להתגבר כארי על שכלו / תומר פרסיקו

מה מניע חלקים מתרחבים ביהדות האורתודוכסית להיפרד מההיגיון, ולקדש את העקרון של 'למעלה מטעם ודעת'? ארבע הצעות הסבר לתופעה שלא מביאה טוב ליהדות

כנגד ההיגיון השגור. ג'ורג'ו דה קיריקו, שיר אהבה, 1914

שבעים פנים לרוחניות היהודית המתחדשת, ונדמה כי אין חלל פנוי שהיא לא ממהרת למלא. התופעה שכבר מוכרת כ"תופעה" מעסיקה, ובצדק, לא רק רבנים ואקדמאים, ואלה גם אלה מתקשים לאבחן את טיבה או לשפוט את ערכה. מעל דפי מוסף 'עמדה' שצורף לגליון 'יומן' של עיתון זה בט' תשרי השנה, ביקשו מומחים שונים לבדוק האם תופעת החזרה בתשובה בימינו היא "תנועה או אופנה". ואכן, כפי שהובהר בצורה נאה במאמרי המוסף, החזרה בתשובה היום שונה מאוד מאותו גל שעלה וגאה בארץ בשנות השבעים. בשונה מאז, כיום מדובר, כפי שכתב שם שאול מייזליש, בחוזרים בתשובה "חלקיים", שמתעניינים בעיקר בקבלה ובמיסטיקה, ובאופן כללי ועקרוני יותר, כפי שקבע איתי אליצור, מדובר בדור ש"לא מחפש אמיתות, [אלא] מחפש ריגושים".

זה בהחלט מאפיין חשוב של החוזרים בתשובה בזמן הזה, ובדיוק משום כך ניתן לכלול רבים מהם לא רק בתוך אותה התעוררות רוחנית יהודית, אלא באופו כללי יותר בתוך הזרם הגדול של מה שניתן לכנות "רוחניות הניו-אייג'", אותה תופעה מבוזרת ואקלקטית שנפוצה מאוד גם בארה"ב ובאירופה, אשר במסגרתה מחפשים רוחניים שונים מבקשים דרך רוחנית שהיא בעיקרה אישית מאוד, וחוויתית מאוד. הניו-אייג' מציג דת במצב צבירה נוזלי, דת חמקמקה, משתנה תמיד, נוצצת וקורצת, ובלבד שתהיה חמה ומתוקה. מסורת, מבנה ומחוייבות הם על פי רוב ממנה והלאה.

נסיגה לאחור

מאז שנות השישים של המאה העשרים הולך ותופס תאוצה בעולם המערבי החיפוש הרוחני מהז'אנר הזה, וניתן למנות גורמים רבים שתורמים לקיומו, החל מהאכזבה מהאתוס המדעי-מטריאליסטי ועד להתפתחותה של תרבות הפנאי. אולם כבר בתחילתה של אותה מאה קיבלה התפיסה החוויתית של הדת גושפנקא רשמית עם פרסום ספרו של וויליאם ג'יימס, 'החוויה הדתית לסוגיה'. התעצמותו של הדגש על החוויה הדתית, גם בארץ כאמור, קיבלה ביטוי לאחרונה בגליון כ"ה של כתב העת 'אקדמות', שבחן את הנושא מזויותיו היהודיות יותר. בי"ז בחשון התקיים בבית מורשה ערב לרגל צאת הגליון.

הערב קיבץ כותבים ומשוררים שדיברו כולם על היבטים שונים של החוויה הדתית. הרב יהודה ברנדס נתן את המסגרת לדיון תוך שימוש במטאפורת "הלהבה והברוש" המפורסמת של זלדה, ואחריו דיבר משה וינשטוק על החוויית הקצה של הנסיעה לאומן. יואל יפה דיבר על השוני באופי ההתכוונות הדתית בין חסידות ברסלב הנלהבת לחסידות רוז'ין המאופקת, ושלמה טיקוצ'ינסקי הביא את הזוית החרדית, בה החוייה הדתית היא חוויית הדבקות בחוק והעמידה אל מול האל הבלתי מושג.

את הערב נעל פרופ' שלום רוזנברג, שאמר דברים נכוחים ומפוכחים על הרוחניות היהודית המתחדשת, להם ברצוני להקדיש רשימה זו. רוזנברג התייחס לתופעת העלייה לרגל לאומן כדי להצביע על מאפיין שלילי לדעתו של הצמא הנוכחי לרוח, והוא הרגרסיה שהוא פעמים רבות מביא לנפקדיו. בלשונו, "החזרת עטרה ליושנה היא בעייתית כאשר היא מחזירה גם את ה'יושנה'". כוונתו (אם הבנתיו נכון) הייתה שלא הבאת העבר אל ההווה כדי לפארו יש כאן, אלא החזרת ההווה אל העבר בניסיון נואש להתרפק על תמימות אמונית שאבדה. בעלייה השנתית לרגל לאומן מוצא רוזנברג נסיגה מדעת אל דפוסי פולחן של לפני מאתיים שנה ומעלה.

אני חושב שפרופ' רוזנברג צודק, ומצביע על נקודה חשובה שמאפיינת באופן ספציפי את הרוחניות היהודית המתחדשת, ובאופן אף יותר ספציפי את זו שיוצאת מתוך העולם היהודי האורתודוקסי. כוונתי היא לנטייה של זו לפנות במכוון ובמודע כנגד ההגיון הבריא והשכל הישר. במילים אחרות, אני חושב שניתן למצוא כיום בין הזרמים היותר רוחניים של היהדות האורתודוקסית נטייה לא רק להיפרד מהחשיבה המסודרת ומההגיון הפשוט בדרכה אל האלוהות, אלא אף לעשות מפרידה זו עקרון מקודש, לשאת אותה על כפיים כמעין הישג הרקוליאני של דבקות. היהודי הרוחני כמתגבר כארי – על שכלו.

לא חסרות דוגמאות לכך. כולנו מכירים פלגים שונים בחסידות ברסלב שדורשים אמונה בפתק קסום, או בכוחה של צעקה שצועקים יחד במדבר. אל אלה מצטרפת חסידות חב"ד שהשילהוב המשיחי התמוה שאופף אותה, תוך דגש על האמונה "אף על פי" המציאות, אינו עולה בקנה אחד עם חכמה, בינה ודעת. בקרב הציונות הדתית נמצא רבנים הקוראים לאמץ מוסר בלתי-אנושי שמאשר, בשם ה' ו'תורת המלך', הריגת תינוקות או נקמה עיוורת בחפים מפשע ('תג מחיר').

ושוב: יש לשים לב שהמקדמים את הדרכים הללו מדגישים חזור והדגש שהיתרון שבדרכם הוא דווקא ובעיקר בכך שהיא מנוגדת לשכל הישר, שהיא "למעלה מטעם ודעת", שעבורה יש "להשליך את השכל" או לצאת כנגד המוסר הטבעי, ההגיוני, המקובל. מקדשי האי-רציונלי טוענים כי העיקר הוא החיבור הישיר, המיידי והבלתי אמצעי ל"טבע" (תורת הרב יצחק גינזבורג) ל"תמימות" (ברסלב) או ל"אמונה" (חב"ד). העיקר להיפרד מהמחשבה ומההגיון, ולקפוץ.

אווילים, משוגעים ועופות

אל מול תופעות כאלה יש טעם בניסיון להבין מהי הסיבה המשותפת שדוחפת את קבוצות הרוחניות האלה לכיוונים כל כך מנוגדים להגיון. תחילה חשוב לשים לב שעצם הרעיון שהמבחן הגדול ביותר של האדם הדתי הוא האמונה, הוא רעיון חדש, תוצר של סוף תהליך החילון והרציונליזציה שהתחילה תנועת הנאורות לפני ארבע מאות שנה. ברוך שפינוזה, שנהוג להצמיד אליו את הכינוי "החילוני הראשון", היה בין הקולות המרכזיים שהציבו זה כנגד זה אמונה והגיון. על פי שפינוזה חולשת האדם גורמת לכך שאנשים:

"מאמינים כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובת אלוהים, ולא עוד אלא אלוהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאווילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלוהית" (מאמר תיאולוגי מדיני)

כלומר אנשים מאמינים דווקא בדברי הבאי והבל, ורואים אותם כדבר ה'. אל מול אלה הציב שפינוזה את מה שהוא מכנה "האור הטבעי", כלומר אותו מקור פנימי של בהירות אנליטית שהאדם ניחן בו בצורה אימננטית. "האור הטבעי" של שפינוזה מסמן את תחילתה של ההנגדה בין האמונה להגיון בעת החדשה.

אולם יש לשים לב ששפינוזה לא היה אתאיסט, ואף נהג למחות בתוקף על האשמתו באתאיזם. עבורו קיום האלוהים היה הגיוני, והתגלה דווקא כתוצאה משימוש נכון בשכל. אכן, גם בתחילת המאה הי"ח היה עדיין הגיוני ומובן מאליו שיש אלוהים, וגם דאיסטים נוצרים גדולים כג'ון טולנד ומתיו טינדל, שכפרו בכל "מיתוס" דתי, וביקשו להשתית את הדת אך ורק על השכל הישר, לא פיקפקו לרגע בקיומו של האל או של הנשמה הנצחית.

אבל עם השתלטותה הגוברת והולכת של ראיית העולם המדעית, עם תפוצת תיאוריית האבולוציה והמהפכה התעשייתית, עם ההבנה שהמדע מצליח להסביר כיצד העולם והחיים פועלים ומתפתחים, תוך הצגת תמונת עולם מטריאליסטית לחלוטין, הפך אלוהים, כדברי האסטרונום לפלאס לקיסרו נפוליאון, להיפותזה שאין בה צורך.

או אז, כאשר קיום האל הפך למיותר מבחינה הסברית, או אף, לדעת רבים, לבלתי-הגיוני, אז ורק אז הפך פופולרי הרעיון שהאמונה באל, דווקא ובדיוק מפני שאינה הגיונית בשום אופן, היא היא המבחן שזה האחרון מבקש מחסידיו. "אתם תאמינו בי למרות שזה בכלל לא הגיוני," לכאורה מבטיח האל, "ואני ארשום את זה לפני ואזכה אתכם בכניסה נצחית לגן עדן". כך במאה הי"ט מפתח קירקגור, לשם דוגמא, את חשיבתו על העקדה בצורה שהדגישה את אמונתו של אברהם באל. למרות שאלוהים עצמו נגלה אליו, קירקגור מעלה על נס את אמונתו של אברהם בהבטחה האלוהית, ומכנה אותו "אביר האמונה". במקביל אליו קורא ר' נחמן מברסלב להשליך את השכל ולקפוץ מעל החלל הפנויי באוחזנו את האמונה בלבד.

מתוך התפיסה הזאת נולדת הקריאה להעדיף את האמונה על השכל, את האולי על הודאי, ואף לראות באמונה עצמה הישג דתי ראשון במעלה. אולם יש לשוב ולשאול: גם אם אכן כך, מדוע קריאה זו מתפתחת בימינו לכדי אמונה לא באל, אלא בכל אותם היבטים אנטי-רציונליים שלכאורה נובעים ממנו? ולמה דווקא ביהדות זמננו? אכן, למרות שדתות ותנועות רוחניות רבות בזמננו משלבות תפיסות פנטסטיות בהחלט במערך אמונותיהן, אין עוד זרם דתי משמעותי שהופך את האמונה עצמה באלה ליסוד וללוז הפולחן הדתי. בנצרות עסוקים בעיקר בפולמוסים מוסריים (הפלות, הומוסקסואליות) מחד, ובבקשת החוויה הדתית הישירה מאידך. באיסלאם, ברובו, האמונה היא עדיין מובן מאליו. מה, אם כן, מניע את היהדות האורתודוקסית בימינו להציב דווקא את האמונה האי-רציונלית כביטוי האותנטי ביותר של הדתיות?

ארבע סיבות לאי הרציונאליות

ברצוני להציע ארבע סיבות עיקריות לדבר. ראשית, נדמה לי שאנחנו מוצאים כאן התמודדות נוספת עם הסוגייה שהעסיקה את חכמי היהדות לאורך כל ההיסטוריה היהודית, והיא סוגיית טעמי מצוות. בעוד שבמקרא הצידוק לקיום מצוות הוא כללי ונשען על המיתוס (בריאת העולם, יציאת מצריים), הרי שהחל מהמאה ה-12 מנסים הוגים יהודיים להסביר את טעמי המצוות בצורה פרטנית יותר. חלקם הביאו נימוקים קבליים לכך, וחלקם, בעיקר החל מלפני מאתיים שנה, נימוקים אתים-מוסריים.

אולם נימוקים כאלה אינם קבילים כיום, אם מפני שהמערך הקבלי הקלאסי נתפס כמגושם על ידי מחפשי הרוחניות של ימינו, ואם מפני שברור כיום שיש מצוות שמנוגדות למוסר המובן מאליו של תקופתנו (ענייני שובניזם ואתנוצנטריות כמובן). כעת, אם כן, נואשים מהניסיון להסביר כל מצווה בדרך הקבלה או האתיקה, מוותרים על המאמץ, ובמקום לנסות לתקן חור ועוד חור בסכר, גולשים על שתף המים השובר ופורץ אותו. כך מקדשים דווקא את חוסר ההסבר, ועושים מהאמונה עצמה עיקרון אמוני.

שנית, ובהמשך לכך, מפני שבנצרות ובאיסלם (ובמני זרמים ניו-אייג'יים) אין טראומה של חורבן בית וגלות, אין ממלכה ומקדש שהיו ולכאורה אמורים לחזור, אין עולם אידיאלי שאבד. משום כך קהילות נוצריות ומוסלמיות גם לא מצפות לשובם הפיזי, הממשי של אלה. הן לא חייבות להתמודד עם חוסר התאמתו המוחלט של העולם האידיאלי שלהם למציאות חיינו. אם תקוותנו היא אכן להקריב קרבנות במקדש ולהמליך מלך, הרי שקיים אצלנו דיסוננס אינהרנטי בין אמונותנו להגיון הישר ולשכל הבריא. מכאן שוב אנחנו מקבלים דחיפה לכיוון האי-רציונלי.

שלישית, אסור לשכוח את היותם של היהודים, כמעט לאורך כל ההיסטוריה שלהם, מיעוט מדוכא ונרדף, ומכורך כך בעל התנגדות מלכתחילה לקבל על עצמו את ערכי הרוב. ביטויים שליליים כמו "להתייפיף באהלי יפת" ממחישים לנו את ההסתייגות המובנית להשתלב, לא רק מבחינה חברתית אלא גם, ובעיקר, מבחינה ערכית, בתרבות המערב.

מכאן ניתן להבין שכאשר המערב מזוהה (במידה רבה של צדק) עם ערכים כקדמה, מעשיות ורציונליות, הרי שהמשיכה, ליהודי שרוצה להדר במצוות הבידול ממנו, תהיה לכיוון ההפוך בדיוק, לחיים שהם נסיגה אל העבר, אל הבלתי-מעשי ואל האי-רציונלי. בשינוי אירוני מהעבר, אדם כזה מקיים מצוות לא בגלל המיתוס, אלא למרות הרציונליות, כהתרסה ומרד בתרבות הכללית.

רביעית, יש לשים לב, כאמור, שהנטיות האנטי-רציונליות הללו שגורות בעיקר בקרב הזרמים היותר מיסטיים של האורתודוקסיה היהודית. אין זה מקרה, וזאת משום שיש גם מרכיב רוחני בכמיהה אחר הלא-הגיוני. כוונתי אינה בחיפוש הפשוט אחרי ניסים וטכניקות מאגיות, אלא לרצון להחלץ מהשיעבוד, שאכן קיים, לצורת החשיבה הרציונלית. אם להשתמש בשפתה של אסכולת פרנקפורט, הרי שהפריצה של האי-רציונלי יכולה לאפשר לנו, לכאורה או למעשה, שחרור מה"רציונליות האינסטרומנטלית", כלומר מהמכאניקה המאוד מדוייקת, ולכן במידה מסויימת חסרת חיים, של החשיבה האנליטית.

מתנתקות מהקומון סנס

דווקא מפני שכיום לכל דבר יש סיבה ועולמנו מאורגן, מסודר ומוסבר כולו, יש ערך בשחרור מהמובן, פריצה מהברור ומהמעשי. דווקא בעולם שעבר דמיסטיפיקציה יש צורך במיסתורין שמאפשרת הפעולה הבלתי מוסברת. בדרך זו האמונה בבלתי-הגיוני פירושה שהצלחנו להתעלות מעל הקטגוריות האנושיות הנחותות של ההיגיון הישר – נחותות פשוט מפני שהן מובנות.

כאן, אם כן, המיתוס המת קם לתחייה ככלי נשק כנגד האינסטרומנטליזציה של החיים. האמונה התמימה או המעשה המטורף מאפשרים לנו להשתחרר מהשעבוד לאוטומטיות הרפטטיבית של המוסר ההגיוני והיקום המטריאליסטי הקרים והזרים תמיד. למיסטיקה, זה לא סוד, תמיד היו יחסים מתוחים עם המחשבה וההגיון, והנה היום המתח הזה מועצם עוד יותר. התוצאה היא הקצנה – והתגאות – בחוסר רציונליות.

בסיבות הללו, הגם שהן מוצגות כאן כניתוחים לגופו של אדם, יש לדעתי אמת לגופו של עניין. אכן, יש צורך וערך בהצגת אלטרנטיבה לתרבות המערבית ההגמונית. יש ערך גדול גם בשמירת הזכרון של העבר ויציאה ממנו לשזירת האופק האוטופי שלנו. אף במיתוס עצמו ובחשיבה המיתית יש לדעתי אמת עמוקה משלהם, ובודאי שאסור לנו להשתעבד למכאניקה של החשיבה האינסטרומנטלית.

כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן מדובר במידה ובצורת השימוש הראויים לכל דבר, ונראה שהזרמים שהוזכרו לעיל הרחיקו הרבה מעבר למידה הטובה. כפי שפרופ' רוזנברג ציין, יש כאן רגרסיה לא בריאה אל העבר. ועוד: יש להבין שהרעיונות האנטי-רציונליים בהם דובר כאן לעולם לא יצליחו להתקבל על דעתם של יותר ממיעוט זניח, וזאת מהסיבה הפשוטה שהם אינם מתקבלים על הדעת. ה'קומון סנס' מקבל את שמו משום שהוא משותף, נפוץ, שכיח. מי שבוחר לדפוק את ראשו כנגד ההגיון השגור על הרוב לעולם ימצא את עצמו צועק מהצד על השיירה שממשיכה להתקדם, וזאת כאשר הוא עצמו תקוע בדרך ללא מוצא.

כך שעם כל החן שניתן אולי למצוא באמונה תמימה, ברור שקבוצות אלה למעשה נותנות גט כריתות לעולם. הן מתנתקות כאמור לא רק מהקומון סנס, אלא גם מההמונים שהופכים את הסנס הזה לקומון. כך הן מתעקשות לבחור בקיום דווקאי, מסתגר, ועל פי רוב כיתתי. יש בכך אולי הירואיות מסויימת, אבל גם סכנה רבה. לא רק להם, אלא לחברה כולה, לפחות ככל שאנשים אלה מנסים להגשים בפועל את חלומותיהם חסרי ההגיון.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-גיליון וישב תשע"א - 694 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. בגנות הרציונליות

    לא גנות של ממש, שהרי אין היא מגונה כשלעצמה, והיא משמשת אותנו רבות בחיי היום יום שלנו. גם אני, עכשיו, ביושבי אל המחשב, מצרף אני אותיות זו אל זו בדרך רציונלית, למען יוכל הקורא להבין את דברי.
    אלא שבשורש העניין עומד דבר אי רציונלי לחלוטין.
    ומהו?
    החלטה. מדוע החלטתי להגיב דווקא למאמר זה? היו מאמרים רבים שקראתי, ולכולם רציתי להגיב, הרי תמיד יש מה לומר, אלא שאיזה דבר (לא רציונלי) מנע ממני. עוד תמיד יש את אותו שוטר פנימי שמהסה אותך, אל תגיב, אל תגיב, לא צריך, אל תוסיף ואל תגרע. תן להמון לדבר. אלא שאותו שוטר שתק (למה?), ואני רציתי להיות המון.
    כך שנפתח לי מעין פתח, ויכולתי לשבת ולכתוב את תגובתי, כאחרון הטוקבקיסטים, או כאדם המעוניין לחשוב על איזה עניין, וכל זה אינו רציונלי כלל.

    כאמור, אני מסכים לקבל את הדעה בדבר חשיבותה המכרעת של הרציונלית בתוך הפעילות האנושית. הרציונליות מסדירה את תחומי חיינו, קובעת גבולות וגדרים, מאפשרת להמון בני אדם לחיות זה בצד זה, לתקשר זה עם זה, ולהסדיר את מערכות היחסים שבין פרטים שונים, או קבוצות שונות. ויש לה עוד תכונות נפלאות.

    אלא שתיאור זה, ואתה או את יכולים להוסיף עוד ועוד תכונות נפלאות ככל העולה על רוחכם, דל מדי.
    דל מדי למה? ישאל השואל.
    תשובתי היא: דל מדי לאדם.
    כאן המקום לומר כי כאשר אני בא לבחון רעיון כלשהו, אני מחפש קודם לכל את תפישת האדם של בעל הרעיון. האם היא בכלל קיימת? אם אני מוצא תפישה שכזו, מה טוב, ואם לאו, הרי שאין כאן מה לבדוק.
    האופן שבו אני מאפיין אדם הוא כזה: היצור/הנברא היחידי בטבע שיכול להכיל סתירה; ולא זו בלבד, אלא שמכיל. ועל הבסיס הזה אני מוסיף: האדם הינו יצור שבתוך-הטבע-מעל-לטבע, כך שהתוספת מתאימה לאיפיון. (אינני כותב הגדרת אדם, כי המושג קשה מאד להגדרה, וייתכן כי לא נמצא לו גדר. אבל את השאלה הזו אניח כרגע מחוץ לדיון.)
    האדם נושא בחובו סתירות לרוב: סתירת קיום/אי-קיום, סתירת אמת/שקר, אור/חושך, טוב/רע, חיים/מוות, גילוי/הסתר, זמני/נצחי (או זמני/אל-זמני) וגם רציונלי/אי-רציונלי. כל הסתירות הללו ועוד מתקיימות באדם בו בזמן, והן חיוניות לו. קח ממנו את הסתירה, ואין לך עוד אדם. משהו אחר, לא-אדם, יישאר בידך. אין זה נאמר לשלילה בלבד, אלא גם לחיוב, ובזה אולי אדבר לקראת הסוף.
    כך שעצם היותו של האדם מכיל סתירה מוציא אותו מיד מן התחום הרציונלי שאיננו סובל סתירות. הרציונלי פועל במישור חסר סתירות, ואם הוא מוצא סתירה הוא מסמן אותה כקבוצה ריקה, תקלה, באג, מעצור. ועם זאת, לעיתים הוא מוצא את הסתירה חיונית לו (למשל, בהוכחות מתמטיות על דרך השלילה – אם מתקבלת סתירה, הרי שאחת מהנחותינו שגויה, ואז הוכחנו את שרצינו להוכיח.)
    הדוגמא המתמטית טובה היא מאד לעניינו. מדוע? משום שהמתמטיקה מספרת לנו הרבה מאד על עצמנו. במישור הרציו/אי רציו היא מספרת לנו שאינסוף המספרים האי-רציונליים גדול בהרבה מן האינסוף הרציונלי. כמה הרבה? לאין שיעור. לאינסוף.
    (זה, בהערת אגב, הפירוש שלי להריגתו של רבי ז(ע)ירא על ידי רבה בבסעודת פורים – הגדול (רבה) לאין שיעור – המייצג את הלא מודע/אי-רציונלי – הורג את הקטן זירא-זעירא – המייצג את המודע, הרציונלי. זאת משום שבפורים אנו חושפים את הרבדים העמוקים שבנו, אותם אנו מדחיקים במהלך השנה. לפיכך חייב איניש לבסומי עדלאידע, על מנת שיבוא עדי הלא-מודע שבו, ויחשוף (תחפושת-חיפוש-חשיפה-חופש) את הרבדים שעליהם הוא טורח להגן במהלך השנה. כך שביום שאחרי רבה מחיה את זירא, כלומר החיים שבים למסלולם, ועכשיו היהודי יכול לחזור לקטנותו, להתנהג כצפוי, כמו איל, תומר, יואב, יהיה מי שיהיה, ולאו כאותו רוצח פנימי, או מלאך פנימי, או הומלס, פרפר, שתיין, פרח, מלכת הלבבות, אסתר, אחשוורוש, מאדכי, זונה, מסומם, שוטר, ספן, פרפר, וכו' יהיה אשר יהיה. זה הגילוי הגדול – אחד – יהיה אשר יהיה.)
    אני רואה שחרגתי מאד מן הנושא, אלא שהייתי רוצה עוד להוסיף שעל פי הבנתי, תומר רואה באדם ישות רציונלית ותו לא. זאת על אף שכותב לקראת סוף המאמר שיש צורך במסתורין. זהו חוסר הבנה עמוק המאפיין אנשי אקדמיה. אין צורך במסתורין משום שהוא קיים ונפוץ הרבה יותר מן הגלוי. הדברים שאותם אנו איננו יודעים עולים בשיעורם לאינסוף מאלו הגלויים לנו, לפיכך אלה הגלויים לנו וודאי אינם חזות הכל. כוונתו אולי הייתה שיש לייצר איזה מסתורין (אגב שורש ס.ת.ר – שממנו צומחת גם תיבת "סתירה" סתר, אסתר) על מנת להשיג איזה דבר, איזה ריגוש או משמעות.

    יש לי עוד כל כך הרבה להוסיף, אלא שהרעיון אני חושב ברור, ויש לי נטייה לחרוג. גם הפורמט הזה מאד לא נח לתגובה.
    אפסיק כאן, אמשיך אם יהיה עניין.
    ההחלטה הזאת נראית לי רציונלית, אבל אינני בטוח בכך.

    * בפסקה שבה מונה את ארבע הסיבות יש להחליף "שתף" ב"שטף"
    ו "מכורך" ב "מכורח".

    תודה וסליחה על אריכת הדברים ועריכתם, אם בכלל.

  2. אני אחרי שנת לילה ויקיצת בוקר, והספקתי להתחרט על כמה דברים. גם על הדברים שכתבתי. לא על מה שכתבתי, אלא על איך.

    לפיכך אוסיף מעט:
    החתירה לאיזה דבר שבעולם, והרצון לייסדו כבסיס לקיום הכללי, הופכים את הדבר מיניה וביה לעגל. דבר זה נכון לגבי חתירה לרציונליות כמו גם לאי-רציונליות (למרות שיש הבדל מסוים בין השתיים, שזו כוללת את זו, וההיא אינה כוללת את רעותה). הרציונאליות הנחמדה והחביבה אינה יכולה להיות תשתית לקיום, משום שהקיום עצמו הוא איננו רציונלי. הוא פשוט שם, כשלעצמו. ואם ננסה להחיל אותה על הקיום, בהכרח היא תימצא חסרה, ותהפוך מהר פניה מחביבות למסוכנות. כך למשל, איזה רציונל יש בלהחזיק בחיים אנשים שאינם יכולים לתפקד כלל? אנשים בעלי פיגור קשה, או בעלי עיוותים נוראים שכל קיומם נטל הוא? הרי הדבר הרציונלי הוא להפטר מהם. ואם תאמר, הדבר הרציונלי הוא להחזיקם בחיים משום שכך אנו לומדים להעריך את החיים, וגם מגינים על עצמנו, אם נמצא במצב דומה, הרי שזו תשובה שאיננה רציונלית. למה להעריך את החיים? ולמה להגן על עצמנו אם לא נוכל לזוז, לחשוב, להרגיש, לראות, ולשמוע? איזה טעם יש בקיום שכזה? אין טעם, אלא אם אתה מקבל על עצמך שלדברים יש טעם עצמי, שהוא אינו ביחס (רציו) לדברים אחרים. כלומר, במקרה זה אי הרציונלית היא שמצילה אותנו מעצמנו. שהיא מציבה את החתירה אל החיים מעבר לכל מחשבה, תובנה או רצון, אפילו יהא זה רצון להיטיב (למשל, להקל על סבלם). החתירה אל החיים בכל העיתים היא הגבול המונע מאיתנו להגשים את הרציונלית שלנו. והיא כוללת בתוכה סתירה, משום שהחתירה אל החיים אין משמעה שלא לצאת למלחמה למשל, כי מלחמה היא חלק חשוב בתוך המרקם הלא מובן הזה של החיים. היא חלק חשוב.
    "ובחרת בחיים" משמעו לבחור בחיים בכללותם, ולא במה שנוח לנו או במה שניתן להבנה. החיים מפכים ואינם עוצרים, הם אינם מתחשבים ברצונותינו או בהעדפותינו, ואף על פי כן מתקיימת התאמה לא רעה בין החיים לבין האנשים החיים. זה מעין נס מתמשך שבו אנו חיים, וקשה להבחין בו מבפנים. כך שדווקא נקודות אי ההתאמה הן אלה שמאירות לנו את החיים בנפלאותם, בהוד זיוום, באלוהיותם.

    כמובן אני מרגיש לא ברור, לא מנוסח, איש לא ערך הגהה על הדברים, אבל שיהיה. חג שמח.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: