להפסיק לחשוב על אלוהים / ישראל לוינגר

 

מכיוון שהאלוהות, לדעת הרב, מצויה בכול, הרי זו טעות לתחום אותה למקום אחד ולפתח עמה מערכת יחסים בינאישית. מהפכה מחשבתית מעצימת חיים ובונה גשרים

מתוך הספר 'מראה כהן-אלבום הראי"ה' מאת הרב יעקב פילבר

הצורך לחשוב עלדבר אלהים היא ירידה גדולה, שהיא דרושה לאדם בתור רפואה. הכפירה היא הכנה שלילית לצורך העילוי העליון שלא יהיה שום צורך לחשוב עלדבר אלהות, כי אם עצם החיים יהיה אור אלהים (פנקס ה, 104). [ההדגשות שלי. י"ל]

אחת המהפכות הגדולות של הרב קוק, שלא זכו לחלחל לתודעת הציבור, נוגעת בלבו של המושג שלכאורה אין מרכזי ממנו – אלוהים. הדרישה הבסיסית ביותר באורח חייו של יהודי דתי,  "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" – שבשל חשיבותה מנוסחת ומפורטת בסעיף הפותח את השולחן ערוך – מקבלת כאן תפנית מפתיעה. הרב קוק דורש להפסיק לחשוב על אלוהים, ולהתרכז בחיים עצמם, שהרי "עצם החיים יהיה אור אלוהים". למהפכה זו היבטים תיאולוגיים ופילוסופיים נרחבים, אך ברצוני להתמקד כאן בהיבטים הקיומיים והחינוכיים שלה: איך בונים תודעה דתית אשר לא פונה אל אלוהים? איך מעצבים חוויה דתית כשדמותו של אלוהים אינה במרכזה? האם אפשר וצריך להתפלל בלי לחשוב על אלוהים? ולאן יש להפנות את המבט?  

נשמה ולא אישיות

מה שמחשבין בדבר עצמיות האלהים, ומכוונים לזה במחשבה למרכז העבודה, כלומר למלא את רצונו של אלהים, מצד עצמותו האישית, היא בזמן הזה מאבדת כל סגולה והוד אלהי, והיא משפלת את הנפשות לשפלותה של האליליות הפעוטה, שהיתה מכוונת לעומת הילדות הפראית של האדם. האדם המפותח עולה הוא בהבנתו להכיר שכל מה שאנו פונים אל ההשלמה של ההכרה, של הטוב, של האומץ, של כל הנשגב, בזה אנו רואים את האלהים (פנקס ד, 22)

המעבר ממחשבה על אלוהים למחשבה על החיים, מביא איתו בהכרח שינוי התפיסה הקלאסית של אלוהים כדמות, אשר גם אם אין לה גוף ולא דמות הגוף, עדיין מתפקדת כסוג מסוים של אישיות, שאפשר לדבר איתה, ושמדברת איתנו, מסתכלת, מקשיבה, כועסת ומתרצה – במובן הכי אנושי שיש. הרב קוק מבקר בחריפות עמדה זו ומחליף את ביטויי האישיות, בביטויים מופשטים יותר: "שלמות ההכרה והטוב" או "נשמת העולם". הקבלת היחס בין האלוהים והעולם ליחס בין נשמת האדם וגופו אהובה במיוחד על הרב קוק, באשר היא מלמדת שאפשר לחוות את הנשמה, להיות מושפעים ממנה, להיות מוּנָעים מכוחה לפעול טוב, וכל זאת מבלי לפתח מערכת של יחסים בין-אישיים איתה ובלי לפנות אליה בגוף ראשון.

תפיסה דתית שאלוהים לא מתפקד בה כאישיות, אלא כמעין נשמה פנימית או ביטוי של שלמות הטוב, מעלה שורה של שאלות נוספות כמו משמעותה של השגחה פרטית, משמעות הדיבור האלוקי, ומשמעות התפילה. ימי הדין, העומדים בפתח, מדגישים מאד את אישיותו של אלוהים כאבינו או כמלכנו אשר אמור למלא שורה של משימות מאד אנושיות: לזכור, לסלוח, לרחם, להקשיב, לכפר ואף לתקוע בשופר. מה משמעותם של כל אלה כאשר "אנו פונים אל ההשלמה של הכרה, של הטוב של כל נשגב"? הרב קוק מציע תשובות לחלק גדול משאלות אלה, במטרה לסלול את הדרך לתודעה דתית חדשה אשר בה אין צורך לחשוב על אלוהים, אלא לחיות אותו. במסגרת זו אסתפק בהצבעה על שני תחומים מרכזיים ש"מרוויחים" מכך שמפסיקים לחשוב על אלוהים.

איפה נמצא אלוהים

כל זמן שאין האדם חושב כי אם על החיים שבחיים, שבחיים שהוא רואה שומע ומרגיש, הכל חי אצלו, וממילא הוא בא למצב של השלמת החיים שבקרבו. אבל כיון שהוא בא למדה זו, להעתיק את חי העולמים אל מקום מיוחד, מסתלק זוהר החיים של כל העולם ממנו, ואיננו שב אליו כי אם כשיבא לידי מדה זו שתשכיל אותו שכדי למצא את חי העולמים איננו צריך להביט באיזה מקום מיוחד. על כן כמקדם יכול הוא בלא שום רפרוף למצא את החיים שבחיים בחיים עצמם, בחיים שלפניו, במציאות המשתטח ביפיו וכל גווניו לעיניו (פנקס הדפים, 24)

תודעת "לית אתר פנוי מיניה" החסידית, מביאה את המאמין לחפש את אלוהים בכל מקום, ולראות את העולם כמין מסך ערפל שאנו נדרשים לחדור דרכו במבט פנימי ולמצוא מאחוריו אל מסתתר. אלוהים אולי משנה את מיקומו, ונכנס פנימה לתוך חיינו, במקום להשקיף עליהם מבחוץ, אבל הוא ממשיך לנקז אליו את מחשבותינו ושאיפותינו הרוחניות. אליו – כישות אלוהית הנמצאת מעבר לחיים, מאפילה עליהם ומדגישה את נחיתותם. 

כשהרב קוק אומר לא לחשוב על אלוהים, אין זה משום שהוא מוציא אותו מן העולם, להיפך – הוא מטמיע את אלוהים כל כך חזק בתוך העולם, עד שאין צורך לרכז את מחשבותינו בו באופן שמסלק את זוהר החיים מן העולם, אלא לרכז את עצמנו בחיים עצמם ובפוטנציאל השלמות הקיים בהם – "למצוא את החיים שבחיים בחיים עצמם".

אחת ההשלכות המיידיות של תודעה זו מופיעה בפרושו המקורי של הרב קוק לפסוק "בכל דרכיך דעהו", אשר לכאורה מכוון את מחשבותינו אל עבר אלוהים. 'תודעה מוכוונת אלוהים' אולי מרוממת את האדם מעל הסתמיות של עולם החולין, אך בד בבד היא גם מייתרת במשהו את עולם החולין כשלעצמו, ומזכירה לנו שעולמנו הוא 'עלמא דשיקרא'. כשהמציאות רק 'מצביעה' על משהו אחר שהוא הדבר האמיתי, קשה שלא לפתח יחס של זלזול, של 'בדיעבד', לעולם הזה החומרי והפגום. כנגד מגמה זו, מסביר הרב קוק את הפסוק כך שבקשת האלוהים בכל הדרכים נעשית על ידי "שישתדל בכל שכלו וכוחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות". אדם מקיים "בכל דרכיך דעהו" לא בזה שהוא חושב על ה' בזמן שהוא פועל בעולם, אלא בזה שהוא חושב איך לפעול בעולם בצורה הטובה ביותר.

גשר לעולם החילוני

אין עיקר תיקון העולם ניכר במה שמתבטא בפה ובדבר שפתיים, עיקר הדבר תלוי בעצמות שכלול החיים ופנימיות הנפשות, באדם, ובחיים המתפשטים במלוא כל. (קובץ א, שעז)

כשחושבים פחות על אלוהים ומתרכזים יותר בשכלול החיים, כבר מִטשטש קו הגבול שבין דתי לחילוני והגדרת הרב קוק ל"בכל דרכיך דעהו" תוכיח. ההשלכות הן לא רק בהגדרות הסוציולוגיות אלא בעיקר בשפה ובאפשרות התקשורת: בשפה דתית שאישיותו של אלוהים במרכזה, מהווה אלוהים הסבר אחרון לכל דבר – אנחנו נחים בשבת כי ביום השביעי לבריאה ה' "נח" (דימוי אנושי), ארץ ישראל שייכת לנו כי ה' נתן אותה לאברהם, ואנחנו חוזרים בתשובה בימי הדין כי בימים אלה ה' מעמיד במשפט כל יצורי עולמים.

השפה החילונית, לעומת זאת, תציע לאותן תופעות הסברים העולים מתוך העולם הריאלי – הסברים היסטוריים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים, תרבותיים ועוד. נדמה, שגם היום, אחרי שלמדנו להתייחס בספקנות מסוימת למדע על כל תחומיו, עדיין מהווים הסברים ריאליים אלה את תשתית התודעה של האדם הממוצע (ובכלל זה האדם הדתי הממוצע), ועל כן התהום הפעורה בין שתי מערכות השפה היא בלתי נמנעת. 'שפה מוכוונת אלוהים' תראה בהסברה החילונית תירוצים דחוקים הנובעים מחוסר אמונה אשר לעולם אין בכוחם להחליף את המחשבה האמיתית – המחשבה על ה'.

התפנית המחשבתית שהרב קוק קורא לה יוצרת קירבה מפתיעה בין שתי מערכות השפה ואף חותרת להתמזגות גמורה. ההסברים הריאליים-מדעיים נתפסים כדרכי המימוש והגילוי של שלמות החיים, של הטוב הגמור, של אלוהים. לכן, לפעמים יעדיף הרב קוק את ההסברה החילונית, כשהיא נעשית בתודעה הראויה, משום שהיא מאפשרת למצוא את החיים בחיים עצמם, בעוד ההסברה הדתית, החושבת על אלוהים, מתנתקת מן החיים – על כל עושר התובנות האנושיות שהתפתחו בהם.    

הרב קוק עצמו הניח את היסודות למיזוג השפות, אך עוד ארוכה הדרך הן בחשיפת מגמה זו בכתביו והן בבניית קומות נוספות על גבי יסודות אלה.

  האם הגיע הזמן

משני כיוונים שונים אפשר להסתייג מהמהפכה המחשבתית שהרב קוק מציע, כפי שהוסברה כאן. תחילה, אפשר לטעון שתפיסה זו טומנת בחובה נזק רוחני עצום. אלוהים שמפסיק לתפקד כאישיות וכמושא מחשבותינו הוא אולי מזוכך ומופשט יותר אך גם מרוחק, מנוכר ובלתי מושג. אין תחליף לאינטימיות ולחום הקיימים במערכת יחסים בין-אישית עם אלוהים. אין תחליף ללב המתגעגע, מתחנן ומתרפק על אלוהיו ואין תחליף ללהט ולהתמסרות שבתודעת "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", כפשוטו.

שנית – מתוך דברי הרב קוק בהם פתחנו, ומדבריו במקומות אחרים, משתמע שגם הוא עצמו ראה במהפכה זו חזון עתידי אשר עדיין לא הגיע זמנו. "הצורך לחשוב על-דבר אלהים היא ירידה גדולה, שהיא דרושה לאדם בתור רפואה". האנושות בכלל ועם ישראל בפרט, וודאי זקוקים עדיין לרפואה זו. "…כשאנו מוכרחים להמשיך חיים לתוך אורחות התבל שהם כל כך קשות ומלאות זעף, הננו צריכים לשא עין לשחקים, למצוא את ד' למעלה מעולמנו, ליושב שחקים" (פנקס הדפים, 24). בעולם שהוא כל כך רחוק משלמות חשוב דווקא לשמר את ההפרדה הבסיסית בין שמים לארץ – "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". אלוהים עדיין לא מתפקד כ"חי העולמים" ולכן בינתיים אי אפשר למצוא את אלוהים בחיים עצמם.

שתי ההסתייגויות הללו, יתכן שהן מתרצות זו את זו, וכשיגיע היום בו "עצם החיים יהיה אור אלוהים", גם כמיהת הלב תבוא על סיפוקה בדרך חדשה. יתכן גם, שהמודל של "בכל דרכיך דעהו", התובע לעשות כל דבר בשלמות ומרכז את המאמץ האנושי בשכלול החיים ובהוספת טוב לעולם, בלי לחשוב על אלוהים, יהיה בעתיד תחליף בעל עוצמה ראויה לאינטימיות שנאבד. מודל זה נראה כרגע מתאים יותר למיינסטרים של הציבור הדתי.

שאלות רבות עוד נותרו ללא מענה, הן על עצם המהפכה שהרב קוק מציע, הן על ההצעות המצויות בכתביו להגשמתה של מהפכה זו והן על העיתוי הנכון למימושה. אך דבר אחד אפשר לומר שלמדנו מהרב קוק בענייני מהפכות – הן לא יקרו לבד. ולכן למרות הסכנות הרוחניות, ולמרות סימני השאלה הרבים – נדמה שחובה על ממשיכי דרכו של הרב קוק לפעול לקידום הרעיונות שהוצגו כאן, למרות שמימושם השלם עדיין לא אפשרי. יש לחשוב על המשמעויות ועל ההשלכות של תודעה דתית שבה אין צורך לחשוב על אלוהים ויש לדלות מתוך כתבי הרב קוק את התשתית לחוויה דתית שבה אורו יהיה טמון בעצם החיים. ואולי, חוויה דתית שכזו תוכל להיות נחלת עם ישראל כולו.    

פורסמה ב-3 בפברואר 2011, ב-75 שנה לפטירת הרב קוק, גיליון שופטים תש"ע - 679 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. כשאני קורא את דבבריך ניראה לי שאתה מדבר על הרב קוק שאני כלל לא מכיר, כי בכול כתבי הראי"ה
    הוא דורש מהאדם לעסוק באלוקים דבר יום ביומו, הביא מעט מאוד מקורות שאלו לי מרפרוף מהיר בכתביו :

    פנקסי הראי"ה א', עמ' שט"ו:
    אי אפשר כלל להסיח דעת מההתבוננות על דבר אלהים. אף על פי שאין דרך לשכלנו איך לחשוב על דבר עצם האלהות, מכל מקום אותה ההשתדלות שאנו משתדלים תמיד להיות הולכים ומתקרבים אל הציור האלהי באופן היותר שלם, כפי הצורה של התכונה השכלית, זהו בעצמו הגורל היותר טוב שבחיים.
    כל המדעים כולם הם מדרגות להגיע אל הציור האלהי בשלמותו היותר אפשרית, והם מביאים אל המעלה האנושית הזאת דוקא שלא בדרך כונה לקשור אותם אל הציור האלהי בדרך קישור הגיוני, אלא מפני שכל גילוי אמת הוא גילוי אלהי, כל אמת ואמת לפי ערכה וגבורתה, וכל מה שהאדם צועד איזה צעד יותר קרוב אל גילוי האמת הרי הוא יותר קרוב אל האלהים.

    שמונה קבצים א', קי"ב:
    כל מה שיעיין יותר האדם במעשה ד', כל מה שיכוין יותר את לבו להכיר על ידם את השלמות האלהית, כל מה שיקנה לו ידיעות יותר ברורות בהליכות החיים של המוסר הטהור והשלמות של המעשים היותר טובים, כן יוסיף להופיע עליו האור אלהי, והסברות פנימיות מעונג השלמות האלהית יחלו לנבע בכליות, וימלא מחו ולבו אור ונעם עליון, הממלא את כל הנשמה ואת כל הסביבה טהרה וענות צדק, אהבת הבריות, יושר ומשפט ושמחת עולמים, המשותפת עם שפע חדות ד' ממקומו.

    שמונה קבצים א', נ' :
    "הציור של האלהות שהאדם מצייר בדעתו, הוא תמיד מעורב עם סיגי [פסולת שקיימת בחומר שאינו טהור] דמיונות כוזבים, ומתוך כך מכשיל הוא את חיי האדם והחברה. וכל העצות הרעות בדרכי החיים, וכל המדות הרעות, נובעות הן מזה."
    ולכן כותב הרב:
    אורות, עמ' קכ"ד:
    "תמיד צריך לזכך את המחשבה [המחשבה היסודית, המחשבה על המושג האלוקי], שתהיה ברורה בלא סיגים של דמיונות כוזבים, של פחדי שוא, של תכונות רעות, של העדרים וחסרונות. "

    באורות האמונה (עמ' 39-40 ) חוזר הרב על הקביעה הנזכרת, מעיון בדבריו שם נוכל להבין טוב יותר קביעתו:
    "אדם אובד הוא הכופר, חייו אינם חיים, כיון שאין אידיאל במציאות הכללית לפי מעמדו הנפשי, שוב אין אפשריות לזיק של אידיאליות פנימית אמיתית שתהיה מושרשת בקרבו, וחיים בלא אידיאל מושרש בעומקם הרי הם גרועים מחיי בהמה. "

    נושא זה נידון בהרחבה במאמר דעת אלוקים ובמאמר קרבת אלוקים, עיין שם. לפני שתכתוב לעל גישת הרב קרא מאמרים אלו..

  2. מחיקת פני האל במחשבה המערבית המודרנית היא חלק מהנסיון למחיקת פני האדם. לא צריך להתפתות לכל מהלך שכזה, גם אם יש לו ביטוי מסוים אצל הראי"ה. הדרך לקרב בין דתיים וחילוניים עוברת דוקא דרך הפנים (ע"ע לוינס) ולא דרך הסרתם לטובת 'ויטאליות' מעורפלת, אופנתית ככל שתהיה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: