מלאך או מרפא פצוע / יוחאי רוזנברג

תפקידו של הרב התקבע, ודווקא לאחרונה, כסמכות מחליטה ויודעת-כול, כמו לא היו האנשים השואלים אנשים בוגרים. שימוש בטכניקה של הדינמיקה הקבוצתית שפיתח ביון עשוי להביא לבגרות ולעצמאות נדרשת

זרע את זרעי הדינמיקה הקבוצתית. וילפרד ביון

ב-1945, בבית חולים הצבאי נורתפילד, החל הרופא הבריטי וילפרד ביון לערוך סדרות של מפגשים קבוצתיים להלומי קרב יוצאי מלחמת העולם השנייה, וזרע את הזרעים למה שלימים ייקרא "דינמיקה קבוצתית".

ביון הושיב את מטופליו, שרבים מהם היו קצינים קרביים, לשיחה יומית שבה הם נתבקשו להחליט על נושאים שונים מחיי בית החולים: סדר היום, חוקי המשמעת, החוגים שבית החולים יארגן ועוד. ביון האמין כי השיחה המשותפת והצורך לקבל החלטות קבוצתיות יעודדו את החולים לחיים אקטיביים ואחראיים יותר, ויפתרו את הפסיביות ואת חוסר המעש שאפיינו את חייהם עד כה.

מהר מאוד שינה ביון את ההתמקדות שלו מתוכן הדברים שעולים בסדנה לדינמיקה של התנהלות הקבוצה. ביון גילה שהוא נאלץ להתמודד שוב ושוב עם דפוס שבו הקבוצה מחזירה אליו את האחריות, מבקשת ממנו להחליט בעבורה ונמנעת לקבל החלטות בעצמה. ביון ניסה להסביר להם שאין לו יתרון יחסי בהחלטה אם עדיף חוג ריקוד או משחק ברידג' או בשאלת הסדר שעל פיו ינוהלו התורניות, ושהם בהחלט יכולים להחליט בשאלות אלו לבד – אך הקבוצה כעסה עליו וטענה שהוא מיתמם ומפחית מהיכולות שלו כרופא ומטפל.

לזהות את החסמים

לימים יכנה ביון את התהליך הזה כ"משאלת התלות של הקבוצה". בכל קבוצה שבה נוכח גם מנחה מתפתחת ציפייה גלויה או סמויה של המשתתפים שמנחה הקבוצה יושיע אותם. הקבוצה מצפה מהמנחה לפתור בכוחותיו הרבים את הבעיות שמעלים המשתתפים, בעיות בתוך הקבוצה ביחסים שבין המשתתפים לבין עצמם ובעיות שמחוצה לה. ביון גילה שהמשאלה של הקבוצה מתפתחת בלי קשר ליכולותיו האישיות או המקצועיות של המנחה, ובמקרים רבים המשתתפים מייחסים לו כוחות-על שבעזרתם יוכל להושיע. משאלת התלות, יכתוב לימים ביון, היא רגרסיה, חזרה לשלבים ילדותיים בהתפתחות שפוקדת אדם כשהוא נתקל במצב לא מוכר. קשיים בחיים מחזירים את המשתתף למצב פגיעות המוכר לו מילדות (התינוק חסר האונים שנתקל לראשונה בחוויית הרעב, התלוי לגמרי בחסדיה של האם). במצב זה האדם מחפש "סמכות על" שעליה יוכל להישען, דמות שתקל עליו את החרדות ואת הספקות.

במוצאי מלחמת העולם השנייה, כשאירופה מלקקת את הפצעים שיצרו מנהיגים כריזמטיים שסחפו אחריהם המונים, מנהגים שהבטיחו פתרונות וגאולה, זיהה ביון את הצורך במנהיג להיתלות בו והזהיר מפניו. בחסות המדיה, המנהיגים הפוליטיים הופיעו במרחב כמנהיגים דתיים, כגואלים, ודיברו והשתמשו בסממנים דתיים ובשפה דתית. ביון ניסה לטעון שהצורך והרצון לנהות אחר מנהיג שיקל עלינו ממשא חיינו ויוביל אותנו לעבר עתיד טוב יותר משחזר את עצמו בכל מסגרת קבוצתית. ככל שהמצב שברירי יותר, הצפייה מהמנהיג היא להיות חזק יותר. התפקיד של המנחה או המנהיג, טען ביון, הוא לסכל את המשאלה הזאת ולהחזיר לקבוצה פעם אחרי פעם את האחריות למה שמתרחש בקבוצה, וללמידה המשותפת. בתהליך הקבוצתי הנכון, הקבוצה "הורגת" את המנחה, מורידה אותו מכיסאו ככול-יכול וכמושיע, ומזמינה אותו חזרה אל החדר כמאפשר, כבשר ודם שלא מניע את התהליכים בקבוצה אלא מאפשר לה, וליחיד בתוכה, לעבור תהליך של למידה, צמיחה או ריפוי.

הרב בחר את הבד

נזכרתי בביון לפני כמה חודשים, כשהתארחתי באחד מיישובי השומרון. ביישוב נחנך בית כנסת חדש, ובין המתפללים התנהל ויכוח סוער על עובי המחיצה שבין העזרות. חלק מהגברים טענו שמחיצה שקופה או חצי שקופה אינה צנועה והיא תסיח את דעתם מהתפילה, ואילו חלק מהנשים טענו שגם כך הן אינן נוטלות חלק פעיל בתפילה, ומחיצה אטומה לא תאפשר להן אפילו לראות את המתרחש בעזרת הגברים. בסופו של דבר הוזמן רב היישוב אחר כבוד אל משרדה של התופרת והוא בחר את סוג הבד ואת עוביו.

חשבתי על פתרון נוסח ביון לבעיה הזו. ייתכן שהוא היה מכנס את כל מתפללי בית הכנסת, מאפשר לכל צד להביע את עמדתו, ומנסה לעזור ליחיד ולמתפללים כקבוצה להבין את הצרכים הדתיים והרגשיים שעומדים מאחורי כל עמדה. אחר כך הוא היה מציע להם להחליט על הדרך שבה תתקבל ההחלטה, ומציע להם להחליט. ייתכן שכמתפלל הוא היה מצביע בעצמו וייתכן שהיה בוחר כמנחה שלא לנקוט עמדה.

במקום לעזור לקהילה לפתח מנגנוני החלטה, לאפשר דיון וביטוי משמעותי של הצורך של כל אחת מהקבוצות, לחשוב במשותף על פתרון וקבלת החלטות במצב של אי הסכמה, הפתרון של הקהילה היה להישען על דמות אחת, שנתפסת כבעלת יכולות החלטה שאין לאף אחד מחברי הקהילה.

הקהילה, שרבים מחבריה מחנכים, מנהלים, אנשי צבא ובעלי מקצועות אחרים שמקבלים מדי יום החלטות כבדות משקל במסגרת עבודתם ומשפחתם, מחליטה לסגת לאחור ולהשאיר את ההחלטה בידיו של הרב. מדוע קיבל הרב לידיו את זכות ההחלטה ואילו ביון מצדו היה ממאן להחליט? מהו ההבדל שבין הרב למנחה הקבוצות?

תשובה על הכול

במסכת חגיגה, במסגרת דיון מרתק על לימוד תורה מתלמידי חכמים שסרחו, מביאה הגמרא את מאמרו של רבה בר בר חנה:

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו" (חגיגה טו ע"ב).

בפשט המאמר הזה מוצגת התפיסה הקלאסית שעל פיה דמות הרב היא מורמת מעם. הרב נמצא בליגה אחרת מתלמידיו או משומעי לקחו. אדם המקבל על עצמו מרות של רב רואה ברבו מלאך. תהא האסוציאציה למלאך אשר תהא (מלאך אינו חוטא, מלאך פועל ללא אינטרסים, מלאך אינו מעורב בלכלוך של העולם הזה), הרב קרוב יותר לשוכני המרום מאשר לנו העומדים בארץ.

הרמח"ל בהקדמה לספרו 'מסילת ישרים' ממשיך את הקו הזה ומתאר את ההולכים בעולם הזה כהולכים במבוך. כולנו בתוך גן המבוכה (מבוכים ענקיים שהאצילים היו נוהגים לבנות בחצר הארמונות שלהם), תוקעים את ראשינו שוב ושוב בקירות ונלאים מלמצוא את הפתח. הרב או החכם נמצא מעל המבוך. הוא כבר פתר אותו, או שלחלופין מעולם לא התפתה לאתגר (המרתק לדעתי) של כניסה לאזורים צדדיים או מסובכים יותר, שבהם השבילים טרם נסללו ובכל צומת יש כמה אפשרויות בחירה.

מטפורה מכוננת זו של הרב מייצרת מדרג חד בין הרב לשומעיו, ומחייבת מטבע הדברים צייתנות לדברי הרב בתחומי ההלכה ובתחומים כלליים. לרב יש יכולות החלטה ודרכי חשיבה שלנו האנשים הרגילים אין הבנה בהן (החלטותיו של רב מקבלות לעתים משנה תוקף, בייחוד אם הרב עוסק גם בקבלה, כשהוא אינו מנמק אותן). בלשונו של ביון, הציבור המתקשה להתמודד עם שאלות וספקות דתיים מביע את משאלת התלות והמנהיג נענה לה ברצון. בזכות מעמדו המורם מעם יכול הרב לקבל את ההחלטות עבור הציבור.

חשיפת החולשות

לפני כשנה קראתי באחד מעלוני השבת ראיון עם רב שהוגדר כ"אחד מחשובי הרבנים של הציונות הדתית" (האם מותר לשים סימן שאלה? כיצד נקבע מי הוא רב חשוב ומי הוא רב סתם? כיצד נקבע איזה רב הוא ממנהיגי הציבור?). במאמר כותב הרב: "הבעיה המרכזית של הציבור שלנו היא שאנחנו לא מספיק קשובים לרבנים". אמירתו של הרב היא בעצם קריאה למרכז ולשמר את הכוח אצלו. הציבור צריך להפקיד כמה שיותר מההחלטות שלו בידי הרב.

כשאחד הרבנים החשובים חלה, נכתב על ידי משפחתו שהרב במחלתו סובל עבור כל אחד מבני ישראל. אחרי מותו נתבקשנו לאמץ משהו ממה שהיה בו. הרב אם כן אינו רק מי שמחליט עבור הציבור. באירועים שעוברים עליו בחייו הוא מתקן אותנו ומציל אותנו מסבל, בחינת "חוליינו הוא נשא".

כמי שמתגורר בשכונה חרדית אני רואה מדי שנה עוד ועוד פרסומות שבהן מופיעים רבנים שמבטיחים שיעתירו בתפילות בעבור אנשים שיתרמו לקופה זו או אחרת. אבל לעומת מלאך ה' צבאות, האידיאל השלם, מציע יונג מטפורה מכוננת שונה: 'המרפא הפצוע'. המטפל או המנחה אינו מופיע כמושלם או כיודע כול. כמו למטופל, גם למטפל קיים צד בריא וצד פצוע. מטפל שיחשוף רק את הצד הבריא יגרום למטופל לחשוף מעצמו רק את הצד הפצוע, ולהישען לגמרי על יכולותיו של המטפל. מטפל יכול ורשאי, בתנאים המתאימים, לחשוף גם את חולשותיו בפני המטופל. המקומות הפצועים של המטפל, טוען יונג, לא רק שאינם מפריעים לטיפול אלא שעם עבודה נכונה איתם הם יכולים להפוך לכלי עבודה ולערוץ תקשורת גלוי וסמוי עם המטופל.

אם נקצין את דבריו, המטפל או מנחה הקבוצות מאפשר לקבוצה לעבור תהליך של למידה וצמיחה, אבל במקביל עובר בעצמו תהליך דומה ומשתמש בקבוצה כדי לרפא את פצעיו, ולהתפתח במקביל ועל גבי הצמיחה של הקבוצה. המנחה אינו לוח חלק ואינו מנותק מהמתרחש. בתפיסה זו תהליך הלמידה והצמיחה הוא הדדי ושוויוני הרבה יותר. המנחה נוכח ופועל כאדם עם רגשות וצרכים. ציר הלמידה אינו חד צדדי ואינו לינארי.

ידע אנכי וידע מעגלי

ההבדל השני בין המנחה לרב נעוץ לדעתי בתפיסת המושג ידע. בקבוצה נהוג לומר שהידע נמצא במרחב שבין האנשים, או במעגל המקיף אותם. תפקיד המנחה הוא לאפשר את הלמידה, לאפשר לידע הקיים לצאת, לאפשר לאדם לבטא את הרצון המוטבע בו להתפתח וללמוד.

המנחה יושב בתוך המעגל והאדם הצופה מבחוץ לא יוכל לעתים לנחש מיהו. לעומת זאת, הרב או המרצה נמצא אל מול שומעיו בעמדה היררכית שמסומנת בעמידה הפרונטלית, ולעתים, בקמפוסים למשל, ב-30 או 80 ס"מ של במה.

להבדיל מקבוצה שבה המטפורה המשמעותית היא מסע, תהליך או דיאלוג, המטפורה הזכורה לי מאחד הוויכוחים האחרונים שניהלתי בנושא זה מדמה את הרב לרופא: רק מי שלמד שבע שנים וקיבל הסמכה ורישיון יכול לדעת ולפסוק. לא נותנים לכל סטודנט שנה א' לבצע ניתוח לב.

אך באילו תחומים ניתן למומחים להחליט בעבורנו? האם ניתן לשדכן להחליט שאנחנו אוהבים מישהי כי הוא המומחה ולדעתו היא המתאימה לנו? האם ניתן לפסיכולוג לקבוע שאנחנו מאושרים אם עמוק בפנים עצוב לנו? האם יכול להיות שמישהו יכיר את האני הפנימי שלנו טוב יותר מאיתנו, כפי שאמר לי אחד החסידים: "רק הרב יוכל להגיד לי מה התיקון האמיתי שלי"?  האם הקשר בין אדם לבוראו שייך לתחום המדע המדויק או לחוויות האישיות של עולם הנפש?

לאחרונה התחילה בִּתי את לימודיה בכיתה א'. לעומת חוויות הלמידה הלא פשוטות הזכורות לי מימי בית הספר, אני מנסה להחיות דרך בתי את הצדדים הבריאים ומלאי החיים שבלהיות תלמיד. את השמחה שלה בידע החדש הנגלה לעיניה, במילה החדשה שלמדה לקרוא או בתרגיל שהיא מצליחה לפתור. אפילו, לא נעים לומר, את האושר שהיא מגלה במסגרת, בצלצול ובציות להוראות המורה. אכן, חווית הלמידה וקבלת העול יכולה להיות מצמיחה ומעוררת, אך לעתים היא עלולה להפוך גם לחוויה "מטפישה". הלמידה יכולה לפתוח אופקים של ידע ובחירה ועלולה גם לצמצם.

מורה מחכים ומורה מטפיש

קשה וייתכן שגם לא צריך לדמיין את קיומה של היהדות המסורתית ללא רב. מעבר לפונקציה ההלכתית ולצורך הקיים בלמידה פרונטלית של ידע, כנראה שאי אפשר לעולם הישיבות בפרט ולעולם הדתי בכלל ללא הערצה של דמויות שאנו מסמנים אותן כ"גדולות מהחיים", כאנשים שמתנהלים בליגה אחרת, כמטרות חיות שאליהן אפשר לשאוף. אני יכול להבין את הצורך ברב מתוך החוויה האישית שלי, כשאני נתקל באנשים שאני חש מולם שהם נמצאים במקום רוחני אחר, ומקדישים זמן רב יותר ורצינות גדולה יותר בעבודה הרוחנית שלהם. ובכל זאת, לדעתי חשוב לנסות ולסמן פתרון בדמותו של רב מסוג אחר.

בחינוך האלטרנטיבי מרבים לדבר על המורה המטפיש. פרנסיס בייקון אמר שידע הוא כוח, ושיטות הוראה מסוימות יכולות לייצר נוסחה: "ככל שהמורה יודע יותר התלמיד יֵדע פחות". ככל שהמורה יספק יותר תשובות התלמיד יתרגל לחשוב פחות ולשאול פחות שאלות. הידע של המורה עלול להפוך במקרים מסוימים את התלמיד לבור. הוא לא צריך לדעת ולא נצרך להחליט.

המורה המחכים לעומתו הוא המורה שמעורר גם את השאלה. כאמירתו של סוקרטס, החכם תפקידו להיות צרעה, לייצר אי-נחת מהקיים ומהמובן מאליו ולעורר את התלמידים לשאלה ולחיפוש. רב שבעמידתו מול תלמידיו מספק בעיקר תשובות והמלצות מעשיות באופן מסוים מנציח את התלות של השומעים בו ובכך מקטין אותם. לעומת זאת, כאשר הרב מציע כיווני חשיבה או עוזר בהבנה עמוקה יותר של ההתלבטות מתוך הפרספקטיבה שבה הוא מתבונן על הדברים, הוא מאפשר לשומע לרכוש כלים של חשיבה והתבוננות שיאפשרו לו עצמאות והעמקה בהמשך דרכו.

הכשרה שונה לרבנות

כדי שיתרבו רבנים מהסוג הזה צריך לדעתי להתקיים דיון על תפקידו של הרב, על התרומה שלו ובמקביל על הבעיות שעלולות להיווצר מהתנהלותו – אך השינוי המהותי לדעתי צריך להיות בהכשרתם של מי שעומדים לכהן בתפקיד רבני. ללא הבנה או רגישות לתהליכים אישיים וקבוצתיים בישיבה או בקהילה, וללא התנסות אישית בחשיפה ובדינמיקה בין אישית (תהליכים שמתרחשים בחלק מהקהילות בחו"ל, בייחוד בזרמים הלא אורתודוקסיים), יתקשה מאוד הרב למלא את תפקידו בצורה שלמה.

וסיפור לסיום. לפני כמה חודשים, כמו רבים מבני ישראל, ניגשתי לקנות ארבעה מינים. ליד דוכן האתרוגים פגשתי שכן חרדי, ומכיוון שאיני מומחה גדול בקשתי ממנו להסביר לי מה הוא בודק באתרוג לפני שהוא בוחר אותו. השכן הביט בי רגע ואמר: יש פה בישיבה הקרובה בית הוראה, קח את האתרוג, הם יסתכלו עליו בעבורך ואז תקנה. חשבתי על משמעות הדברים שלו. לפני כמה שנים, כשלא היה בית הוראה, כל אדם יכול היה לקנות אתרוג ולסמוך על הידע והבדיקה שהוא עושה כדי להחליט שהאתרוג כשר. אם אלך לשם, ייתכן שבני או נכדי שיקנו אתרוגים כבר לא ידעו או לא יצטרכו לדעת מה פוסל אתרוג.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' טבת התשע"א, 11.12.2010
מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"א - 696 ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: