ישיבה של מטה / איתמר מרילוס

תלמידים ורבנים בישיבה האשכנזית בזים לספרדים בשילוב של עדתיות, שוביניזם ולאומיות וההנהגה הספרדית משתפת פעולה בשתיקה. רומן חדש חושף את הכיעור

ידיד נפש, ארי איתן, בבל וידיעות ספרים, 2010, 31 עמ'

ספרו של ארי איתן מתאר את תלאותיו של ציון טהרני, בחור ישיבה ספרדי הלומד בישיבת "אישרביץ" הדמיונית, ונתקל בגזענות כלפיו. בעת שקראתי את הספר נזכרתי בדבריו של השופט לואי ברנדייס, השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון בארצות הברית, שטבע את המשפט הנפלא "אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר". ארי איתן חושף לאור השמש הציבורית את פגמיה של החברה החרדית.

ציון טהרני הוא אחד מיחידי הסגולה ש"זכה" למקום בישיבה חרדית-אשכנזית, כחלק ממכסת הספרדים המצומצמת שהתירו רבני הישיבה. טהרני בא ממשפחה ענייה מאוד. אביו הוא נגר שהיה שמח שבנו ילמד תורה, אבל רק בישיבה אשכנזית, כי רק שם יוכל "להיות רב גדול". בהמשך הספר יפגוש טהרני את עמרם ביטון, שבניגוד אליו לא זכה להיות חלק מן המכסה. למרות זאת הם לומדים בחברותא ביחד, נוכח הצקות התלמידים האשכנזים לביטון ולטהרני. המפגש עם ביטון מזעזע את טהרני, משום שהוא מהווה עבורו מראה. ביטון מגיע לישיבה כבחור תמים שכל רצונו ללמוד, אלא שעם הזמן הוא נחשף לאפליה כלפיו. סופו של הספר המסתיים במותו (ואולי התאבדותו) של עמרם ביטון בעת טבילה במקווה הוא במידה רבה צפוי. ביטון מנסה לטהר את עצמו ואולי אף לנקות את עצמו מן "הלכלוך" של צבע גופו השחור באופן אובססיבי, אך רק המוות משחרר אותו מן העיסוק בצבע גופו.

אך אפילו המוות של ביטון אינו מצליח לחדור מבעד למעטה הרשעות והאדישות של ישיבת אישרביץ. במקום לעסוק בנסיבות שהובילו למוות, הכול עסוקים בשאלה האם ביטון התאבד או לא. כשאמו של ביטון רוצה להגיע לישיבה היא אינה זוכה להתעניינות כלשהי, למעט נחמתו של ואקנר, תלמיד הישיבה (ששמו המקורי הוא ואקנין), ולפיה בנה "נמצא במקום טוב יותר". זוהי דרך ההתמודדות החרדית שמציג לנו איתן לאורך כל הספר: תשובות דוגמטיות הבאות לכסות על ההתמודדות עם הבעיות.

למסתכל מן החוץ נראה לכאורה שהרצון לשימור "האשכנזיות" בישיבה הוא לגיטימי. הרצון לשימור הקהילתיות זוכה להכרה משפטית ודמוקרטית בעולם הפוסט-מודרני שבו אנו חיים (למשל בהגותו של צ'ארלס טיילור). אלא שמסִפרו של איתן עולה שמדובר לכל היותר במכבסת מילים. האשכנזיות אינה מעידה על מהות קהילתית פנימית, אלא מהווה בעיקר שם כולל לשלילת האחר. לדוגמה, החרדים בספרו של איתן הביאו לכדי הקצנה את העיקרון הלאומי. שנאת הספרדים בספר מבוססת לא מעט על "הדמיון" בינם לערבים. כך למשל, בחור ישיבה בשם ריינר מציע את האפשרות ששם משפחתו של עמרם ביטון מקורו בכך ש"אבא שלו עובד בבטון בבגדים מסריחים, כמו הערבים בבניין ליד. אין הבדל בין פרענקים לערבים". הלאומיות החרדית המוצגת בספרו של איתן היא שוביניסטית, ובמאמר מוסגר אעיר שזוהי תפנית דרמטית, אם נזכור שאך לפני מספר עשורים הציבור החרדי היה ברובו יוני.

ניכר שאיתן מכוון את חיצי ביקורתו לא רק כנגד האשכנזים, אלא לא פחות מכך כנגד ההנהגה הספרדית המשתפת פעולה בשתיקה כואבת. גם הישיבות הספרדיות הינן חסרות עמוד שדרה "ואין הבדל בינן לישיבות האשכנזיות". אלא שטהרני יוצא לא רק כנגד הישיבה האשכנזית או הספרדית, אלא כנגד המוסד הישיבתי ככלל, משום שהוא מחנך לשיטתו לעדריות ולהיררכיה רבנית. התובנה הזו מתחזקת כאשר נסתכל בדמות שעוררה את טהרני למהפך התודעתי. טהרני פוגש את ישעיה בכותל. השם ישעיה הוא שם טיפולוגי בתולדות היהדות, בין אם ניזכר בדמותו של ישעיה הנביא, שסבל רבות בשל שליחותו האלוהית, ובין אם בדמותו של ישוע הנוצרי. ישעיה של איתן הוא דמות פלאית כמעט, המצויה בין קבצנים. הוא מתדמה לאברהם בניפוץ האלילים החברתיים כמו מחשבות שווא, האלהת רבנים, תאוות ועוד. ישעיה הוא דמות שבוחרת להאמין שלא ניתן לפעול במסגרות חברתיות לתיקון. הוא מיואש מהיכולת לפעול באופן מסגרתי. ישעיה אומנם עזב את העולם שבו הוא צמח, אך מעולם לא טרח לשייך את עצמו לעולם אחר. הוא חי בסביבה אקס טריטוריאלית, ובמידה רבה ספק אם דמות היהודי שטהרני רוצה להתחקות אחריה יכולה להתקיים כתופעה חברתית.

השפה של איתן קולחת ומעשירה, ודווקא הפער בין שפת היומיום לשפה התורנית מדגיש את פיצוץ הבלון שאיתן מחולל. אך למרות הביקורת על העולם התורני החרדי, איתן מפספס בעיניי את אחת הנקודות המרכזיות שעמדו עליהם סופרים שתיארו בעבר את חווית הישיבתיות. המשקל הכמותי שהוא מעניק לביקורת על הישיבות החרדיות מקפח את עבודת ה' התמימה שהוא מטיף לה. אין בספר ציטוטים של טקסטים תורניים הנחווים כחוויה אותנטית אלא רק במסגרת כלי ניגוח, אין כמעט מתח בין "טבע" ל"תרבות" כביטוי אמיתי של התחוללות נפשית אצל טהרני (בניגוד למשל לספרו המצוין של שמואל בן-ארצי, 'נוברדוק'), אין "משברים" (בעגה הישיבתית) הנובעים מחוסר חשק ללמוד, אין תאוות הפורצות סתם כך בעת הלימוד, אין תיאורים של דבקות באלוהים המתרחשת בתוך הלימוד עצמו. העובדה שהזירה היא פוליטית בלבד מקטינה את היכולת לחוות את הספר בצורה אותנטית.

ובכל זאת מדובר בספר טוב וחשוב. יש לקוות שההשפעה שלו לטווח הארוך תהיה יותר אופטימית ממסקנתו של ישעיה: "תחושת הבוז והריחוק כלפי הספרדים הינה עמוקה ביותר, אני בספק אם בימינו היא תימחה".

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-ביקורת ספרים, סיפורת ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: