימוד תורה!

כשהיו לומדים היטב ועונים דבר דבור על אופניו – היה לו מזה נחת גדול, והיה מחבקם ומנשקם ונותן להם מגדנות שאפתה אשתו, ואחר-כך לילדות שהיו מסייעות לה במטבח. אף אימם הייתה מנשקתם והייתה בוכה מנחת ואושר שהיה לה (ואל תתמה למה הייתה בוכה, שדמעת נשים מצויה ורגילות לבכות בזמן צער או שמחה, שכך דרכן).

אך כשהיו מתרשלים בלימודם ולא היו יודעים לענות – היה לו מזה עגמת נפש גדולה, והיה מייסרם בלשונו וגוער בהם. כגון שהיה אומר להם "בן כסיל תוגת אמו", וכדומה. ולא היה מחלק להם מגדנות, והיו הבנות אוכלות הכול, ונמצא שהיו שמחות יותר כשאחיהן לא ידעו. אף אשתו הייתה בוכה מרוב צערה (שדמעת נשים מצויה, וכנ"ל), והייתה לוקחת ספר תחינות ואומרת ממנו תחינות שיגדלו בניה לומדי תורה, ומוסיפה קאפיטלא"ך תהלים המדברים מתורה ואהבתה, וגם על צער גידול בנים.

פעם בשבת אחת שאל בניו כדרכו, וכשהגיע לתאום-זכר של פלונית הנ"ל – לא זכר מה שלמד, וכמעט שכבר גער בו אביו. אבל פלונית לא הייתה כשאר אחיות ולא רצתה לראות בצער אחיה, וענתה התשובה כהלכה בטוב טעם ודעת. נבהל אביה מאוד ושאל "זו מנין לך?", וענתה לו שזוכרת עדיין התורה שלמדה מהמלאך בבטן אמה, כי לא רצתה לגלות. ואביה הבין שמסתירה ממנו, ושאל לה שוב על זה, עד שהוכרחה לגלות. וגער בה מאוד שלא תשוב לעשות כן שהוא שינוי סדרו של עולם. רק אמם הייתה בוכה בכי תמרורים, מצערה על בנה שלא ידע ועל בתה שמתנהגת שלא כסדרו של עולם, ודומה כמי שחרב עליה עולמה.

ג

והתאום-זכר הנ"ל נעצב מאוד, ויותר לא היה מלמד לאחותו מה שלמדו בחדר. אבל פלונית הייתה משתוקקת מאוד לשמוע דברי תורה (כידוע שלפעמים מי שאינו מצווה ועושה יש לו על זה חשק יותר גדול, וכמו שפירשו ראשונים, שיצר הרע לא מתגרה בו כל-כך), והייתה מחביאה עצמה מאחורי הדלת ושומעת מה שאחיה משננים לימודם לפני שהיו עושין "פארהערין". כיוון שהייתה חכמנית – הייתה לומדת בזמן מועט מה שלמדו הם כל השבוע, והיה שכלה חריף והבינה מדעתה והייתה מחדשת חידושים נוסף על מה ששמעה. והיה לאביה ש"ס וילנא ומשניות, ושולחן-ערוך מגיני-ארץ, ועוד הרבה ספרים, שהיה בר-אוריין ואוהב ספר. והיה רגיל ללמוד שיעור גמרא לפני שהיה מתפלל שקורין "פארטוגס", היינו סדר של לימוד תורה ותהלים שלפני תחילת היום. שכך היה מנהגם של בעלי-בתים יר"ש. כשהיה אביה נוסע לסחורה לאיזה ימים – הייתה נכנסת לחדר שלו ולומדת בספרים ושמחה מאוד. ואמה הייתה גוערת בה שלא תעשה כן, אבל היא הייתה מבקשת ומפצרת מאוד, והייתה בוכה עד שאמה נענית לה. אלא שהייתה שבה ומזהירה שלא תראה חכמתה בפני אחרים וקל-וחומר בפני אביה. מתחילה הייתה שומעת בקול אמה ונזהרת מאוד שלא להראות חכמתה. אבל כשהייתה כבת י"א לא נזהרה עוד, וענתה לאביה כל השאלות. מתחילה היה רוגז עליה, אבל כשראה שהיא מזורזת ובת-הבנה נהנה מחכמתה ומחידושים שלה. והיה משבחה מאוד מאוד ואומר לבניו שילמדו ממנה, ולתאום-זכר היה אומר שאולי התחלפו נשמותיהם והוא היה צריך להיות נקבה והיא הזכר. ותיכף היה אביה שב ומזהיר אותה שאם תלך בדרכה לא תמצא לה שידוך, שאין הזכרים רוצים אלא בנקבות שיהיו נשים טובות ואמהות טובות, ולא בחברותא ללמוד גמרא.

דבר-פלא כזה אין נשמר בסוד, ובזמן מועט נודע המעשה מפלונית בכל השטיבל"ך של לובלין, מכאן הלכה ונתפשטה בשטיבל"ך של פולין כולה. והיו מכנים אותה פלונית הלמדנית, אלא שהיו מוסיפים: איך תמצא שידוך והיא נוהגת מנהגי זכר?

ד

כשהייתה פלונית בת י"ב ביקשה מאביה שיעשו לה סעודת-מצווה, כמו שעושין לאחים שלה כשנעשים בר-מצווה. מתחילה גער בה אביה ואמר שאין נוהגין כן. אבל פלונית עמדה וטענה בניגון שמנגנים הלמדנים כשמקשים קושיה חמורה: וכי למה עושין סעודה לבן הנכנס למצוות? הווה אומר ששמחים שנעשה מצווה ועושה, שהוא גדול ממי שאינו מצווה ועושה. אם כן, אף הבת נעשית מצווה כשמלאו לה י"ב. אמר אביה שילך אצל הרב לשאול. פלונית ביקשה אף היא לבוא לפני הרב, ואמר לה אביה שאין זה מדרך הצניעות שתלך אישה לפני הרב לשאול שאלות. אבל פלונית שהייתה פקחית ומזורזת ענתה ואמרה שגם אמה הולכת אצל הרב לשאול בטרפות העוף ועוד שאלות. נסתתמו טענותיו והרשה לה שתלך עמו, רק התנה עמה שלא תדבר ורק תשמע מה ששואל והרב עונה. פלונית שראתה שנתמלאה בקשתה הסכימה על-זה ואמרה שלא תדבר. בלי-נדר.

הלכו פלונית ואביה אצל הרב, וכשנכנסו התפלא הרב מאוד על זה, שאין דרך שמביאין לפניו ילדה, ובייחוד שהיא כבת י"ב. האב הרגיש שאין דעתו של הרב נוחה, ונעשה כאילם. משראה הרב כך, פתח הוא ושאלו מה רצונו. ענה ואמר שיש לו שאלה בענייני מנהג, ועדיין היה בוש לשאול גוף הדבר. הרב התפלא שאביה של פלונית שואלו בענייני מנהג, שידע שהוא בר-אוריין ואינו מהשואלים עמי-הארצות. מכל-מקום, פנה אליו הרב שוב ואמר לו שחכמים אמרו "לא הביישן למד", וישאל נא שאלתו.

אף שהיה קשה עליו, שאל כדת מה לעשות לבקשת בתו זו. הרב היה מתון-מסיק, ולא נחפז לענות. חשב ונתיישב בדעתו, באשר שלא היה על האב להביא בתו כדי לשאול השאלה, ואם הביאה הלא דברים בגו. על-כן שאל את פלונית למה רצונה בסעודה זו. אף שפלונית הבטיחה לאביה שלא לדבר – הלא אמרה שיהא בלי-נדר, וגם פשיטא שלא על דעת כן הבטיחה, שאין דרך ארץ שלא לענות לשואל, וקל-וחומר כשהוא מרא-דאתרא!

עמדה פלונית ואמרה בטוב טעם ודעת את בקשתה, בניגון של גמרא והנפת אגודל, כנ"ל. הרב, שהיה למדן מופלג, נהנה לשמוע הפלפול של אותה בת, שגם דיברה כדרך הלמדנים. משסיימה להרצות טענותיה, אמר שכבר היו לנו בנות חכמניות שזכו בעוצם פלפולן אף כנגד משה רבנו, כידוע מבנות צלפחד. על-כן, אף שלא היה הדבר נהוג, כיוון שהוטבה הסברא בעיניו, התיר לאב לעשות לה סעודה ואף רמז לו שיזמינו. האב נרמז ותיכף הזמינו לסעודה, אף על פי שלא היה מזמינו עד עתה לסעודות בר-מצווה שעשה לבניו.

ה

מנהג ישראל שהחתן בר-מצווה דורש בהלכות תפילין, על כן דרשה פלונית בדין הנחת תפילין לנשים ומעשה דמיכל בת שאול שהניחה תפילין. המרא-דאתרא הקשה כמה קושיות בזמן הדרשה כפי שרגילין למדנים להקשות כששומעין דרשת הרב, וענתה לו בטוב טעם ודעת. כיוון שהיתה בדיחא דעתיה של המרא–דאתרא שחידש דבר הלכה למעשה לעשות סעודת בת-מצווה, פתח אף הוא ודרש בעניין מצוות-עשה שהזמן גרמן ופטור נשים בהן, ופלפל במחלוקת התוספות והרמב"ם בדין ברכת אישה על מצווה שהזמן גרמא שמתנדבת ומקיימת. משסיימו הסעודה ורצו לזמן – ביקשה פלונית שייתנו לה הכוס לזמן, שהרי היא בת מצווה. ענה המרא דאתרא שנשים אינן חייבות בזימון אלא רק רשות בידן. אבל פלונית טענה כנגדו שחכמים לא הטילו על הנשים חובה לזמן כיוון שע"פ רוב אינן בקיאות והיא בקיאה! ענה הרב שאע"פ שהיא יודעת, סו"ס קבעו כלל לכל הנשים ואינה יכולה לשנות. עמדה פלונית ושאלה מה יהיה אם כל הנשים ידעו? ושחק ואמר לה שעד אז יבוא משיח צדקנו ונשאל אותו. פלונית לא רצתה להעז פנים, אך ביקשה שהיא ואִמה ודודתה יוכלו להיחלק ולזמן לעצמן כמ"ש בשו"ע הרב סי' קצט, וכיוון שהייתה זו שעת רצון אצל המרא דאתרא סבר וקיבל, וזימנה לנשים.

דבר סעודה זו נתפרסם תיכף ומיד, ונעשה רעש בעיר באשר לא נעשה כזאת מעולם, ולומדים חשובים שבעיר אמרו שיש בזה פריצת גדר "ופורץ גדר ישכנו נחש". דרכם של מספרי סיפורים להוסיף נופך משלהם עד שהיו מספרים שפלונית הניחה תפילין בזמן דרשה שלה ובירכה עליהם, והמרא דאתרא ענה אמן, וגם זימנה לכולם בעשרה על הכוס, אוי לנו שכך עלתה בימינו. קנאים הלכו אצל מוהר"ר זעליג שהיה פוסק מפורסם, והיו מריצין אליו שאלות מכל העולם, שיטיל נידוי חרם ושמתא על המרא דאתרא. אלמלא מוראו של הרבי מלובלין שהיה דודו של המרא-דאתרא, ומוראם של חסידיו – כבר היה יוצא החרם.

ו

אמה של פלונית הלכה לשאול אצל הזאגערט"ע (היינו אישה שחוזרת עבור הנשים באידיש מה שהש"צ אומר בלה"ק, שאין הנשים מבינות), שתאמר לה מה שעליה להתפלל בכגון זה. הזאגערט"ע כבר ידעה מכל הנעשה, שאין דבר קטן או גדול שלא הייתה יודעת, באשר כל הנשים מצויות אצלה, וקודם שהגיעה אמה של פלונית כבר ידעה מה שתשיב לה. ענתה ואמרה לה שיש בסידור ברכה שמברכים על דברים משונים שרואים והיא "ברוך משנה הבריות", ובאשר פלונית משונה מכל בנות גילה יש לברך עליה ברכה זו. אמה של פלונית לא היתה חכמנית אבל הבינה שהזאגערט"ע שוחקת לה, ופנתה ויצאה בכעס. אף הזאגערט"ע הבינה שהקדיחה את תבשילה, ויצאה אחריה לפייסה בדברים. אפס, אמה של פלונית ידעה פרק בהלכות הונו"ר (=כבוד), ולא שמעה עוד לדבריה. כיוון שראתה שישועתה לא תבוא מאחרים, עמדה בקרן זווית לשפוך ליבה לפני רבש"ע בתפילות ותחינות המצויות בסידורים הבאים מלעמבערג. אף שלא מצאה שם תחינה על בת שעושה מעשי בנים, מצאה תחינות על צער גידול בנים, ובאשר פלונית הייתה נוהגת מנהג בן – הייתה אמה מתפללת עליה אותה התפילה.

ז

משבגרה פלונית כבר ידעה רוב הש"ס משניות וכמה מסכתות גמרא. יש אומרים שידעה גם רמב"ם ושו"ע ונושאי-כלים ואיזה מאות תשובות. בכל שבוע הייתה לומדת גם נ"ך עם מפרשים, ומאמרי חסידות מהבעש"ט ותלמידיו. בליל שבת הייתה אוספת כמה בנות חכמניות שהיו בעירה ולומדת עימם אור-החיים הקדוש. שמה יצא בכל הארץ, והיו באים לנסות אותה למדנים ליטאים וגליצאיים, אשכנזים ורוסים, והיו מפלפלים עמה בסוגיות הש"ס כדרך שעושים עם חבריהם. פלונית הייתה עונה להם כרבקה אמנו בשעתה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, והיה שכלה ישר ולא יכלו לה בפלפוליהם. משהלכו הימנה היו מתפעלים מאוד ואומרים שאם הייתה זכר כבר היו עושין אותה רב בעיר חשובה. רק שהיא נקבה, ומה טובה תצמח לה ממה שיודעת תורה? כיוון שיצא שמה בעולם, נאספו אליה בנות חכמניות, והתיישבה בדעתה שראוי לעשות להן בית-מדרש. באותה העת כבר תיקנו חכמי-הדור בתי-ספר לבנות, כשראו שהולכות לגימנזי"א של גויים ומקלקלין להן האמונה. אמנם דעתה של פלונית לא הייתה נוחה ממה שהיו מלמדים שם, כי היו מלמדות להם נשים שלא ידעו אלא חומש עם קצת פירושים, ואגדות חז"ל המתורגמות לאידיש, ומשלי המגיד מדובנה המתורגמים אידיש. אבל לא היו לומדות משנה ותלמוד ופוסקים כדרך שעושים הזכרים שלומדים כל אלה, ושמחים בפלפולא דאורייתא ומחדשים הלכות ודינים, ועונים למי ששואל כדת מה לעשות. פלונית הייתה מה שקורין 'בריה', ומצאה נדיב אחד שקנה לה בית גדול ועשתה אותו בית-מדרש לבנות חכמניות. תיכף נתפשטה השמועה על ישיבה לבנות, ובאו אליה בנות מכל המקומות. פלונית הייתה בוחנת בעצמה את הבנות שהיו באות אליה, ולא נתקבלה אלא מי שידעה לפלפל בסוגיא. והיו לומדות כמו שלומדים הבנים, והיו צריכות לבוא אצלה כל שבוע להיבחן וכמו שעושין עם הבנים, שבאים פארהערי"ן כנ"ל. כיוון שכבר היה ידוע בעולם מישיבה זו, היו באים למדנים ומחביאים עצמם מאחורי החלון ושומעים שאלות שהייתה שואלת להם. אח"כ היו באים לבית-המדרש ודנים ומפלפלים אלה עם אלה איזו שאלה הייתה קשה יותר, וגם איך היו התשובות שהשיבו התלמידות. ונהיו מזה כמה שידוכים כי היו לומדים שנשא חן בעיניהם התשובות של איזו תלמידה, והיו בודקים לשמה ולייחוס משפחתה ובאים עימם בדברים עד שהיו מתחתנים. אבל הרבה בנות חכמניות היו כל הבנים דומים בעיניהן כקליפת השום ולא היו נענות לשידוכים, ובגרו והלכו, והיו הוריהן מתייסרים בצערם.

ח

כשהיו שדכנים באים לשדך את פלונית הייתה דוחה אותם ואומרת שאין זמנה פנוי לזה, אך משרבו הפצרותיהם וגם ראתה שבגרה והיא כבת עשרים ושתיים ולא נישאה – הייתה מוכנה לשמוע משידוכים. אלא שבאותה העת היה מנהג משפחות יהודיות שמשדכים בנותיהן כבר בהיותן כבנות חמש-עשרה, ומשיאין אותן כשהן כבנות שבע-עשרה. נמצא שכל חברותיה של פלונית כבר היו להן שניים או שלושה ילדים, והיא נשארה ברווקותה. בדקו ומצאו שאין בכל פולין וגליציה רווקים בני גילה, שהבנים היו נישאים כבן י"ז או י"ט. ואלה שלא נישאו עד למעלה מעשרים היו בעלי מומין או ממשפחות הפחותות ביותר. נמנו השדכנים וגמרו שפלונית לא תמצא זיווגה אלא בישיבת מיר בליטא, שהיו שם בחורים כבני שלשים ואף יותר. אביה של פלונית היה ממשפחת חסידים, דודו היה הרבי מלובלין כנ"ל, ואבי-זקנו עוד זכה לראות את הרבי ר' אלימלך זיע"א. לכן לא רצה לשמוע משידוכים כאלה, ואף הזהיר לבתו שלא תשמע מהם, שכלל ידוע אצל חסידים שליטוואקע"ס קצת כופרים הם, על כן היו מכנים אותם "צעלעם קאפ" (כלומר, ראש שבתוכו יש צלב, ה' ישמרנו). אבל אמה של פלונית הפצירה בו מאוד שכבר בגרה בתם, ומה יעשו בה – וכי תשב עד שילבין ראשה? וסבר וקיבל. השדכנים היו מביאים אצלה בחורים מישיבת מיר ששמעה הגיע אליהם, והיו רוצין להשתדך עימה. אלא ששינתה מן המנהג, ולא אביה הוא שבחן אותם – שלא היה יכול, כיוון שהיו חריפים הימנו – אלא היא עצמה. העולם היו מרננים שאין זה מדרכי הצניעות הנוהגות במשפחות חסידיות בישראל, שפוגשת הבחורים ומטיילת עמם על הנהר ומדברים בדברי תורה. אף שבליטא היו עושין כך לפעמים, מ"מ בפולין היה הדבר נחשב לפריצות וגם על זה היו מגנים את הליטאים. מכל-מקום, הבחורים היו רוצים להראות כוחם בפלפולים והיו מדברים עמה בלמדנות. אבל פלונית גמרה בדעתה שאינה רוצה בחור שיפלפל איתה, אלא העיקר שיהיה בעל טוב ומחנך ילדיו לתורה ויר"ש, שהייתה חכמנית וידעה היאך יש להקים בית בישראל. נמצא שהבחורים שהיו טובים במידותיהם אבל לא פלפלנים גדולים פחדו הימנה, והפלפלנים הגדולים שלא היו טובים במידותיהם לא נשאו חן בעיניה (ואל תתמה על זה, כי כך הוא טבע הבריות – מי שהוא למדן אינו מטריח עצמו להתנהג במידות טובות, ומי ששכלו נמוך – לא נותר לו אלא מידות ויר"ש, וכבר צווחו על זה גדולי הדורות). פעם אחת הייתה מהלכת על שפת הנהר עם למדן, ושאל אותה אם למדה סוף מסכתא הוריות, וענתה לו שלמדה. ענה ואמר שרוצה לפלפל עימה בדין איש ואישה הטובעים בנהר. פלונית נתביישה מאוד, שמפורש במשנה שם שמצילין האיש לפני האישה מפני שהוא חייב במצוות, והבינה שבא לרמוז לה שכל למדנות שלה לא תועיל לה, ולעולם הגבר חשוב מן האישה. אך תיכף אזרה עוז ושאלה, ומה יהיה אם הגבר עם הארץ והאישה למדנית, שהדין הוא שת"ח קודם לע"ה? ונתווכחו מאוד, ומתוך שהיו מתווכחים החליקה ונפלה לנהר, ותיכף קפץ להצילה משם. ונשא חן בעיניה שאינו חסיד שוטה, וכמאמרם ז"ל, והייתה לו לאישה.

 

רמזי המעשייה

רבים תמהו על תלמיד רבנו שחיבר זו המעשייה, ולא תמהו על אשר משבח קצת מי שמשנה מנהגו של עולם, שכבר ידוע מה שאמר שלא טוב להיות זקן, לא רבי זקן ולא חסיד זקן. וכל עובד ה' יש לו להתחדש כל העת, ואין לירא משינוי מנהגו של עולם אם הוא ראוי ובקדושה. גם רבנו עצמו שינה כמה דברים ממנהגו של עולם כנודע, וסבל על זה הרבה ע"י כמה מפורסמים של שקר. אבל תמהו באשר התלמיד מראה פנים לכאן ולכאן, מתחילה משבח פלונית ביותר, עד שנושאת חן לפני המרא-דאתרא, ואח"כ מגנה מה שכמעט ולא נישאה. אבל אין בזה תימה לכל היודע תולדות העולם ותהפוכותיו, שמתחילה בחרו נשים בעץ הדעת אלא שדעת זו קלקלה סדרי-עולם, עד שכמעט נתבטלה פרייה ורבייה, ואחר שנתגלה היזקה – שבות להינשא כימי קדם.

גם נמצא רמז לתיקון חטא עץ-הדעת, באשר פלונית ביטלה דעתה אף שהייתה רחבה מאוד, וכמו שביאר בסוף המעשייה, ולקחה לה לחתן מי שאין כוחו בפלפולים בלבד וידע להלוך נגד החיים שהוא עניין עץ-החיים. והעיקר שהיה חסיד חכם ולא שוטה, כמבואר.

עוד יש בזו המעשייה רמז לעתיד לבוא שעתה דרכו של איש לחזר אחר אישה, אבל לעתיד לבוא נקבה תסובב גבר, ויחזרו זה אחר זו כאחד.

עוד יש בה רמז, שנתכוון כנגד המגלים פנים בתורה שלא כהלכה בעניין ערכה של אישה, ועושים עצמם כשוכחים משנה פשוטה במסכת הוריות, וה' יראנו מתורתו נפלאות.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' טבת התשע"א, 11.12.2010

 

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"א - 696 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: