היוצרים של קונדרה / ראובן שבת

בספרו האחרון חולק קונדרה עם קוראיו את הגיגיו והערותיו על מבחר סופרים ואמנים בתרבות האירופית, שדומה שעיקר חשיבותם בא מהשתייכותם זאת. בין הנדיר לסתמי


פגישה, מילן קונדרה, מצרפתית: חגית בת-עדה, זמורה-ביתן, 2010, 176 עמ'

הפילוסוף הדאואיסטי הסיני צ'ונאג טסה, שחי לפני כאלפיים וחמש מאות שנה בקירוב, ישב יום אחד עם תלמידו ואמר לו: "אני הולך ומשתפר מיום ליום". "הכיצד?", שאל התלמיד. "אני פשוט יושב ושוכח הכול", השיב הפילוסוף הזקן.

גם מי שבקי אך במעט בפילוסופיה הדאואיסטית יודע שצו'אנג טסה לא התכוון לכך שהוא שש לחלות באמנזיה. השכחה כאן היא שכחת מוסכמות תרבות קדומות ובעצם השלה של דעות ישנות, של השקפות שאבד עליהן כלח, של הנחות שהוכחו כמוטעות ביסודן.

לתרבות האירופית בכללותה יש בעיה גדולה מאוד עם יכולתה להשיל מעליה השקפות והנחות ישנות. חלק מההוגים הבולטים ביבשת נאחזים בהן עדיין בכל כוחם וממאנים להיפרד מהן לטובת הנחות חדשות, טובות ומותאמות לזמנים חדשים, דינמיים ואופטימיים יותר מבחינה רוחנית.

הסופר והפילוסוף הצ'כי הידוע מילן קונדרה הוא אחד מאנשי הרוח האירופיים שעדיין נושא בהגותו חלק מהמשא הכבד הזה, מבלי להשיל ממנו כמעט מאום. קונדרה, יליד ברנו (1925), הוא בנו של אחד המלחינים הידועים בצ'כיה. הוא ספג מילדותו את הרקע המוזיקלי שמצא את ביטויו הן ביצירתו הספרותית והן בהגותו הפילוסופית (שמתמקדת לא מעט בנושא האסתטיקה).

קונדרה הוא יוצר פורה. הוא חיבר רומנים ('הבדיחה', 'הקלות הבלתי נסבלת של הקיום', 'ספר הצחוק והשכחה' ועוד) וספרי הגות ('אמנות הרומן', 'ההנאה שבאיטיות', 'המסך' ועוד). בספריו נוטה קונדרה ליצור כעין דיאלוג עם הקורא, ובעצם מבקש ממנו שיחלוק איתו בדרך זו או אחרת את מחשבותיו. בחלק מהספרים זהו בהחלט יתרון מקורי, באחרים הדבר מתגלה לעתים כטרחנות מסוימת.

בספר 'פגישה' קונדרה מפגיש את הקורא עם סופרים, מוסיקאים ואמנים אירופים ודרום-אמריקנים באמצעות מאמרים פרי עטו, מרתקים ברובם. הוא חושף בהם את דעותיו לגביהם ולגבי יצירתם, וכדרכו משתף את הקורא בדעות אלו. כספר הגותי, עם נופך אנתרופולוגי, הספר מעניין מאוד ומעמיק. ברם, חלקים ממנו לוקים בחסר או בסתמיות.

הספר מורכב גם מחלקים שהם רבי עוצמה, נוגעים באינטימיות גדולה בקורא, מותירים אותו לעתים חסר מנוח ועם סימני שאלה ואפילו חרדות בנוגע לעולמנו, וגורמים לו לתהות האם לא צדק קונדרה בכך שהגדיר את החיים "המקרה הזה הנעדר משמעות".

במסה הפותחת את הספר, 'המחווה האלימה של הצייר', המוקדשת לצייר הבריטי פרנסיס בייקון, מנתח קונדרה את יצירתו של בייקון דרך סדרת יצירות בולטת וידועה שלו. הדיוקנאות העצמיים (בייקון צייר את פניו שלו מכל מיני זוויות, כאשר הן חתוכות, מטושטשות, מעוררות אימה או מביעות חוסר תחושה) וציורי בית המטבחיים, שבהם צייר גוויות של חזירים ובני בקר תלויים על אנקולים בכל מיני וריאציות. לגבי קונדרה, מכלול יצירתו של בייקון היא חידה סתומה. אבל  החידה הזאת בעיוותה מציבה את האדם בפני שאלה מהותית מאוד: "עד איזו דרגה של עיוות עדיין נותר היחיד הוא עצמו…", היכן הגבול שמעברו "אני חדל להיות 'אני'".

בהמשך הספר מופיעים מאמרים ומסות קצרות. חלקן, כמו זו על דוסטייבסקי וזו על גרסיה מארקס, הן פניני ספרות ממש. במסה על 'מאה שנים של בדידות' מתמקד קונדרה, באינטואיציה של יוצר גדול, בעובדה שגיבורים אמיתיים של כל הרומנים הידועים הם חשוכי ילדים, מתוך בחירה. הם בעצם ילידי הרומן הגדול שיצר אותם, ולכן אי אפשר להם גם מבחינה בדיונית וגם מכל בחינה אחרת שיהיו אבות או אמהות לילדים. הוא גם מנתח, מתוך רגישות רבה, יצירות מוזיקליות חשובות של שנברג ובטהובן, ומשיק אותן לספרות ולהגות שלו, תוך שהוא מנסה, די בהצלחה, לקרבן אל לִבו של הקורא.

אך לצד הפנינים וההברקות, חלק אחר של המסות הקצרות הללו מביש את יוצרן הגדול. אלה מאמרים קצרים, שעניינם רומנים נשכחים ובלתי ידועים של סלין ושל סופרים לא ידועים, שתוכנם ומסקנתם סתמיים מאוד ומיותרים.

בחלק מהמסות קונדרה מרחיב את היריעה לכלל דיון, כמעט רכילותי, על הספרות הצרפתית – החל מספרים נשכחים של אנטול פראנס וכלה בסופרים צרפתים שפעלו באי מרטיניק שבאיים הקריביים – ומחפש במעין נואשות אחר איזו מקוריות ייחודית מבחינת איכות הכתיבה ותוכנה, שקשה למצוא בהם באמת בימינו עניין כלשהו. זוהי אותה ראייה אירופית עיקשת שמנסה להכיל לתוכה את הכול, בדרך של דיון, שהוא לכאורה מעמיק, למרות שאין בו באמת ערך ספרותי ותרבותי משמעותי.

אבל קונדרה מיטיב גם לבטא מחאה קיומית חשובה. הוא נוגע בעובדה שהעולם בימינו שטוף רדידות תרבותית ופילוסופית ואינו מעריך באמת את חשיבותה של הספרות והשירה. הוא מביא בתור דוגמה את העובדה שמגזין אירופי ידוע בחר בשני מעצבי אופנה בתור גאוני המאה והתעלם ביודעין ממחברי רומנים, משוררים ומחזאים ידועי שם וחשובים.

קונדרה מוסיף ונוגע בכישלון האירופי הגדול מכולם – מלחמת העולם השנייה ומוראותיה – דרך בבואתו של סופר איטלקי, מלפרטה, שכתב רומן בשם 'העור'. מלפרטה עשה עצמו כפשיסט, ותודות לכך שירת כעיתונאי וסופר מטעם השלטון. ברומן שלו נחשפת אירופה במלוא זוועתה. יהודים עניים מאוקראינה תלויים על צלבים ומתחננים למותם תוך ייסורי גסיסה נוראים; הרג של בני נוער פשיסטים על ידי בני נוער קומוניסטים; חייל אמריקני גוסס בייסורים. קונדרה נכנס ממש לתוך הרומן של מלפרטה, דולה משם את הפרטים הנטורליסטיים הללו ומצרפם לכלל תמונות זוועה. נראה שהוא מבקש מאיתנו הקוראים שנלמד לקח מההרס הנוראי שמלחמה קשה וחסרת שחר יכולה להביא, מהאסון שאידאולוגיות קיצוניות מביאות על עולם מבולבל דוגמת העולם האירופי שלאחר המלחמה ההיא.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' טבת התשע"א, 11.12.2010

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויגש תשע"א - 696, עיון ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: