מלך בבית המדרש / ישעיה שטיינברגר

הרב יצחק הוטנר, מענקי התורה של הדור האחרון, רתם את רוחב האופקים ואת עמקותו להתמודדות עם המודרנה. דברים לזכרו לרגל יום פטירתו שחל בכ' בכסלו


"ראש הישיבה" האמריקני הראשון. הרב הוטנר

הרב יצחק הוטנר היה הרבגוני, הססגוני, המורכב והמרתק ביותר בין ענקי התורה של הדור האחרון. מדובר באיש אשכולות. רק מפני שחי רוב ימיו בארה"ב, ואף בארץ ישראל גזר על עצמו ריחוק מסוים, לא התפרסם דיו; אך השפעתו על ה"מבינים" – אניני הטעם שבאנשי החינוך התורני שהיו מתלמידיו או מבאי ביתו – הייתה אדירה. בספריו, "פחד יצחק" על המועדים, הוא יסד למעשה תחום ומקצוע תורני חדש – "הלכות דעות וחובת הלבבות", כפי שכינה אותן המחבר. מדובר בשילוב ייחודי של למדנות ישיבתית עם הגות חסידית, שזור ברעיונות מהקבלה וההיסטוריוסופיה. הספרים הם קלאסיקה, לחם חוקם של בעלי מוחין. אף הם, כמחברם בחייו, שייכים בעיקר למעריכי איכויות ולא להמון.

הרב הוטנר המשיל את עצמו לאדם הראשון שלפי המדרש עפרו נצבר מארבע כנפות תבל. במקרה שלו מגוון זה התבטא בכמה מובנים: בפיצול ובמקורות השפעה גיאוגרפיים; ברוחב אופקים, כישרונות וידיעות – לרבות השכלה כללית; באישיות רבת הפנים והממגנטת (מבקריו יאמרו גם מסובכת ומלאת סתירות); ובעיקר כמחנך כריזמטי מאין כמוהו שהטביע חותם בל יימחה על תלמידים ומעריצים מכל קצות הקשת.

מנהיג בכל תחנה

הולדתו לפני כמאה שנה בוורשה לאב סוחר אמיד ולמדן ליטאי, ולאם ממשפחת חסידי גור; חינוכו בישיבת סלובודקה כבן טיפוחיו של ה"סבא". הוא עלה עם הישיבה לחברון בתרפ"ב ועבר עִמה לירושלים אחר פרעות תרפ"ט, שם התקרב מאוד לרב קוק (כלת הרב, אשת הרב צבי יהודה, הייתה דודניתו) – אך בד בבד התקשר עם שאר גדולי ירושלים וליטא. הוא למד קבלה ספרדית אצל החכם אלפאנדרי וקבלת הגר"א אצל בעל ה"לשם"; עבר לברלין ורכש השכלה (בבית המדרש לרבנים מיסודו של הרב הילדסהיימר, ויש אומרים אף באוניברסיטת הומבולדט); חזר לארץ וכשנישא גלה לארה"ב. שם ייסד את בית מדרש "גור אריה", וכשזה התאחד עם ישיבת "רבנו חיים ברלין" התמנה לראשה. עם שחרורו משבי המחבלים בירדן, לאחר חטיפת ארבעת המטוסים באלול תש"ל, הוא הקים ישיבה ובהמשך 'כולל' גבוה בירושלים, ועשה מחצית מזמנו כאן עד פטירתו בתש"מ.

לא רק כתלמיד, אלא גם כמתבונן מהצד קשה שלא להיסחף לסופרלטיבים על אודותיו, למרות שכאיש תקיף ודעתן לא היה חף מחסרונות. מדובר בעילוי אמיתי של פעם ששילב עולמות רבים באישיותו. כבר בנעוריו שלט בש"ס בעיון. יחד עם זאת הוא השתלם בקבלה, בתנ"ך, במחשבה, בחסידות ובמוסר. הוא שפתח את כתבי המהר"ל מפראג לעולם הישיבות הליטאי. הרב היה דובר שש שפות ומצוי במכמני התרבות הכללית – הן הקלאסית והן של התקופה. כמו כן היה בקי במדעי היהדות ובהיסטוריה, התמצא בהוויות העולם והרבה בנסיעות (הוריו האמידים סייעו לו וטיפחוהו מבחינה כלכלית ורגשית. ספרו הראשון, "תורת הנזיר" על הרמב"ם, שהוציא בגיל 25, מומן על ידם. הספר זכה להסכמת שלושה מגדולי התקופה: הרב קוק, ה"אחיעזר" מווילנא וה"דבר אברהם" מקובנא). לחלוחית הנשמה החסידית המשיכה לפעמו ולצקת להט לעולמו הרגשי. שילובים אלו הביאוהו לימים לא רק למעמד של ראש ישיבה מוביל אלא גם הפכו אותו לסמכות על בתחומי המחשבה, ההשקפה ההיסטוריוסופית והפנימיות של עולם הישיבות הליטאי ומעבר לו.

כאיש "רנסנס", התברך בחריפות מוחין ובכושר ביטוי בקודש ובחולין; בחוש הומור מבריק; ביכולות שיחה ונאום מתובלות בניחוחות דשנים של פולקלור, אמרות כנף ואנקדוטות; בכתיבה רהוטה, לרבות פרוזה ושירה בשפה עשירה (בעברית מעין "עגנונית"); בחוש מוזיקלי (הלחין ניגונים יפהפיים) ובסקרנות אינטלקטואלית בלתי נדלית. היה אדם תוסס מאוד בעל אישיות דומיננטית (מבקריו, רובם כאלו שלא יכלו לרדת לסוף דעתו, יאמרו: שתלטנית), שופעת יצירתיות ושמחת חיים אדירה (ה"סבא" מסלובודקה אמר עליו עוד בבחרותו: יצחק וורשווער היה מרקיד גם את העצב בכבודו ובעצמו…). הוא הפך למנהיג טבעי בכל תחנות חייו. הוא אהב את החיים ודאג כאב לתלמידיו – אהבם והשתעשע עמם. היה איש רעים, נון קונפורמיסט מקורי בכל תחום, לרבות סגנון אישי בהתנהלות יומיומית. עם זאת לא קם פרקליט רהוט ומעמיק ממנו לתפארת העבר, ודובר להסברת הרלוונטיות של ערכי המסורת וחיי תורה ויראה בעידן המודרני.

ד"ר הלל גולדברג, ממתעדי התקופה ביהדות ארה"ב, מגדירו כ"ראש הישיבה האמריקני" הראשון. באישיותו המרתקת ובשליטתו באנגלית ובהווי (וכנראה גם בזכות מצבו הכלכלי האיתן) הצליח לעניין את ה"בויס" האמריקנים של שנות הארבעים בהוויות אביי ורבא. אלו יכלו להזדהות איתו הרבה יותר מאשר עם רבנים פליטים קשי יום, דוברי יידיש. רוב תלמידיו הגדולים הגיעו מבתים רחוקים מתורה.

גם התלמידים שהעמיד ייצגו קשת רחבה במיוחד, החל מראשי ישיבות קלאסיות כרב יעקב ויינברג בבולטימור; "גדולים" בני ברקים כרב אליהו ויינטרויב, מחוג ה"חזון איש"; דמות בוהמיינית כר' שלמה קרליבך; מחזירים בתשובה כרב נוח ויינברג מ"אש התורה"; זקן משגיחי המוסר, הרב וולבה; ראש ישיבה אינטלקטואל כרב אהרן ליכטנשטיין; מייסד האולפנות הרב בהר"ן – ועד אנשי אקדמיה כפרופ' דוד הרטמן ופרופ' דוד הלבני. אפילו פרופ' ריצ'רד רובנסטיין, הרקונסטרוקציונר ששנה ופירש, המשיך לראות ברב הוטנר את מורו ורבו.

גם חוג הסובבים אותו מעיד על פסיפס מעניין ועל אחדותיות (שכנראה ספג עוד אצל הרב קוק). הוא קשור היה לקרובו הרצי"ה קוק, לרמ"צ נריה, ראש ישיבות בני עקיבא, ולראשי ישיבות ההסדר הרח"י גולדויכט והרב ישעיה הדרי.

ר' חיים של עולם האגדה

בפרשנותו למהר"ל, לר' צדוק ועוד הוא השפיע על הפילוסופים היהודים הדתיים הגדולים בצרפת. אחר מלחמת ששת הימים הוא התקרב לאדמו"ר מסאטמר (ונפרד במקביל מהחברותא עם האדמו"ר מלובביטש, כנראה בגלל זיהוי הנטיות המשיחיות), והחל לכהן כחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.

הוא נקט עמדה והיה מעורב בשלל סוגיות בהלכה, בהשקפה ובחיים הציבוריים שעולות על סדר יום היהדות בכל אתר. לעת זקנה הפך למעין ראש ישיבה – אדמו"ר (כולל לבוש ו"טישים" במועדים).

למרות האישיות האקסטרוברטית לכאורה, הרב הוטנר גזר על עצמו הסתגרות יחסית ב"מגדל השן" התורני. מעולם לא דיבר בציבור. הרוצה לשומעו – שיתכבד, במחילה, לבוא אל שיעוריו ("מאמרים") הנמסרים לפני המועדים בבית מדרשו. פגישה ביחידות אינה מתאפשרת בקלות אלא ליחידי סגולה ולמקורבים. השפעתו אינה המונית. היא עוברת דרך צינורות סמויים, באמצעות תלמידים שנהיים למחנכים, בחינת 'טופח על מנת להטפיח'. אלו שאותגרו על ידו וחוו את הגירויים התורניים האינטלקטואליים העוצמתיים כגדיים היו אחר כך לתיישים שהמשיכו הן את שיטתו והן את סגנונו.

על ספריו "פחד יצחק" אמר שמה שר' חיים סולובייצ'יק מבריסק תרם ללמדנות האנליטית הקונספטואלית בגמרא הוא זכה לעשות לאגדה ול"הלכות דעות וחובות הלבבות". ה"מאמרים" (הפרקים) בספריו הם דוגמת "שיעור כללי" בריסקאי, אלא שהסוגיה כאמור היא של עולמות רוחניים טמירים מעבר לדם שפיר ושליה. אגב, במקביל ללימודי האגדה והמחשבה לא הזניח את הלמדנות ההלכתית והמשיך למסור שיעורים ו"לדבר בלימוד" עם המוכשרים שבין תלמידיו.

שיטתו מסתכמת בתפיסה שהעולם וההשכלה אינם אלא סעיף בקוסמוס התורני הכולל ומקיף את הכול. הוא ראה את התורה עליונה על הכול והיה חף מכל רגשי נחיתות לעומת האקדמיה וההשכלה. התלמיד חכם הוא מלך, ועם ישראל, המסייעים לו והדבקים בו הם הפמליה. אין לך הנאה ומיצוי החיים כמו הפנמת תובנה זו ויישומה ביום יום. הוא שלל את הסגפנות, ודבק בתפיסה החז"לית שאין לך דבר שנברא לבטלה שלא ניתן לניצול לקדושה ולהתגדלות האדם.

רבים ראו בו "מלך" – תמצית גדלות האדם הסלובודקאית. היו לו כאמור גם מבקרים, שלא התחברו לגינונים ולהנהגות ה"מלכותיות" שלו. הרב הוטנר לא כל כך הסתדר עם אנשים בינוניים ואפורים. המילייה שלו הורכב בעיקר משני סוגים: מאלו שהעריצוהו ללא עוררין והלכו אחריו בעיניים עצומות או מעילויים שיכלו להבין ולהעריך את ייחודיותו.

מעמדו של רב

מושגים רבים בסוגיית המלכות, שיאים למי שאמרם, מודגמים ב"מאמר" האחרון שהשמיע סמוך לפטירתו, בנושא חנוכה. מאמר זה טרם ראה אור, ולהלן הרעיון המרכזי שבו.

הרמב"ם, בתחילת הלכות חנוכה, רואה את נס חנוכה גם בעובדה שחזרה המלכות לישראל עד החורבן. ותמוה, הלא המלכות נלקחה מהחשמונאים על ידי הורדוס. האם גם מלכות העבד האדומי היא סימן ברכה? והלא במהלכה הוא רצח את אדוניו ואת חכמי ישראל (בבא בתרא ג ע"ב)?

תירץ הרב הוטנר על פי ספר "עשרה מאמרות" (של הרמ"ע מפאנו, מובא ב"מגן אברהם" אורח חיים, סוף סימן נו) שמזמנו של הלל הנשיא, מצאצאי דוד, נקבע הכלל "מאן מלכי רבנן". כהונת הלל מתחילה ממש עם עליית הורדוס, ועליו דרשו "'לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו', אלו הלל ובניו הנשיאים". כהונת הנשיא עוברת מכאן ואילך בירושה כמלכות ומסמנת ממדים חדשים גם בהלכות רבנות לעתיד.

נמצא שבזכות החשמונאים גם "מלכות התורה" קרמה עור וגידים. זהו אכן חלק מנס חנוכה. אנו עדים כאן לתפיסה העוברת כחוט השני ב"פחד יצחק" על חנוכה (כבר במאמר א), ולפיה המלחמה עם יוון הייתה בעיקרה תרבותית-תיאולוגית וכי רק "מלכות" שלנו יכולה למלכות מארבע מלכויות. תשתית הרוח של החשמונאים היא בהעצמת התורה שבעל פה כ"נשק הסודי" נגד התעצמות החכמה היוונית.

במאבק עם יוון רואה הרב הוטנר את המאבק נגד ההשכלה החילונית. כיוון בשעתו אף ההשכלה היא בחינת "צלם בהיכל" (לכן יש "מתיוונים" ולא "מתבבלים" ו"מתאדמים". ההתמודדות עם "גיס חמישי" תרבותי היא הקשה במלחמות). מכאן נובע המסר למעמדה של תורה כמלכות ושל חכמיה כמלכים. הרב הוטנר כמשכיל בעצמו הבין שרק "מלכות התורה" בזקיפות קומה ובגאוות יחידה עמוקה יכולה לכלול תרבויות זרות בלי להיבלע על ידן.

הצמדת התורה למלמדיה מבוססת על דברי הרמב"ם שקרא לדיני לימוד תורה "הלכות תלמוד תורה וכבוד מלמדיה". שאל הרב הוטנר: הלא כבוד הרב, כמו כיבוד אב ואם, שייך להלכות ממרים, שם מדובר על סמכות ומרות הורים ובית דין? אלא שכאן רואים שלא ייתכן תלמוד תורה בלי הכבוד וההתבטלות למלמד. הקשר האישי הוא הערך המוסף ההכרחי ליחסי רב ותלמיד.

העיסוק ברמב"ם הנ"ל רומז, מסתמא במודע, גם לתפיסה השוללת את ערכה של מדינה "ישראלית" המתנכלת לערכי היהדות – נושא השקפתי שהעסיק הרבה את הרב. למרות החיבה היתרה שרחש לישיבות הארצישראליות וההערצה לרב קוק, הרב הוטנר ראה את התורה כעליונה על הכול וככוללת הכול. לכן ה"מלכות" באופן טיפוסי מתנקזת אל התורה ומלמדיה יותר מאשר האופציה לראות את הורדוס כמייצג ממלכתיות כלשהי.

אין הדברים אלא טיפה בים. יהיו הדברים נר לזכר ענק הרוח התורני הזה שהיה מהבודדים שהתמודדו באופן חזיתי ובהצלחה עם המודרנה. חסרות לנו כיום דמויות כיוצא בו.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010
מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-גיליון וישב תשע"א - 694 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ישראל קרמר

    על הקשר בין מרן הגר"י הוטנר זצ"ל למרן הגראי"ה זצוק"ל:

    היכרותו עם הרב קוק החלה בתרפ"ה כבחור בישיבת "כנסת ישראל" שעלתה מסלבודקה לחברון, ועלה לירושלים מדי פעם ובא לפני הרב קוק ושוחח עמו בדברי תורה והפך לתלמידו אף שחלק על השקפתו הציונית. בתרצ"ב יצא לעיר הולדתו ורשה לביקור משפחתי ולהוצאתו את ספרו הראשון והחשוב "תורת הנזיר" כשהסכמת הרב קוק מתנוססת בראש ההסכמות, ובמכתב הבקשה להסכמה מכ"ב בטבת תרצ"ב כתב הרב הוטנר: 'הוד כבוד אדמו"ר הגאון הגדול, עטרת ישראל וקדושו מרן ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א', וחתם: 'בצפיה למכתב כ"ג (כבוד גאונו) הנני חותם המתאבק בעפר רגליו'. לאחר הוצאת הספר לאור חזר הרב הוטנר לקרבתו של הרב קוק עד נסיעתו לארה"ב לכהן בראשות ישיבת "רבי חיים ברלין".

    הרב ישעיה שטיינברגר, מתלמידי הגר"י הוטנר בישיבת רבי חיים ברלין, אמר שהלך בחג סוכות להקביל את פני רבו והוא שם לב בביקורו זה בסוכת רבו לתמונת הרב קוק שקישטה את הסוכה. שאל אותו הרב שטיינברגר על תליית התמונה בסוכה כשבסביבה גרו גם מחוגי המתנגדים לרב קוק. הרב הוטנר השיב לו והפליג רבות בשבחו של הרב קוק ואמר: "הרב היה בקי בכל התורה כולה, בבלי וירושלמי, בנגלה ובנסתר, כל רז לא אניס ליה…!" "הרב היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות מכל אותם אשר חלקו עליו!"

    בביקורו של הרב נריה אצל הרב הוטנר בניו-יורק בראשית קיץ תשי"ז אמר לרב נריה: 'הרב היה איש הגר"א!' וכוונתו למה שכתב ב"פחד יצחק" (ר"ה, מאמר י"ד)"הגר"א – איז דער פשט – התיחסות לכל מקצועות התורה מבל להבליט פנים אחד על השני – היקף כללי המאחד את כל חלקי התורה". ועל קשריו על הרב אמר: "הקומה התחתונה שלי… היא הסבא מסלבודקה והקומה העליונה היא הרב קוק!" ו"אלמלא נפגשתי עם הרב קוק הייתי חסר 50% מהווייתי!"
    באותו ביקור של הרב נריה, הוא ביקר גם בישיבת ר' חיים ברלין לשמוע שיעור מחשבתי של הרב הוטנר לקראת חג השבועות. כנכנס אחרי כן לחדרו של הרב הוטנר להודות לו על העונג הרוחני, אמר הרב הוטנר בין היתר לרב נריה: "איהר זעהט וויא איך ארבעט-איבער א שטיקעלע 'עולת ראי"ה'." ("ראה איך אני מעבד קטע מ'עולת ראי"ה'.")

    וכן התבטא פעם: "איך בין דאך גיווען ביי הרב קוק אונטער זיין טלית קטן!"="הלא הסתופפתי אצל הרב קוק תחת הטלית הקטן שלו!"

    הרב מתיתיהו גרינברג מספרינג-וואלי, מתלמידי הגר"י הוטנר, אמר לרב נריה שהגר"י הוטנר קרא למאמריו "הלכות דעות וחובות הלבבות", ואת הביטוי הזה הרב הוטנר לקח ממאמרו של הרב "תחיית הקודש" שנדפס ב'מאמרי ראי"ה' ח"א, עמ' 49 (וכן במאמר "עצות מרחוק" שהודפס בירחון "הפלס" שנת תרס"ב).

    ב'ספר הזכרון למרן בעל ה"פחד יצחק" זצ"ל' בחלק התולדות בעמ' ל"ב מובא מאמר אחד על מאמר חז"ל משען לחם זו הלכה משען מים זו אגדה ומפרש שלחם מביא צימאון למים ולא להפך ומקור הדברים ב"ערפילי טהר" (הקובץ השני מכתבי "שמונה קבצים" של הרב קוק שיצא כספר בפני עצמו כבר בחייו של הרב קוק שנתן לו את שמו).

    הסברו הנודע של הרב הוטנר על הקשר שבין הודאה על טובה לבין הודאת בעל דין ("פחד יצחק", חנוכה, מאמר ב', אות ה'), מקורו בתחילת 'עולת ראי"ה', על "מודה אני".

    בכ"ח באלול תשכ"ב כתב לרב נריה מכתב תודה על החוברת "רבנו" שהוקדשה לרב קוק ובו כותב הרב הוטנר: "תשואות חן בעד החוברת רבנו. בעיני חוברת זו היא הופעה כדאית להורות עליה באצבע. שתי כוסות עמדו לפניך בכתיבת חוברת זו… סערת נפש של התבטלות תלמיד לרב… שלות נפש של הערכה שקולה של המורה הגדול. והנה רוחב דעתך הוליד כוס שלישית. אשר לתוכה… הנך עומד ומערה שתי הכוסות הקודמות הסותרות זו את זו, ראה זה פלא, שתי הכוסות… מתמזגות בהתאמה נכונה… קצב אחיד של סערה ושלוה בנשימה אחת. העיניים מפיקות שקט של הסתכלות המוחין, והיד רועדת מחמת האש היוקדת בלב. חילך לאוריתא, חביבי!"
    אחרי כן מתייחס למקרה של ביקורת המקרא באוניברסיטה העברית שהוכנסה לשם בניגוד למה שהובטח לרב קוק ובהתייחסו למקרה זה כותב על הרב קוק פעמיים "מרן, נ"ע" ולקראת הסוף 'מרן זצוק"ל'. כלומר גם מההתייחסות למקרה זה רואים את הערצתו הגדולה לרב קוק. ובכל מקרה הוא לא אמר לו בסוף שכנראה לרב זוננפלד זה לא היה קורה אלא אמר, כפי שהוא עצמו כותב במכתב זה, "כנראה שמלבד הנשמה צריך להכיר את הגוף".

    וכן במכתב למרן הרצי"ה קוק זצ"ל באותו יום של המכתב לרב נריה, שבו מכנה את הרצי"ה "אלופי ומיודעי" ופונה אליו כ'הדר"ג' ("הדרת גאונו") כתב עד כמה הוא מבין שהיה תלמידו של הרב קוק וכותב:
    'הנני בזה להגיד להדר"ג… הנה אמרו חכמים: 'לא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין' ולמדים אנו מזה 'אז כאפן צושנל די דעה פון א רבי'ן איז נישט א גוטער סימן פאר א תלמיד'. בבחינה זו הנני מכיר את עצמי עכשו בתור תלמידו של הרב, נשמתו עדן, הרבה יותר מכל אלה שתפסו, כביכול, את תורתו תכך בזיקה ראשונה… התחדשות ההרגשה בתורתו של הרב, היתה מלפפת אותי בכל עת שהותי הפעם בארץ…" ומסיים את מכתבו "בבקשה מיוחדת להתפלל עלי שאזכה להצטרף… לבנין מהלך התורה בארץ. באהבה, יצחק הוטנר.'

    ובמכתב לרצי"ה עוד בחיי הרב קוק:
    'ואני בעצמי כמעט תמיד רוחשים ולוחשים בי הרהורי געגועים וכיסופים קלים על "ארץ ישראל", אולם לעיתים תכופות יש אשר יתלכדו כולם לשטף אחד ועברוני ושטפוני על כל קרבי ועל כל הוויתי. ולאמיתו של דבר רק אחרי צאתי את הארץ נתחוור לי המושג "ארץ ישראל" לכל מלא היקפו… וכמדומה לי עכשיו שאם אזכה לעלות ולהאחז בה שוב, אדע כבר לנשום באוירה המחכים לגמרי בדרגא אחרת.
    ומעין הרגשת סבי דבי אתונה בהריחם בניכר את ריח עפר ארצם ותחי רוחם, הנני מוצא עכשיו בעיוני בספריו של הרב שליט"א (הראי"ה). יש לי הרושם כאילו נתקפל בהם, בעמודיהם, בטוריהם, הרבה הרבה מאוירא דארעא דישראל, ובכל פעם מדי עייני בהם עולה באפי ריחה של ארץ חמדה, וכל כגון דא כולי עלמא מודו דריחא מילתא היא. ברי לי עכשיו שעל ידי מי שלא טעם מטעמה של ישיבת ארץ ישראל לא ניתנו ספרים כאלו להכתב. אותה התפיסה האורגנית את אחדותה הכללית של כנסת ישראל לכל דורותיה ולכל שדרותיה ובכל הופעותיה… וכל אותם סגנוני הציורים ודרכי ההסברה שבהם היא באה לכלל ביטוי בספרים הנ"ל (של הראי"ה) – אי אפשר להם שיוולדו כי אם על הרי יהודה וירושלים. ומכיוון שעמדתי על המומנט המכריע של "ארץ ישראל" החי בכל עורקי מחשבותיהם והשקפותיהם – נכנסו אצלי בהחלט לכלל "תורת ארץ ישראל…' ('אגרות לראי"ה', עמ' תקס"ז)

    המכתבים מעידים כאלף עדים על הערצתו וקרבתו של הרב הוטנר לרב קוק וכן לבנו הרצי"ה שהרב הוטנר ביקש ממנו להתפלל עליו. (ראו המכתב ב'בשדה הראי"ה', עמ' 437 וב'אגרות לראי"ה', עמ' 47.)

  2. ישראל קרמר

    עכשיו שמתי לב שמחבר הכתבה הוא הרבישעיה שטיינברגר שכמה ציטוטים מדברי הרבהוטנר עלהרב קוק הם ממנו ככתוב בתגובתי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: