גמלים מעופפים בתל אביב / ניר מן

תל אביב ידעה לחגוג כבר מראשיתה. יריד המזרח הוותיק כלל תצוגות, מופעים, נשפים ולונה פארק. ספר חדש מציף נוסטלגיה ומלמד פרק בחשיבותה של תשתית מסחרית להתפתחות היישוב

 

הגמל המעופף: 85 שנים של תערוכות וירידים בתל אביב, מרדכי נאור ובתיה כרמיאל, מרכז הירידים והקונגרסים בישראל ומוזיאון ארץ-ישראל בתל אביב, תשע"א, 336 עמ'

הספר החדש והמהודר על התערוכות והירידים בתל אביב הוא לא פחות מספר חובה לנרקומנים מכורים של נוסטלגיה יישובית. עוד ידובר כאן מיד בשבחו המחקרי והגרפי של הספר, אבל לפני הכול זהו ספר שסוחף את הקורא אל מחוזות אהבת המולדת והגאווה הלוקל-פטריוטית.

בחיים לא דמיינתי לעצמי שאתמכר לספר על הדרייב העסקי של פושרים פרטיים, על הלהיטוּת הפיננסית של העירייה ועל ביתני תצוגה של חברות מסחריות – כשכל אלה מגלמים את רוח היזמוּת הנחשונית. איך אפשר לארוז את כל מנעמי הצרכנות והבליינות העירונית, העומדים בסתירה גמורה להגשמה החלוצית בקיבוצים, בגבולות ובסְפָר, בשם סיסמת צלופן פתיינית של קניית תוצרת הארץ? אז זהו, שאפשר. לא רק שאפשר, אלא שזה אפילו לא יכול לעבוד אחרת. ללא תשתית תעשייתית ומסחרית אי אפשר לבנות משק לאומי עצמאי.

מכיוון שלא התכנסנו עד הלום להשמעת תזות במקרו-כלכלה ושוק ההון, ייאמר שעל גבו של הגמל המכונף הקורא מעופף בשמי תל אביב הקטנה והמודרנית בינות להבזקים מרחבי הארץ כולה. נחום גוטמן ועלי מוהר, מאהביה הגדולים של תל אביב, היו מיטיבים לתאר את התחושה השמימית הזאת; אבל גם הקורא הפשוט יחוש אל-נכון את ההתרגשות.

תולדות הירידים בתל אביב נחלקות לשני פרקים נבדלים. החלק הראשון החל בימי העלייה השלישית (1923) והסתיים ביריד 1936 שעמד בסימן פרוץ המרד הערבי (מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט). לאחר 23 שנים נפתח בשנת 1959 הפרק השני ביריד היובל לתל אביב במקום משכנו הנוכחי מצפון ל'גני יהושע' – 'מרכז הירידים והקונגרסים בישראל'.

מחברי הספר מסבירים את ההבדל בין תערוכה ליריד: תערוכה היא תצוגה שבה משתתפים יחידים, קבוצות, מוסדות וחברות, ואילו יריד עשוי לכלול את כל המרכיבים של תערוכה ונוסף לכך יכולים המבקרים לרכוש את המוצגים. התערוכה הראשונה נועדה להעלות על נס את תוצרת הארץ. היא נערכה ביוזמת ד"ר אליעזר ריגר מ'האיגוד למען תוצרת הארץ' וחברת 'מסחר ותעשייה' בקיץ 1923 ב'מועדון הציוני', שהיה למעשה דירה בת שלושה חדרים ומרפסת בשדרות רוטשילד 9 (בית שלוּש בפינת רחוב הרצל). התערוכה השנייה נערכה כעבור שנה בבית הספר לבנים ברחוב אחד העם. בשנים 1925, 1926 (שני ירידים), 1929 ו-1932 נערכו הירידים בשטח מיוחד בן 15 דונם שהוכשר עבורם (מִתחם תחנת האוטובוסים המרכזית הישנה), וקיבלו את שמם – יריד המזרח. ביריד 1932 הופיע לראשונה סמלו המסחרי – הגמל המעופף, בעיצובו של אדריכל היריד אריה אל-חנני. ביריד זה נחנכה לראשונה תחנת רדיו בארץ ישראל שנקראה 'רדיו תל אביב' ושידוריה נקלטו ברחבי הארץ ובאירופה.

בשנת 1934 הועתק היריד לשטח שהפשירה ממשלת המנדט ב'צפון הרחוק' – ליד שפך הירקון. לרגל האירוע הוארך רחוב דיזנגוף ונסלל עד לשערי גני התערוכה (כיכר פלומר הנוכחית), לפני שהמקום הפך לבירת הקרמיקה העכשווית של המדינה. היריד ב-1934 היה גולת הכותרת במפעל הירידים. 600 אלף מבקרים באו בשעריו (היישוב היהודי מנה אז 300 אלף נפש), עשרות מדינות, ובהן מדינות ערב השכנות, הציגו בו ועשרות אלפי תיירים ביקרו בביתני התצוגה. עד היום נותרו שרידי כמה ביתנים (תבליט עתיקות בעל בק בקיר הביתן הלבנוני, לדוגמה, ליד גלידה 'מונטנה'). ספינת הדגל של היריד היה 'ארמון תוצרת הארץ' בתכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן, כשבחזיתו מונומנט 'הפועל העברי' המפורסם של אל-חנני. ביום הספרות והאמנות ביריד קראו מיצירותיהם ביאליק, בורלא, פיכמן, שלונסקי ורבים נוספים. נערכו מופעי אמנות, תאטרון, מחול, שחמט, ספורט, נשפים ולונה פארק (מירוץ קיר המוות והתזת ראשים בגיליוטינה). בקיצור, בתל אביב ידעו גם ידעו לחגוג. דיזנגוף והנציבים הבריטים העליונים תמכו בתערוכות ובירידים ודִרבנו את פעילותם של ראשי חברת 'מסחר ותעשייה', אלכסנדר יבזרוב-עזר, שלמה יפה ומשה מדזיני.

כאשר הועתקו הירידים לשטח בן 250 דונם שמצפון לפארק הירקון שינה היריד את אופיו, וניהולו הופקד בידי 'חברת יריד המזרח בע"מ'. משנת 1972 התקיימו במקום תערוכות 'אדם ומעונו' וב-1983 נחנך מרכז הקונגרסים (ביתן 10). מדי שנה פוקדים את התערוכות והאירועים במרכז כשני מיליון מבקרים.

מאמר מאת יוסי גולדברג, חוקר תל אביב, הסוקר את האירועים שנערכו במרכז הירידים והקונגרסים, חותם את הספר. בחיבורו הוא מתאר את המניע הכלכלי שעמד ביסוד הקמת המרכז לקידום הסחר הבין-לאומי, ואת הצורך במרכז שיכנס בתחומו תערוכה ענפית עם אולמות דיונים לאנשי המקצוע מהארץ ומחו"ל. גולדברג כותב שלכינוס הראשון שנערך ב-1963 במרכז הקונגרסים נאלצו המארגנים לאלתר כלי אוכל ל-1,200 המשתתפים מסט הצילומים של הסרט 'יהודית' (בכיכובה של סופיה לורן), וציוד התרגום הסימולטני נלקח ממשפט אייכמן.

על מקור סמל הגמל המכונף מובאות בספר שתי גרסאות. אלכסנדר יבזרוב כתב בזיכרונותיו שדחה את איורי הסמל שהגיש לו אל-חנני. כשדחה יבזרוב את הצעת הגמל הצוחק, אמר לו אל-חנני המיואש: אולי תרצה שאצמיח לגמל כנפיים? רעיון מצוין, השיב יבזרוב, וכך נולד הגמל המעופף. לפי האגדה העממית, כששמע ראש עיריית יפו (שאוכלוסייתה הייתה אז גדולה מזו של תל אביב) על הכוונה להזמין אלפי מציגים ליריד המזרח ב-1932, הוא אמר בלעג שגמלים יעופו לפני שיהיה יריד כזה. בתגובה החליט דיזנגוף לקבוע את הגמל המעופף כסמל יריד המזרח. מי שאמוּנים על תעשיית פברוק האגדות האורבניות בתל אביב – החל מצילום טקס ההגרלה, כביכול, של מגרשי אחוזת-בית ונאומו המצולם של דיזנגוף (שלא היה במקום); הצ'יזבט על קביעת מקומו של נמל תל אביב ("יוסף אבידר הזעיק את כתריאל יפה מהסקציה הימית של הפועל, עלו על אופנוע לשפת הים, חלצו את הנעליים פשטו את המכנסיים ונכנסו לים לחפש מקום מתאים למזח. כתריאל צלל והכריז: כאן אין סלעים, וכך קם שם נמל") וכלה ב"מרתפי המוסד" בקריה – יודעים לנחש איזו משתי הגרסאות נשמעת אמינה יותר. עם זאת ולמרות הכול, סריטת האגוטריפ של דיזנגוף מתגמדת לעומת תרומתו העצומה לבניינה של עירו ולאופיה. בעצם, גם האגוטריפ הוא נדבך מובנה בקצף הבועתי של תל אביב.

לאמיתו של דבר, סיפורו של הספר החדש על התערוכות והירידים בתל אביב צריך להתחיל בכישרון הבלתי נתפס של בתיה כרמיאל הקוסמת. כרמיאל ניחנה במיזוג נדיר בין חוש פלאי לזהות נושא ייחודי מתולדות תל אביב, ידע היסטורי ומוזאלי בלתי נדלה, עבודת תחקיר פנומינלית ופדנטיוּת קנאית לאיכותו המושלמת של המוצר הסופי. ויש עוד משהו המאפיל על כל אלה, היא פשוט מאוהבת במושאי כתיבתה, בעירה ובמדינת ישראל. אי אפשר שלא לחוש באהבה הספוגה בדרך הבאת הדברים ובסגנון הכתיבה. היופי המופלא באהבתה מתבטא בהצגת הדברים כהווייתם. היא איננה משכתבת ומטייחת ביקורות בנות זמנן, טענות ומענות, מריבות וסכסוכים; אבל כל אלה נובעים מקבלת טבע האדם ומאופטימיות ציונית. ספריה הקודמים על העדלידעות בתל אביב הקטנה, על עיטורי קיר מאריחי קרמיקה בשנות העשרים, על בתי הקפה בעיר ועל אוסף התצלומים של שמעון קורבמן הִקנו לה את מעמדה הבלתי מעורער במדף ספרי תל אביב. אפשר לסמוך על כרמיאל שבכל נושא שתבחר או תעלה בדעתה, היא תוציא מתחת ידיה פנינה מחקרית ושכיית חמדה אמנותית.

להוצאת הספר הנוכחי הצטרף החוקר ד"ר מרדכי נאור שתרם מהידע ההיסטורי הנרחב שלו בתולדות היישוב והארץ. הצלע השלישית במֵיזם (והלא שגרתית בנוף הפקת ספרות המחקר) היא הנהלת מרכז הירידים והקונגרסים. צבי ימיני ואמיר תמרי, ראשי מרכז הירידים, נרתמו בכל מאודם להוצאת הספר האלבומי המהודר. אלמלא התגייסותם ספק אם ניתן היה לרכז את המשאבים החומריים להפקה כל כך איכותית ומוקפדת. בזירה העסקית בארץ ניתן לזהות ניצני השקעה במפעלים ספרותיים ואמנותיים ובמיזמי שימור שנודעת להם תרומה עצומה לציבור הרחב. הרווח הכפול משותפות זו – למממן (שלא משחית את הונו בספר יחצ"ני חסר ערך) וליוצר (שיכול רק לדמיין תקציב נדיב כזה מהמו"ל) – משביח את חיינו בנכסים תרבותיים ורוחניים בני-קיימא.

הספר החדש כובש ביופיו החזותי. חיים שטייר, העורך הגרפי, ראוי לכל שבח על מלאכתו. העושר הנכון והמרהיב של התצלומים, הכרוזים, מעטפות הדואר והתעודות ממגנט את הקורא לספר בעל-כורחו. נדרש כישרון מיוחד לאתר חומר ויזואלי מדויק ולשבצו בפריסה הולמת כך ששילובו בטקסט 'יצוד' כמה ציפורים באייקון אחד. ואכן התמונות האיכותיות מבארות אין-ספור תעלומות היסטוריות ומספקות הסברים מבלי להכביר מילים מיותרות. עריכת הלשון של גַניה דולב מוקפדת לעילא ומעלה את תרומתה לרמתו הגבוהה של הכותר המוגמר.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט בכסלו התשע"א, 26.11.2010
מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-ביקורת ספרים, גיליון וישב תשע"א - 694, עיון ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: