כל העולם במה / אדמיאל קוסמן

הצגת האני בחיי היומיום, אירווינג גופמן, הוצאת רשפים, תל אביב תשמ"ט

אירווינג גופמן (1922-1982) נחשב לאחד הסוציולוגים החשובים של המאה העשרים, אבל העניין שגיליתי בו מגיל צעיר לא נבע דווקא ממשנתו הסוציולוגית, כי אם מההיבטים הרוחניים של עבודתו. היבטים רוחניים אלו, יש לומר, אינם גלויים, ולקורא של גופמן לא ייוודע הדבר ממבט ראשון. אין להתפלא אפוא על כך שרשימה זאת תגרום לכמה סוציולוגים מקצועיים להרים גבה, ולראות כדברי-הבאי את טענתי שגופמן סלל דרך להבנת בעיית האדם שלא נוסחה באופן כה מדויק על ידי איש לפניו.

האמת היא שגופמן עצמו מתעלם מהיבט רוחני זה, והוא מצמצם עצמו לחקר שיטתי של סטיגמות ודרכי הצגת-האני בחיי היומיום, אבל קשה להניח שלא היו לו מחשבות מקוריות משלו על עולמו הרוחני של האדם שמתוכן צמח המחקר הנוקדני שהוא הציע.

כדי להבין במה מדובר צריך להתחיל מהטאבו החמור-ביותר שקיים בנפש האדם, והוא הטאבו על ההיכרות עם האגו שלו עצמו. דהיינו, עם האינסטינקט האגוצנטרי שנוטה לראות הכול אך ורק דרך הפריזמה של "טוב לי" או "רע לי". מתי מעט יכירו בכך שאנו משועבדים לגמרי לישות הזאת, ולכן אין בנו ענווה אמיתית – גם אם (ואולי במיוחד כאשר) שֵׁם האל חרות על הדגל שאנו מנופפים בו. לרוב האנשים קשה להכיר בכך שהדגל עצמו, זה המתנופף מעליהם במעין גאוות-יחידה של הנבחרים (אשר רק להם התגלתה האמת-של-הקוסמוס-כולו), הוא עצמו אות וסימן לריחוקם מענווה אמיתית.

והנה, אף שגופמן, כסוציולוג, איננו יכול להשתמש בשפה שבה בחרתי, הקורא יבחין בכך שמחקריו עוסקים בחשיפת האופן המעוות והנכלולי שבו האני עוטה מסכות ומציג את עצמו לעצמו ולאחרים. מנקודת-הראות של גופמן כל העולם במה והאנשים שחקנים בהצגה הארוכה המכונה "חיים" (משחק, שכאמור, איננו מודע להם, שאם-לא-כן היו יודעים שאינם חיים; ועל כך יש להוסיף: את גופמן צריך לקרוא בלי להתרגז – ולכך צריך הכנה פנימית מסוימת).

לא לחינם בחר גופמן בספר זה כציטוט מרכזי את מה שכתב רוברט פארק, סוציולוג חשוב אחר:

מן הסתם אין זה מקרה היסטורי בלבד שפשר המילה 'אדם' (פרסונה) במובנה הראשון היא 'מסכה'. נכון יותר להניח כי יש במילה זו הבעת הכרה בכך שכל אדם, תמיד ובכל מקום, ביודעין או בלא יודעין, משחק תפקיד (עמ' 27-26).

לאור זאת מוסיף גופמן ומביא מדבריו של ג'ורג' סאנטיאנה (פילוסוף אמריקני-ספרדי מהארווארד) קטע נוסף המדהים את הקורא בעוצמת-תיאורו:

בין אם ארשת הפנים שאנו לובשים היא עליזה ובין אם היא עגומה… בעצם כך שאנו מאמצים לנו אותה ומדגישים אותה, מגדירים אנו את הלך-הרוח השליט שלנו. מכאן והלאה כל עוד נמצאים אנו תחת השפעתה המקסימה של דעה-עצמית זו – אין אנו חיים סתם אלא גם משחקים תפקיד כל חיינו. אנו מעצבים את הדמות שבחרנו בה ואנו משחקים אותה. אנו לובשים את ארשת המחשבה, אנו מגינים על תאוותינו ומעניקים להן גוון אידיאלי. אנו מעודדים את עצמנו במילים משכנעות להיות מה שהננו – מסורים, או מלאי-בוז, חסרי התחשבות או שקולים וזהירים. אנו מנהלים שיחות עם עצמנו (וכאילו עושים זאת לעיני קהל דמיוני) ואנו עוטים על עצמנו ברוב חן את אצטלת תפקידנו, ההופך חלק בלתי-נפרד מעצמיותנו… אנו עושים כל מאמץ להגשים את הרגשות הנאים שאנו מדברים עליהם, ואנו עושים כל מאמץ להאמין בדת שאליה אנו משתייכים… כל אדם… המסור לחובתו – עוטה מסכה טראגית-קמעא. בידי מסכה זו הוא מפקיד את תפקיד ייצוגו ברבים… בעוד הוא נתון – ככל יצור חי – ללחץ השיטפון המערער של החומר ממנו קורץ הריהו מגבש את רוחו לתוך דמות של רעיון… המחשבה-העצמית… מעצבת את חומר הגלם שלה תוך מדיום חדש, מדיום האידיאות, בו אובדים לחומר הגלם ממדיו הקודמים וצורתו הקודמת… ואנו נעשים 'פרסונות' או 'מסכות' (שם, עמ' 56-55).

סבורני שכל מי שיסכים לקבל את הקביעוֹת של גופמן – המציג לנו בספר זה את עצמנו כבראי – יבין שרק מכאן יכול להתחיל החיפוש הדתי. אדם שאיננו מוכן להכיר בכך איננו יכול להבין מה היא עבודת השם, משום שהוא עובד את אלילי החברה שעיצבה את דעותיו, גם אם על הדגל שהוא מניף חקוקות אותיות השם המפורש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' טבת התשע"א, 11.12.2010
מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"א - 696, ישן מפני חדש / אדמיאל קוסמן ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: