אין כפרה לדם / יעקב מדן

 

דין עגלה ערופה הוא מחאה חריפה כנגד אדישות האדם ואדישות הטבע לנוכח מעשי רצח, והבהרה גמורה שקורבנות לא יועילו במקום של שפיכות דמים

 

איור מכתב העת 'התקופה'

כשנמצא חלל נופל בשדה ולא נודע מי הכהו, נצטווינו להביא עגלה ערופה. מוזרות הטקס, ובמידה רבה גם אכזריותו, הן חריגות בעולמה של התורה, ומביעות מחאה חריפה. עצם הבאת בהמה לצורך כפרה וסמיכת הזקנים את ידיהם עליה מזכירות את טקס הקורבן:

וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאש הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו (ויקרא א)

אך העגלה אינה קורבן: היא נערפת ולא נשחטת. עריפתה ודמה השפוך הם בנחל איתן ולא במקדש ה'. דומה שכל כולה לא באה אלא לומר שעל שפיכות דמים לא ניתן לכפר בקורבן:

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'… גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שמֵעַ. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ (ישעיהו א')

העגלה (החומה) מזכירה לנו את 'אִמה' – הפרה האדומה. גם מעשי הפרה האדומה דומים למעשה הקורבן, אך היא נשחטת מחוץ למקדש. העגלה באה לכפר על הרצח. הפרה באה לכפר על חטא המוות והטומאה הנגרמת ממנו. טומאתו של המוות היא בשקרו (הראי"ה), בתחושה שעלינו להסכין עמו, באשר הוא סוף כל האדם. תחושה זו היא שקר! המוות הוא עונש על חטא, והוא נובע מחטא אדם הראשון בעת שגורש מן הגן, חטא הממשיך עד היום. קורבן לא יכפר על כך!

האדם נדרש להיכנס מחדש לגן, ולאכול מפרי עץ החיים. הוא ייכנס לשם לא מכוח קורבן, אלא מכוח תיקון מעשיו. העגלה, כאמור, באה לכפר על שפיכות הדמים. לא הקורבן יכפר על כך, אלא רק לכידתו של הרוצח והענשתו.

וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשה הַיָּשר בְּעֵינֵי ה'.

 נעסוק מעט בפרטי פרשה חריגה זו.

דם על הסלע

וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ
וְעָרְפוּ שם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל.

מהו נחל איתן? התרגומים ורש"י (על פי פשט המשנה בסוטה פ"ט) פירשוהו על נחל בור (לא מעובד), טרשי, סלעי, עז וקשה. ומדוע נערפת העגלה דווקא בנחל מצוקי וסלעי? דומה שכך ביקש איוב על דמו השפוך בידי רעיו:

אֶרֶץ אַל תְּכַסִּי דָמִי וְאַל יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי

ופירושו: דמה של העגלה הנשפך אל הסלעים הקשים שבנחל העז אינו נספג בו. האדמה לא תפצה את פיה לכסותו, כפי שעשתה בחטאה על דמו השפוך של הבל, שבלעה את דמו וחיפתה בכך על פשעו של קין. הדם ימשיך לבעבע על הסלע ולדרוש את דמו השפוך של הנרצח. כך דרש גם יחזקאל (כד) את נקם שפיכות הדמים:

כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שמָתְהוּ
לֹא שפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר
לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת.

'אשר לא יעבד בו ולא יזרע' מתפרש לשיטה זו: שמעולם לא נעבדה (וגם לא תיעבד) אדמתו, מחמת טרשיותו וסלעיו (כדעת רבי יאשיה בסוטה מו).

קללת האדמה

אך הרמב"ם (הלכות רוצח ט') פירש להפך, שנחל איתן הוא נחל שמימיו שוטפים, וכפשטו של נחל איתן במקראות:

וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן (עמוס ה').

בנחל כזה מגדלים בדרך כלל גידולי שלחין יקרים, ומשקים אותם במי הנחל. המילים 'אשר לא יעבד בו ולא יזרע' מתפרשות לפי דעה זו בכך שלמרות שבחו של הנחל, משנערפה בו העגלה אסרה התורה לזרוע בו עוד לעולם! (כדעת רבי יונתן בסוטה מו).

דמה של העגלה, המייצג לענייננו את דמו של ההרוג, גורם לקללת האדמה שבה נשפך, ואין עוד לזרוע בה ולהפיק ממנה תועלת לעולם! הרצח הנסתר נשפט באמת המידה של הרצח הראשון, קין שהרג את הבל אחיו:

וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ
כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ
נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ

האדמה נענשה כשותפה להריגתו של הבל, משום שהעלימה את המעשה בעת שפצתה את פיה ובלעה את הדם. מכוחה יכול היה קין לגנוב כביכול את דעת עליון, ולענות על שאלת ה' 'אי הבל אחיך' בתשובה המתחמקת: 'לא ידעתי, השומר אחי אנוכי'. הריגת הבל כללה גם את העורמה שבניסיון לטשטש את אחריותו של קין לרצח. גם האדמה שבה נפל החלל בפרשתנו אשמה בהסתרת הרצח ומבצעו, שלא נתפס. היא מקוללת באיסור לעובדה ולזרוע בה מכאן ואילך.

השיטה פרחה

מהו הקשר בין הרצח, שמבצעו לא נתפס, לבין האדמה המקוללת בעבורו? ניתן לראות באדמה מייצגת את הטבע כולו. הטבע המשיך את מהלכו כאילו דבר לא קרה! כאילו ראוי שהשמש תמשיך לזרוח, כאילו ראוי שהפרחים ימשיכו לפרוח גם אחרי שנשפך דם נקי לחינם. הטבע שראה את העוול ולא מחה ראוי לעונש על כך. כך ביטא ח"נ ביאליק את מחאתו על הטבע, הממשיך כאילו דבר לא קרה, אחרי פרעות קישינוב:

השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט (בגיא ההריגה).

בשיר עממי יותר נכתב: "איפה הקברים (= של הרוגי המלחמות) כולם? הפרחים כיסו אותם". בעבר קראתי (איני זוכר היכן. אודה לקוראים שיפנו אותי למקור!) תיאור על נופו הנפלא של מחנה מטהאוזן, תיאור המהווה מחאה על השילוב בין יופיו לבין הזוועות שנעשו בו.

אך אפשר שהקשר בין האדמה לבין הסתרת הפשע ישיר יותר. ננסה לסרטט בקצרה תמונת רצח אפשרית העונה לתיאור בפרשתנו. איזור הררי או גבעי, ובו, בדרך הטבע, יישוב כמעט על כל גבעה. שהרי דרכם של היישובים לשכון על הגבעות לצורכי הגנה ותצפית, ומשום שאזורי הנחלים מתאימים יותר לחקלאות בשל מימיהם ואדמת הסחף שבהם.

על פי המקראות נראה שהרוצח פגש את הנרצח בשדה, כלומר בערוץ הנחל המעובד המבתר את דרכו בין שתי גבעות, בין שני יישובים. הוא ניצל את מחסה המטעים, את שאון המים הזורמים ואת העובדה שקול זעקת העזרה של הנרצח נבלע בקירות הערוץ, התגבר על הנרצח והרגו. לולא תנאי השטח והטבע, שמא היה הנרצח מצליח להימלט. שמא היה מישהו שומע את זעקתו לעזרה.

ב'אשמת' השטח

בפרשה הבאה נפגוש מעשה דומה בתועבת גילוי העריות:

וְאִם בַּשּדֶה יִמְצָא הָאִיש אֶת הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשה
וְהֶחֱזִיק בָּהּ הָאִיש וְשכַב עִמָּהּ

[…] כִּי כַּאֲשר יָקוּם אִיש עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶש כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה
כִּי בַשּדֶה מְצָאָהּ;
צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשה וְאֵין מוֹשיעַ לָהּ

האנס ניצל את תנאי השטח ואת אי האפשרות לשמוע את צעקתה של הנערה, וביצע בה את זממו. התורה משווה זאת לרצח שבפרשתנו, בשדה, בנחל.

התורה מניחה כאן שהשדה בלע את קול הצעקה, ולכן איש לא חש לעזרה. לעומת זאת, בסדום הייתה 'צעקתה' בתוך העיר.

אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשוּ כָּלָה

כיוון ששם לא חש איש לעזרה, נשפטה על כך כל העיר, ולא רק אדמתה.

*

נשוב לשדה 'שלנו', בנחל.

לכאורה נראה שבנחל זה, שהיה שותף לפשע, נערפת העגלה.

זקני הסנהדרין מודדים את המרחק אל היישובים הקרובים בגבעות הסמוכות לנחל כדי לדעת מהו המקום הקרוב ביותר ששם עשויה הייתה להישמע הזעקה לעזרה. זקני המקום חייבים להצהיר שלא היו שותפים לפשע בכך שלא חשו לעזרת הנרצח בעת שזעק לעזרה, ושלא העלימו את עיניהם מן הרוצח בעת שאולי יכלו לראותו מרחוק.

אם אכן נבלעה הזעקה בקירות הערוץ ואיש לא שמע ואיש לא ידע, אז  באה כפרת העגלה על האדמה, על הערוץ שבלע את הקול והסתיר את הרצח, ועדיין הקללה רובצת עליו. נראה שמחלוקת התנאים והפרשנים שהבאנו אינה אלא בשאלה האם באותו שדה, ערוץ, שבו נעשה הפשע, יש לערוף את העגלה במקום המים והצמחייה – או דווקא במקום שהסלעים חשופים.

לא קורבן

פרשת קין והבל כאב טיפוס לפרשתנו קשורה לא רק לקללת האדמה. היא קשורה גם לנאמר בתחילת דברינו, שעריפת העגלה בנחל מבטאת את ההיפך הגמור מקורבן. היא אומרת בכך: שום קורבן לא יכפר על שפיכות הדמים, ויש למצוא את הרוצח ולהענישו.

גם פרשת קין והבל החלה במריבה על הזכות להקריב את הקורבן שה' יקבל. קין נכשל, ועל כך עלתה חמתו על הבל. בפשטות נראה שהוא הרג את הבל כדי 'להכריח' את ה' לקבל דווקא את קורבנו שלו. ה' סירב לכך.

מקרה דומה לפרשת קין והבל אירע בסוף ימי הבית השני, ימים של שנאת אחים:

מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? (יומא כג)

שני הכוהנים התחרו על הזכות לתרום את הדשן על המזבח. הם פעלו כקין והבל. רבי צדוק ראה מיד את הקשר אל פרשת העגלה הערופה, ואל אי נכונותו של הקב"ה לכך שקורבן יכפר על שפיכות דמים.

וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית
כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ (שמות כ)

כאמור לעיל – על כך אמרו הנביאים:

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'… גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שמֵעַ. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.

חיזוק המלווה

אחתום פרשה זו בדמע בתורה שקיבלתי מפי מו"ר הרב יהודה עמיטל, שאנו מציינים עתה שלושים לפטירתו. הוא אמר אותה בשיחה בסעודה שלישית בשבת פרשת 'ויגש' לפני כארבעים שנה.

בעת שהאחים שבים אל יעקב, אחרי התוודעותו של יוסף אליהם, נאמר:

וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשר שלַח יוֹסֵף לָשאת אֹתוֹ
וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם

ובחז"ל במדרש וברש"י שם:

סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה

בפרשת עגלה ערופה אמרו חז"ל:

ואמרו, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו: וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה (סוטה מו). 

וביאר הרב ז"ל  שאפשר שהאורח (הנרצח) הגיע לעיר, ואנשי העיר לא קיבלוהו בסבר פנים יפות ולא ליוו אותו מעט בדרכו, כדי להזדהות מעט עם קשייו כהולך בדרכים. בעת שהגיע ההלך בדרכו בשדה לשעת המבחן של המאבק על חייו מול הרוצח, אפשר שאיבד משהו מרצונו ונחישותו לחיות, משום שלא חש שחייו חשובים למאן דהו. כך התגבר עליו הרוצח. אפשר שחיי הנרצח היו ניצלים אילו ידע שמישהו דואג לו ומזדהה עם קשייו. אם לא ליווהו בדרכו, אין זקני העיר יכולים לרחוץ בניקיון ידיהם ולומר: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'.

יעקב ליווה את יוסף בדרכו הקשה לשכם. אמר יוסף לאביו הזקן: אבא, חזור הביתה! אוכל להמשיך בדרכי לבד. אמר לו אביו: בני, אל תזלזל במצוות לוויה, שעתידים בניי ובניך לקבל את התורה ובה מצוות עגלה ערופה, וממנה נלמדת מצוות לוויה (לאדם חי!). יעקב המשיך אפוא ללוות את בנו כברת דרך.

בעת שפגש יוסף את אחיו מסר להם את סימן 'העגלות', המרמז לפרשת עגלה ערופה ומצוות הלוויה. וכך שלח לאביו: יכולתי לעמוד בתלאותיי בעבדות מצרים ובניסיונותיי שם, משום שחפפה עליי דאגתך לי ואהבתך אותי, אותה אהבה שעליה דיברנו כשליווית אותי בדרכי האחרונה בארץ. אהבה הכרוכה בפרשת עגלה ערופה.

אני מתקשה לתאר עד כמה ליוותה אותי שיחה זו בדרכיי הקשות בצבא, במלחמה ובמקומות אחרים, ועד כמה השפיעה גם על יחסי לאחרים. יהי זכרו ברוך!

פורסמה ב-3 בפברואר 2011, ב-גיליון שופטים תש"ע - 679 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: