ברית, פדרליזם והגות מדינית יהודית / יצחק גייגר

לאור היסטוריה ארוכה נעדרת ריבונות ומדינה, עולה השאלה האמנם קיימת מסורת של מחשבה מדינית יהודית. קובץ מאמרים לזכרו של חלוץ המחקר בתחום מתמודד עם האתגר

 

המסורת הפוליטית היהודית לדורותיה – ספר זיכרון לדניאל י' אלעזר, עורך: משה הלינגר, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ע, 586 עמ'

פרופ' אלעזר המנוח (1999-1934) זכה למה שמעטים זוכים לו – להיות הראשון לחרוץ תלמים ראשונים בשדה מחקר חדש. זכות הראשונים שלו אף זיכתה אותו במתן שם לשדה המחקר: The Jewish Political Tradition.

לא בכדי נזקקתי לשם האנגלי של שדה המחקר. ראשית, פרופ' אלעזר, שעלה מארה"ב ב-1974, פרסם את מחקריו בתחום זה באנגלית. שנית, וזאת הסיבה המשמעותית יותר, ניתן לתרגם שם זה לעברית בשני אופנים שונים, תרגומים בעלי משמעות שונה במקצת. התרגום הראשון ניתן על דעת אלעזר עצמו. קובץ מאמרים בעריכתו אשר עסק בתחום זה תורגם לעברית ביוזמתו בתשנ"א, ושם הקובץ תורגם כך: 'המסורת המדינית היהודית'. ואילו השוואת הכריכה האנגלית עם הכריכה העברית בקובץ הזיכרון שלפנינו מעלה את התרגום: 'המסורת הפוליטית היהודית'.

מסורת מדינית מתמקדת, כדברי אלעזר עצמו בקובץ שבעריכתו, ב"דו-שיח מתמשך על אודות דפוסים הולמים, נכונים או מקובלים של התנהגות פוליטית, צורות מוסדיות ונורמות תרבותיות מדיניות". במילים אחרות, זאת מסורת המתמקדת בעיקר במבנים שלטוניים, בין אם ריבוניים (מדינה) ובין אם אוטונומיים בלבד (כמו הקהילה היהודית), ובהפעלת יחסי כוח במסגרתם. זאת תפיסה דומה לזו שרווחה כשתרגמו את Political Sciences כ"מדעי המדינה".

לא כן מסורת פוליטית העוסקת בכלל הפעלת יחסי כוח בחברה. כך, למשל, משתבצים בקובץ זה שני מאמרים – של טובה כהן ותמר רוס – שעניינם יחסי כוח בין גברים לנשים באורתודוקסיה הדתית. תפיסה זאת מרחיבה את גבול העיסוק הפוליטי והמחקר הפוליטי אל מעבר לטיפול במוסדות שלטוניים פורמליים, וכוללת את הבית והמשפחה, שכן, כדברי Kate Millet, המצוטטים במאמרה של רוס, "האישי הוא הפוליטי". כמדומה שזאת תפיסה שונה מזו של אלעזר, אך היא מובנת לאור השפעות של תפיסות פוסט-מודרניסטיות, פמיניסטיות, פוסט-קולוניאליסטיות והרמנויטיות (פרשניות) על מדעי המדינה בימינו. בהקשר זה נציין את מאמרו של דב שוורץ העוסק בהצעה לתפיסה פרשנית לכתבי הוגי הדעות של הציונות הדתית, ואת מאמרו של פרז דן על הגותו של ברדיצ'בסקי כלפי היהדות ועל תפיסתו את הזהות היהודית, מאמרים היכולים למצוא את מקומם בקובץ הנוכחי אך ספק אם היו מצורפים לקובץ הנערך על פי הגישה של אלעזר.

בנקודה נוספת דומה שהקובץ לזכרו של אלעזר איננו תואם את רוחו. הכוונה לשאלת הזכאים להיחשב כחלק מהמסורת הפוליטית היהודית. אלעזר טען שמסורת זו היא מסורת הנמצאת בדו-שיח עם המקורות היהודיים הקלאסיים – והתנ"ך בראשם – והיא בעלת שפה ומינוחים משלה ואף של רעיונות יסוד מסוימים. במילים אחרות, לא כל הגות פוליטית של יהודים תיחשב כחלק מהמסורת הפוליטית היהודית. האם ניתן להתייחס להגותם של מקס ברוד ושל קפקא כחלק ממסורת זאת, כפי שעולה מהכללת המאמר של זוהר מאור על התיאולוגיה הפוליטית שלהם, תיאולוגיה שלפי המאמר הקשר שלה למקורות היהודיים הקלאסיים ולרעיונות יסוד מסוימים הוא עקיף בלבד (דרך מרטין בובר)?

בהקשר זה נרחיב מעט במאמרו של אברהם מלמד העוסק בשאלת היסוד שהעסיקה את אלעזר: "האם קיימת מחשבה מדינית יהודית? בחינה מחודשת של המקרה הימי ביניימי". במאמר זה מציג מלמד את הנימוקים העיקריים של המכחישים את קיומה של מחשבה פוליטית יהודית מובחנת, מתמודד עם טיעונים אלה ומציג את עמדתו בזכות קיומה של הגות כזאת. לדעתו, חקר ההגות המדינית היהודית מלמד על קיומם של "ענפים שונים שצומחים מאותו הגזע" (עמ' 120). אגב כך מצביע מלמד על מאפייניה הספרותיים והתוכניים של ההגות המדינית היהודית, שהיא, כמו הגויות מדיניות שאינן מבוססות על ההגות המדינית היוונית (ובראשן, ההגות המדינית המוסלמית), לא נחשבו עד למאה העשרים כראויות לשילוב בתיאורים של התפתחות ההגות המדינית בעולם.

הקורא הערני כבר הבחין, מן הסתם, במעבר הלשוני במאמר זה בין מסורת מדינית למחשבה מדינית ולהגות מדינית. אין אלה מושגים זהים. אלעזר הצביע דווקא על מסורת מדינית, מסורת המורכבת מיחסי גומלין בין מחשבה, תרבות והתנהגות. כלומר, המסורת המדינית איננה רק הגותית, אלא בעלת ממד מעשי, ולכן יש בה מן ההמשכיות אך גם מן השינוי, בעקבות שינויים והשפעות במשך הדורות ובמקומות היישוב היהודיים השונים.

ההתמודדות עם שינויי המציאות תוך שמירת המסורת עומדת במרכז מאמרו של הרב יובל שרלו. הרב שרלו מציג את הבעיה המרכזית העומדת בפני רבני זמננו בבואם לעסוק בשאלות תורה ומדינה – בעיית המקורות. המקורות ההלכתיים המקובלים אינם מתייחסים למדינה המודרנית. לכן הניסיון להסיק מסקנה הלכתית מהמקורות הקיימים מחייב השוואה ("דימוי מילתא למילתא") למקורות העוסקים בתחומים שהקשר הישיר בינם לבין המדינה רופף ביותר. לכן מציע הרב שרלו לבחון את האפשרות להזדקק לתנ"ך כמקור אפשרי, שכן ענייני תורה ומדינה עולים בו במקומות שונים על רקע קיומן של ממלכות יהודיות והנהגה יהודית. אך הרב שרלו מודע לאפשרות להסיק מסקנות מעשיות שונות מאותו אירוע המסופר בתנ"ך. הוא מדגים זאת תוך סקירת המחלוקת בין הרב ברויאר לרב שלמה אבינר בדבר הסתמכות על הברית עם הגבעונים כדי לחייב את מדינת ישראל לקיים את הסכם השלום עם מצרים ולפנות את יישובי סיני למרות רצח הנשיא סאדאת ב-1981. הרב שלמה אבינר טען אז שאין ללמוד מהעונש שקיבלו בני ישראל על הפרת הברית עם הגבעונים על איסור להפר את הסכם השלום למרות רצח סאדאת, ואילו הרב ברויאר טען שיש ללמוד מהעונש ולכן אסור להפר את הסכם השלום. הרב שרלו אף מציין קשיים נוספים בהישענות על התנ"ך כמקור לפסיקת הלכה, כמו היותה כעין כפירה בתורה שבעל פה. לכן מציע הרב שרלו שלושה עקרונות לשימוש בתנ"ך כמקור לענייני תורה ומדינה: אי-הסתמכות בלעדית על התנ"ך, שימוש בתנ"ך בתיווך של מדרשי האגדה והפרשנים הקלאסיים, והתייחסות למסקנה כאל הלכה לא חתוכה.

פרופ' אלעזר התפרסם גם כמי שהציב את רעיון הברית במרכז המסורת המדינית היהודית, וכמי שהיה חוקר מובהק של הרעיון הפדרלי ויישומו, תוך יצירת זיקה בין רעיון הברית לבין הפדרליזם. לכן אך טבעי שחלק מהמאמרים בקובץ זה עוסקים בתרומת אלעזר בשני תחומים אלה: מאמרו של דוד זוהר על רעיון הברית אצל הרב חיים הירשנזון, דניאל אלעזר ודוד הרטמן; מאמרם של בן מולוב וזאב קאליפון על "גישתו של דניאל אלעזר לפדרליזם כבסיס לניהול סכסוכים בחברה הישראלית"; ומאמרו של נחמיה אבנרי על תרומה אפשרית של רעיון הפדרליזם לעיצוב יחסי שלטון מרכזי ושלטון מקומי בישראל. הווה אומר, רעיונותיו של אלעזר לא היו עיוניים בלבד, אלא נתפסו על ידו ועל ידי ממשיכי דרכו כיכולים לתרום תרומה ממשית לחיים הפוליטיים העכשוויים.

הצגנו על קצה המזלג מקצת מן העושר המצוי בקובץ זה, הכולל עשרים ואחד מאמרים וסקירה על פועלו של פרופ' אלעזר שהלך לעולמו לפני כעשור. בכך מציבה אוניברסיטת בר-אילן מצבת זיכרון מכובדת לאחד ממעצבי דרכה החשובים, שהשכיל לתרום לא רק בתחום המחקר האקדמי המדיני אלא גם להניח תשתית יישומית המבוססת על שורשים יהודיים.

ד"ר משה הלינגר, עורך הקובץ, מציין בסוף הקדמתו שקובץ זה "מניח תשתית לסדרה של ספרים שתעסוק בסוגיות דמוקרטיות לאור המסורת היהודית". אנו מצטרפים לתקוותו, "שכשם שהגענו לקו הגמר כעת, כך נזכה לראות את הסדרה כולה יוצאת לאור במהלך השנים הבאות ובכך לתרום להעמקת לימוד המסורת המדינית היהודית". נוסיף גם שצאתה לאור של הסדרה במדינת ישראל ובשפה העברית עשויה לשנות את הדגשים ואת האופי של חקר המסורת המדינית היהודית, מחקר שראשיתו בגולה ובלשון האנגלית. כעת הגיע הזמן לפתח תורה ארץ ישראלית גם בתחום המדיני.

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' טבת התשע"א, 11.12.2010

פורסמה ב-6 בפברואר 2011, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויגש תשע"א - 696, עיון ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: