והנה הכרמל המדבר / יצחק שילת

אסון השריפה בכרמל הוא אירוע לאומי ולא אישי, וכזה גם צריך להיות חשבון הנפש. והחי ייתן אל לבו

פגעה בממלכתיות שלנו. האש בכרמל

רגילים אנו לומר לעצמנו ולאחרים: אל נהיה מנהלי חשבונות של הקב"ה. אל נחפש סיבות דתיות לאסון. לא לנו לומר שבגלל כך וכך זה קרה. הנסתרות לה' א-להינו. לכל היותר נאמר ש'החי יתן אל לִבו', ושכל אחד ואחד ייחשב את דרכיו ויחזור בתשובה.

אין ספק שעקרונית זוהי גישה נכונה, וכך נאה לנו. "אין בידינו לא משלוות הרשעים ולא מייסורי הצדיקים". יש צדיק ורע לו, ויש רשע וטוב לו, ואפילו משה רבנו לא ידע את כל תעלומות ההנהגה הא-להית (ראו ברכות ז ע"א). אף על פי כן, דומה שהדברים אמורים בעיקר לגבי הפרט. במה שנוגע לכלל ישראל – נראה כי ההימנעות הגמורה מלהצביע על משמעות דתית ספציפית של מאורעות לאומיים היא התעלמות מדברי התורה והנביאים, המלאים בדברים ברורים ונוקבים על הצורך לקשר בין המאורעות העוברים על עם ישראל לבין מצבו המוסרי, ועל החובה להתבונן – למרות המודעוּת לקוצר דעתנו – "מה הקב"ה אומר לנו" דרך המאורעות ההיסטוריים.

האש אשר יצאה ביום הראשון של חג החנוכה, "ותיצת בסבכי היער ויתאבכו גאות עשן" (ישעיהו ט), "ראיתי והנה הכרמל המדבר" (ירמיהו ד) – פגעה בממלכתיות שלנו. כל הנפגעים בנפש הם אנשי כוחות הביטחון והארגונים הממלכתיים (כולל הנער היקר גלעד ריבן ז"ל, מתנדב בכוחות הכיבוי). המחדל והעלבון הגדול, מבחינה ממלכתית, על שלא היה בידינו הציוד הדרוש, ונאלצנו לבקש את עזרת האומות מקרוב ומרחוק, צורבים בתודעתנו הלאומית. הכרמל, גאוות יפי ארצנו, היה למאכולת אש.

עורו המכבים

משהו בממלכתיות שלנו השתבש והתייבש. נשרף. אם נשיא מדינה וראש ממשלה עומדים למשפט, זה על הטרדות מיניות וזה על שחיתות ממונית – אללי לנו. אם המועמד להיות מפקד המשטרה נמצא נואף חסר לב – אללי לנו. בימי בן גוריון, משה שרת ולוי אשכול לא היו לנו חרפות כאלה. באוזניי שמעתי מפי רבנו הרצי"ה זצ"ל כאשר התמנה לוי אשכול להיות ראש ממשלה: "זו לא הגדלות של בן גוריון, לטוב ולרע, אבל – אדם הגון". אז קיבלנו את הניצחון המופלא של מלחמת ששת הימים.

המיתוס של הציונות ושל ראשית ימי המדינה היה המיתוס של המכבים. "בימים ההם בזמן הזה, מכבי מושיע ופודה, ובימינו כל עם ישראל, הוא יקום, יקום וייגאל". הביקורת החרדית על המיתוס הזה ידועה וצודקת: מכבים בלי תורה יישארו רק עם מכבי תל אביב. ומה הייתה המסקנה החרדית? לעמוד מנגד, לא להצטרף אל רוח הגבורה של כלל ישראל, לא להתגייס, לא לעבוד עבודה יצרנית, ביושר ובגלוי, ולהישאר רק עם טובות ההנאה שמעניקה המדינה.

בין החילוניות אשר לא ידעה את תורת המכבים לחרדיות אשר לא ידעה את גבורתם, מרחפת רוח המכבים, "אנשי חיל, המתנדבים לתורה" (ספר מכבים א'), ומתחננת אל בניה: קומו אתם והנהיגו את העם! רבים אתם וטובים. העם מעריך את יושרכם ואת הערכים שלכם. במערכות הפיקוד הקרבי אתם כבר הרוב. המשיכו אל כל המערכות הממלכתיות: אל המשטרה, אל משרדי הממשלה, אל כל הגופים הציבוריים, ותנו, בענוות-חן המאפיינת אתכם, דוגמה ומופת להנהגה ציבורית נקייה וערכית, דורשת טוב לעם. "עבדו את ה' א-להיכם ואת עמו ישראל" (דברי הימים ב' לה). בסופו של דבר, כל ישרי לב יצטרפו אליכם, גם חילונים וגם חרדים. כולנו בני איש אחד נחנו, וכולנו עמדנו בהר סיני כאשר ניתנה עליו תורה באש.

לא עת סגולות

והערה על התגובות הרבניות לאירועים.

כאב לי לשמוע ברדיו, בעת שהשתוללה השריפה הגדולה, את הודעת הרבנות הפונה אל הציבור ומבקשת מכל אחד ואחד לתת מטבע לצדקה, ומוסיפה ש"חנוכה הוא זמן מסוגל לישועות". רבותיי, במחילת כבודכם, לא זו השפה של חז"ל. אל תיגררו אחר תעשיית הסגולות והישועות תמורת כסף שמוכרים לנו בזמן האחרון בלוחות המודעות בקצב גובר והולך. מה שחז"ל הורו לנו הוא שאם מגיע ראש חודש כסלו ולא ירדו גשמים (וכל שכן אם ירד גשם ראשון ואחריו עברו ארבעים יום ללא גשם) גוזרים תענית על הציבור, "וכל העם נכנסים לבתי כנסיות ומתפללים וזועקים ומתחננים" (שו"ע או"ח סי' תקע"ה). מדוע לא נהגנו כך? אף לא תענית ציבור אחת? (ראו ב'שערי תשובה' שם סעיף א').

ומכיוון אחר שמענו שאין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת. אמת, כך אומרת הגמרא במסכת שבת. אבל האם עוספייה ודליית אל כרמל, ולהבדיל ניר עציון, גם הן בכלל זה?

עוד דבר אומרת הגמרא באותה מסכת: תינוק שנשבה לבין הגויים ואינו יודע עיקר שבת פטור אפילו מקרבן חטאת. וראו רמב"ם הלכות ממרים (ג, ג), המדבר על הכופרים בתורה ואומר נחרצות: "אבל בני אותם הטועים, ובני בניהם, שהדיחו אותם אבותם ונולדו במינות וגידלו אותם עליו, הרי הן כתינוק שנשבה לבין הגויים, שהוא אנוס… כך אלו האוחזים בדרכי אבותיהם שתעו. לפיכך ראוי להחזירם בתשובה, ולמשוך אותם בדרכי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה".

על עבירות שבין אדם למקום, מצד מי שכבר מתחנכים דור שלישי ורביעי בחילוניות, אין קרבן. מה שאין כן בשחיתות מוסרית, בדברים הידועים לכל אדם, כאיסורי גזל ועריות – שם יש לנו לחשוש מן הדין, ולפשפש במעשינו. והוא רחום יכפר עוון.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' טבת התשע"א, 11.12.2010

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"א - 696 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: