האיום האמריקני / עינט קרמר ומיכל ברגמן

תרבות הצריכה האמריקנית הצליחה לחדור גם למגזר הדתי ולעצב מבלי משים את דפוסי ההתנהגות שלו. האור הגדול, כפי שמלמד חנוכה, טמון דווקא בצניעות

האור הפנימי דולק גם ללא תוספות שנקנות בכסף. חג החנוכה

 

“חנוכה חנוכה, חג יפה כל כך", עולה השירה מבתי ישראל. אורות החנוכה מנצנצים לכל עבר ומספרים על הנס הגדול שהיה פה, ילדי ישראל הטהורים יושבים לרגלי הוריהם ופותחים הררי מתנות…

כמו כל דבר אמריקני, גם מתנות חנוכה הגיעו אלינו והן אינן לבדן – הצרכנות המופרזת היא חלק ממגמה רחבה של תרבות אמריקנית המשפיעה על חיי כולנו, ומכתיבה סדר יום חדש לימות החול כמו גם לחגים ולמועדי ישראל.

חנוכה, החג המוקדש לניצחון האמונה היהודית על אלילי הכסף והזהב ולניצחון דרכנו הייחודית על התרבות היוונית הגלובלית, מזמין אותנו לבחון את עצמנו באשר להשפעה של תרבות הצריכה על חיינו. מה מלמד אותנו אותו כד קטן, נידח וצנוע שהביא את האור הגדול לבית המקדש?

לכאורה, הדבר פשוט וקל – 'והצנע לכת עם א-לוהיך'. הכול יודעים במה מדובר. בשבת שובתות מכוניותינו ואין אנו חלק מתרבות הצריכה שהופכת את השבת ליום הצרכנות השבועי. אלא שכדרכו של עולם, הסיסמאות והתודעה העצמית במקומן מונחות, ולמולן ניצבות וקמות תופעות המרמזות כי הדברים מסובכים מכפי שנראה במבט ראשון.

מהפכת הנביאים

נקדים ונאמר, היהדות היא אוסף מצוות מתעתעות שאינן קלות ליישום. מחד גיסא, התורה דורשת מהיהודי להיות 'בעל בית' – לשאת אישה, לעסוק ביישובו של עולם, לדאוג לרווחת בני ביתו ולנזקקים, להיות חלק מקהילה ולהדר במצוות. מאידך גיסא, בין המילים נושבת רוח עזה של מהפכנות הדורשת לתעדף את מעשינו, לצאת מהתור של המחכים להקרבת קרבנות במקדש ולהתיר אגודות מוטה, לכסות ערום ולהביאו אלינו, הביתה. הנביאים היו משורריה הגדולים של המגמה הזו, הקוראת לשבת עונג רק לאחר שינוי סדרי עולם – רק אז, בימים הגדולים שלאחרי מהפכת הצדק היהודית, ייבקע כשחר אורנו.

תאמרו, מדוע סותר 'בעל הבית' את המהפכן? על כך נוכל לענות שישנו כאן מתח וישנה מורכבות – 'בעל הבית' יכול לסייע ליתום ולאלמנה, אבל להיענות במלואו לקריאתם של ישעיהו, עמוס ומיכה יהיה לו קצת יותר קשה. ככה זה כשעסוקים: הילדים דורשים טיפול ומסגרות החיים נקבעו זה מכבר.

בבואנו לבחון את תרבות הצריכה הדתית, הופך המתח לבהיר ולברור שבעתיים. דפדוף בעלוני השבת ובעיתונים של "המגזר" יבהיר כי מחד נעשים מעשי חסד וצדקה, ומאידך – הדרישה 'הצנע לכת' מיושמת באופן חלקי ביותר. אכן, לרוב יוצעו באותם עלונים בגדים שבהם אורך השרוול מסתיר טפח ואף טפחיים, אך פעמים רבות מחיר הבגד ארוך השרוולים ואשליית היוקרה שאופפת אותו משאירים את דרישתו של מיכה להצניע לכת עם א-לוהינו מבוישת. מבול הפרסומות הפתייניות המעודדות לצרוך בגדים, כובעים, תיירות, עיצובי 'שמחות', מזכרות משמחות, כלי בית, כלי קודש מהודרים, מכללות יוקרתיות (קשה לשכוח את הקמפיין ההזוי: "והצלחת עם רעך כמוך") ועוד – מעיד כי תרבות הצריכה נכנסה אל הציבור הדתי בדלת האחורית. איש אולי לא יעז לתאר עצמו כצרכן סדרתי, אך לא פעם כך הוא הדבר: בעל הבית ובעלת הבית צורכים לא רק כחלק מהיותם מושפעים מתרבות הצריכה הכללית, אלא דווקא בשל היותם משויכים לקהילת 'בעלי בתים' דתית, שבה כך עושים כולם.

התרבות ההגמונית

המושג הראוי לשימוש לעניין זה הינו מושג ההגמוניה. בשיחה שנתן ד"ר אילון שוורץ, מנכ"ל מרכז השל לחשיבה סביבתית, שכותרתה "למה היהדות הינה הפתרון למשבר הסביבתי" – הוא מסביר את המושג ואת הקשרו לתרבות הצריכה הדתית. "התרבות הקפיטליסטית", מסביר שוורץ, "משליכה על החברה תרבות שלמה, שדרך הכלים החינוכיים שלה – תקשורת, פרסום, מיתוג וכו' – מדכאת כל תודעה נגדית. כך, משתכנעים האנשים כי המציאות שבה הם חיים אינה נובעת מתרבות מסוימת אלא מ'איך שהעולם מתנהג' או מ'טבע האדם'".

"הדרך היחידה לערער על תרבות הגמונית", ממשיך שוורץ, "היא באמצעות תודעה תרבותית חלופית, שמתוכה תוכל לגלות שכל השאר גם הוא תרבות. אורח החיים היהודי-דתי, למשל, מציע דרך אחרת לראות את המציאות שבה אנו חיים – דרך שאינה תועלתנית גרידא, דרך המוכוונת לערכים ולא רק לצרכים, ובכך כוחה לחשוף בפנינו את חלקיות הקיום של תרבות הצריכה ולאפשר לנו להסתכל עליה בעין ביקורתית".

אם ניקח למשל את מצוות השבת, הרי שמצווה זו הינה מושג יהודי מכונן המנתק את האדם מהתועלתנות, הצריכה וההשתלטות על משאבי העולם, כדברי אברהם יהושע השל בספרו 'השבת': "על האדם המבקש לחשוף את קדושת היום מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה. עליו לצעוד הרחק מהקולות הצורמים שבשאר הימים, ממתחים ומתאוות הרכישה, מהמעילה העצמית שבה הוא שרוי. עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם. שישה ימים אנו נאבקים בעולם, וסוחטים רווח מן האדמה; בשבת אנו פונים אל הזרע הנצחי הנטוע בנפשנו. לעולם מוקדשים הידיים, הנפש שייכת למימד אחר. שישה ימים אנו מנסים להשתלט על העולם, וביום השביעי עלינו להשכיל לשלוט בעצמיותנו…".

וכאן המתח נחשף במלוא עוצמתו – שכן לצד כל האמור למעלה, אין שמחה כהתרחבות לִבו של בעל הבית העובד קשה כל השבוע לפרנסת משפחתו ומקבל את שבת המלכה עם אשתו הנאה, בדירתו הנאה, כשכליו הנאים ביותר לפניו, ועל שולחנו ברבורים, שלו ודגים כמאמר הפיוט. המתח המובנה אף גדל במציאות של היום שבה כבר כולנו יודעים כי שפע זה של שולחן שבת, הכלים שעליו ומחלצות המסובין הינו אחד הגורמים למשבר הסביבתי; וכי האביונים, שאותם לא לקח בעל הבית אל ביתו, מן הסתם עמלים ברגעים אלו ממש על תחזוק מערכות הייצור של השפע.

העשיר האמיתי

ואם בשבת מצב התודעה המיוחד, הקהילתיות, העיסוק ברוח וערכי המשפחה "מצדיקים" את הבעל-בתיות הממוצעת, הרי שבתחומים אחרים נראה כאילו הציווי הדתי בא למלא את הצורך ההיפר-צרכני ולא להיפך (כמה כיסויי ראש את צריכה, אישה צנועה שלי?).

ד"ר דניאל שליט בספרו 'ספר הקניון' מסביר את כוחו של "עולם הקניון" בכך שהוא מסוגל לבלוע ולהכיל גם ערכים המנוגדים לעצם קיומו, כל עוד הם "סחירים". בקניון, מדגים שליט, ישנו חלון ראווה מלא כל טוב המציג תשמישי קדושה, נופשונים כשרים למהדרין ומגוון רעיונות להידורי מצווה, אך בית הכנסת (שאינו מוסד צרכני) יימצא בו בסופו של סבך מסדרונות לצד השירותים. כך פולשת התרבות ההגמונית גם לתחום הדתי-ערכי ומחליפה סיבה במסובב.

עולם היהדות נותן לנו כלים להתבונן על תרבות הצריכה באופן ביקורתי. בעולם התרבותי שלנו, העשיר האמיתי שמח בחלקו והגיבור האמיתי כובש את יצרו. הדיבר העשירי מזכיר לנו שתאוות הבצע אינה לגיטימית, ונרות החנוכה, שאין לנו רשות להשתמש בהם, מזכירים לנו את כוחם של הדברים שאינם מעניקים לנו עונג פיסי.

"תפקידנו כיום הוא לנסות למצוא את המקורות החיים בתוך החברה שלנו, שעל בסיסם ניתן לבנות תרבות קהילתית של ערבות הדדית, חברה צודקת ובריאה", מסכם שוורץ את הרצאתו.

חג החנוכה הוא הזדמנות לזכור כי האור הפנימי דולק בכל אחת ואחד מאיתנו, גם ללא תוספות רבות שנקנה בכספנו. כד השמן הקטן מזכיר לנו כי חפץ יכול להיות רב-ערך ובעל השפעה גם אם הוא רק כד קטן, שלא נקנה בשדרת מעצבים. אנו מדליקים את נרות החג כבית הלל, מתוך ציפייה לאור נוסף ומתוך הערכה לכל אור קטן נוסף המיתוסף לחנוכייה שלנו. חג החנוכה הוא מקום טוב להתחיל בו את 'והצנע לכת עם א-לוהיך', ולהחיל אותו על מגוון אורחות חיינו.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' טבת התשע"א, 11.12.2010
מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"א - 696, שבת קיימא ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: