הנרות הם רק תוספת / עידו פכטר

חג החנוכה הוא חג ההלל: כך קבעו חכמים שיש לציין את החג, והניחו בזה יסוד לקביעת הלל לדורות במקרה של עצמאות מדינית. שורה של מקורות יובנו רק אם נניח שהנרות הצטרפו אחר כך

 

חנוכיית נשים. רותי בלוך

בתודעה המקובלת חג החנוכה נע על הציר שבין נס פך השמן ונס המלחמה. מנהגי החג השונים מקפיצים באופן תדיר את תודעתנו מן ההיזכרות בעוד יום שבו דלק השמן אל ההודאה על הניצחון המופלא של המכבים. כפילות זו מפרנסת כבר דורות את הדרשנים והלמדנים…

אך בסופו של דבר, דומה כי שני הניסים הללו סובבים על ציר אחד. שניהם מתוארים במסורת ישראל כניסים על- טבעיים, פורצי כל חוק וסדר, אשר חלו בעקבות התערבות א-להית ישירה שהביעה את אהבתו של הא-ל לעם ישראל. כנס פך השמן, שבו דלק שמן שלא כטבעו, כן נס המלחמה נתפס כאירוע ניסי שבו ניצחו "י"ב בני חשמונאי ואלעזר כמה רבבות" (כניסוחו של רש"י בפירושו לדברים לא יג). אין זה משנה אם העובדות ההיסטוריות תואמות טענה זו או לא. עצם התיאור וקריאת הכיוון שאותה הציב מספיקים כדי לצייר את חנוכה כ"חג הניסים".

האמנם?

ניצחון, לא נס

אין ברצוני להיכנס כעת לדיון על מהימנותה של המסורת בדבר נס פך השמן (המעוניין יכול למוצאו אצל שפרבר, מנהגי ישראל, ה, פרק א, וכן במחקרה של ורד נעם על מגילת תענית), אך רק אציין שלפחות לגבי נס המלחמה אין אנו מציינים בשום מקום כי עיקרו תלוי ביחס המספרי שהיה בין לוחמי החשמונאים ובין היוונים. אמת, בתפילת "על הניסים" מוזכר ניצחון של מעטים על רבים, אך זאת בנשימה אחת עם הנגדות נוספות: רשעים ביד צדיקים, זדים ביד עוסקי תורתך וכן הלאה. ניצחון המעט על הרב איננו אלא עוד פרט אחד מתיאורים שונים שבהם אנו מתארים את מלחמת החשמונאים.

יתר על כן: נס המלחמה איננו מתואר כלל כנס במובן הפרטני, אלא כמערך של ניסים שחלו באותה עת. כך אנו מודים "על הניסים" בתפילה, וכן אנו מציינים כי "הנרות הללו אנו מדליקים על הניסים…". הלשון היא תמיד לשון רבים. דבר זה מלמד על תפיסת נס חנוכה בהיבט רחב יותר מזה שאנו רגילים לו.

המפתח להבנה זו מצוי בהלכה הראשונה שבה פותח הרמב"ם את הלכות חנוכה. הרמב"ם, כהרגלו בקודש, מקדים תיאור היסטורי להלכות החנוכה, ובו הוא מציג את הנס שבעקבותיו נקבע החג (הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה א):

בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול – עד שריחם עליהם א-להי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

נס של מלחמה לא מוזכר כאן. למען האמת, אף המילה נס עצמה לא מוזכרת כאן. מה שכן מצוין כאן הוא המאורע ההיסטורי שעליו חולם עם ישראל במשך אלפי שנים, והוא חזרת מלכות לישראל.

יש שקשה בעיניהם לשוות למאורע שכזה משמעות דתית, בייחוד כאשר מדובר על מלכות בית חשמונאי שלא נחשבה כמלכות ל"מהדרין" (וראה רמב"ן על התורה, בראשית מט, י). הסיפור פשוט מדי, טבעי מדי, חילוני מדי. אין בו כל ביטוי של מעשי קדושה, ולא דיווחים על מחזות נבואיים והשראת שכינה. בסך הכול כינון עצמאות. אך בשביל זה לא צריך את הקב"ה; אנו יכולים להסתדר לבד.

אך בדיוק לשם כך, כפי שנראה, נתקן ההלל. גם במציאות של חול אנו מגלים את השגחתו של הקב"ה ומודים עליה. אנו מודים בחנוכה על העצמאות שניתנה לנו, גם ללא ניסים על טבעיים. לא בהם אנו תולים את מבוקשנו, אלא בהשגחת הקב"ה שעוזר לנו לחזור לארץ ולקיים בה את מדינתנו.

ההלל הוא התקנה

על רקע זה, דומה שניתן יהיה להבין כמה תופעות מטרידות לגבי יחסה של המסורת התורנית לחנוכה. ראשית, ידועה התמיהה מדוע רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לא מצא לנכון לחבר מסכת מיוחדת העוסקת בהלכות חנוכה – בניגוד למקבילו חג הפורים, אשר לו יוחדה מסכת מגילה. תמיהה זו אף הביאה חוקרים למסקנות תמוהות שונות. מנגד, לא מובנת עד הסוף הקביעה של חכמים כי בפורים – שבו ניצלנו ממוות לחיים, ובו נקבע יום משתה ושמחה – לא נאמר הלל, ואילו בחנוכה נוהג הלל בכל הימים.

אלא שבחינת מקורות החג מלמדת, כאמור, על כיוון אחר במהותו.

הברייתא המפורסמת במסכת שבת (כא ע"ב) העוסקת בסיפור הרקע של החג מתארת את הנס שהיה בפך השמן ומסיימת: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

הברייתא לא אומרת שקבעו להדליק נר חנוכה. התקנה היחידה שתיקנו היא להפוך את ימי החנוכה לימי הלל והודאה.

זו התקנה העיקרית של חג החנוכה. אמנם כבר מובא במסכת פסחים (קיז ע"א) כי הנביאים תיקנו לומר הלל בכל זמן של גאולה מצרה, אך תקנה זו תוקנה כאירוע חד פעמי בלבד. זהו אפוא חידושו של חג החנוכה: "לשנה אחרת קבעום לימים טובים בהלל והודאה". החידוש לא היה בזה שאמרו הלל מיד לאחר ההצלה, אלא בכך שקבעו אותו לשנה אחרת.

ומה עם הדלקת נר חנוכה? סביר להניח כי אותה לא קבע בית דין מסוים, והיא התפתחה עם השנים, בייחוד באלה הסמוכות לחורבן. לכאורה, זכר לנס לא היה צריך להיעשות כל עוד הייתה מנורה במקדש, שהרי 'הדלקתה היא הללה'. וכי יש זיכרון טוב יותר לנס מאשר המנורה עצמה? רק מזמן החורבן ואילך נראה שהיה צורך להזכיר את מנורת המקדש בכל בית ובית, ועקב כך התחיל המנהג של הדלקת נרות. רק לאחר זמן מנהג זה קיבל את חשיבותו ונהפך לתקנה המחייבת את כלל ישראל.

בעצם, חידוש זה מצוי כבר בפסקי הרמב"ם. הרמב"ם כותב בהלכות חנוכה (פרק ג הלכה ג):

ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

קריאה מדוקדקת בהלכה זו תורה לנו כי הדלקת הנרות לא הייתה חלק מתקנת חכמים אלא מנהג שהתלווה אליה ותו לא. אילו היה רוצה הרמב"ם לומר כי חכמים תיקנו את ההדלקה היה עליו להתנסח "התקינו חכמים… שיהיו… ימי שמחה והלל ושידליקו בהן וגו'". עצם הניסוח המצוי בידינו מורה שהתפתח מנהג של הדלקה לצד התקנה העיקרית של חנוכה, היא קריאת ההלל.

חג ללא הלכות

עניין זה ניכר גם מסידור שאר הלכות חנוכה. המעיין בכל פרק ג' ברמב"ם יוכל לראות כי רובו ככולו עוסק בדיני ההלל, ללא שום הזכרה של דיני הנר. רק בפרק ד' מביא הרמב"ם את דיני נר החנוכה.

על בסיס הבנה זו ניתן לבאר את תמיהותינו לעיל. רבי יהודה הנשיא לא ראה צורך לכתוב חיבור מיוחד שעוסק בהלכות חנוכה מפני שייתכן שלא היו הלכות חנוכה. אמנם היה מנהג שנפוץ ועליו נחלקו בית שמאי ובית הלל (פוחת והולך או מוסיף והולך), אך עדיין לא בא זה לידי תקנה ציבורית. עיקר הלכות חנוכה, היינו הלכות ההלל, היו מצויות כבר במקומות שונים במסכתות שונות בהקשרים שונים (סוכה, ערכין וכו'). טענה זו נתמכת בעובדה שלא זו בלבד שאין מסכת מיוחדת העוסקת בדיני חנוכה, גם אזכורו של נר החנוכה מופיע רק במקום אחד בספרות התנאית, במסכת בבא קמא (פרק ו' משנה ו'):

גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב. גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב. הניח חנוני נרו מבחוץ החנוני חייב. רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור.

חידושו של רבי יהודה אינו ברור. אם מצוות נר חנוכה היא להניחו מחוץ לבית, האם ניתן להעלות על הדעת שבמקרה כזה בעל החנות יתחייב? על כרחנו יש להבין כי החידוש הוא בזה שאף על פי שנר חנוכה יסודו במנהג, עדיין בעל החנות ייפטר.

על פי זה יש גם להבין את שאלת הגמרא "והיכן ציוונו" אשר מכוונת לנוסח ברכת נר חנוכה. הגמרא מביאה לשאלה זו שתי תשובות: "לא תסור" ו"שאל אביך ויגדך". ולכאורה הדבר תמוה: וכי חסרו לגמרא מצוות דרבנן שניתן לשאול עליהן את השאלה הזו? ומדוע הדבר יוחד רק לחנוכה?

אלא שיש לומר כי מצאנו כאן תקנה מיוחדת, תקנה אשר התפתחה ממנהג, ולפיכך שייך לשאול עליה "היכן ציוונו" – דהיינו, כיצד ניתן לברך על מנהג שהתפתח בקרב הציבור הרחב? ואכן, תשובתה של הגמרא היא שקיים בזה "לא תסור", ויש בכוחו של מנהג אשר בא לכדי תקנה לחייב בברכה, או שהדבר נובע מהגדר של "שאל אביך ויגדך", שאכן יש ביד המסורת והמנהג לחייב בברכה.

חג ההלל

תמיהתנו השנייה – על העדר הלל בפורים – מתורצת בהמשך דבריו של הרמב"ם (פרק ג' הלכה ו'):

ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל.

הרמב"ם רואה את עיקר תקנת ההלל בחג החנוכה. ניתן לשער שעד ימי החנוכה לא היה ההלל נוסח קבוע שניתן לאמרו על הצלות וניצחונות. אמרו אותו בחגים ובמועדים, אבל כנוסח המהווה כמעין "מגילה של חג" הוא לא נחשב. מזה הטעם לא מצאנו אותו בפורים. שם הייתה המגילה שדיברה בעד עצמה. אבל בחנוכה, בחג שהיה טבעי מכולם, חג ללא מגילה וללא תיעוד מפורט, היה צורך במשהו אחר. לשם כך נתקן ההלל, חידושם של חכמי אותו דור. וכך הוא נקבע לדורות, כקריאה המיוחדת של החגים שאין בהם שום מעשה סמלי שיכול לסמל את מה שאירע בהם.

סוף דבר, מן המקורות עולה (ובייחוד מן הרמב"ם) כי עיקרו של חנוכה הוא בהלל ולא בהדלקת נרות. ההלל כנראה מוסב על חזרת מלכות לישראל, בדומה לתקנת הרבנות הראשית כיום ביחס ליום העצמאות, ואילו מנהג הדלקת הנרות התפתח באופן טבעי כזכר לאותו ניצחון (כפי שהיה נהוג בתרבויות קדומות בכל מקום של שמחה; כך בתיאורי שמחת בית השואבה לדוגמה), ורק עם השנים התפתח לכדי הלכה שראו בה את עיקר נס החנוכה.

ואולם, בתודעה הדתית הדבר הצטייר באופן הפוך. קידשנו את הנרות, ואילו להלל ייחסנו פחות חשיבות. תלינו את החג בסיפור על טבעי והזנחנו את המימד הנשגב שיש בו – עצמאות ישראל. נוח היה לנו לדחוק את התודעה הדתית למקום נסתר ואזוטרי; לכונן את החג על מציאות שלא מן העולם הזה. כיום, עם חזרת עצמאות ישראל, ובעת שישנן מחלוקות גדולות על ההצדקה לאמירת הלל ביום העצמאות, ראוי שנדגיש ונעצים שוב את המימד הטבעי של החג – הודיה לקב"ה על שאיפשר לנו לחזור למדינתנו – ולא רק את המימד הנסי. כך, אולי ייפקחו עינינו ונבין את המשמעות הדתית של תהליך הגאולה שבו אנו מצויים.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו בכסלו התשע"א, 03.12.2010

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אילו הדלקת הנר בחנוכה היתה מנהג, אזי לדעת הרמב"ם לא היו מברכים עליה.

  2. תודה על התגובה, אך ציינתי את התשובה לתמיהה בגוף המאמר. מנהג הדלקת נרות איננה מנהג רגיל שהתקבע בצורתו זו לאורך הדורות, ואשר עליו פסק הרמב"ם שאין מברכין. זהו מנהג שהשתרש כתקנת החג עצמו, ועל כן הוא גם זכה לברכה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: