הבועה הקיבוצית חודרת / אמנון לורד

 

ההוויה בקיבוץ, מנותקת מהחברה הכללית ואף ממבוגריה ומעברה שלה, מצליחה לנגוע ולחדור ממרחק השנים באמצעות דרכה הייחודית של המספרת לספר את סיפורה האישי שהוא סיפור קיבוצה. ספר שנקרא בבליעות גדולות

 

היינו העתיד, יעל נאמן; אחוזת בית, 2011, 216 עמ'

מדהים כמה פלנטת הקיבוץ ממשיכה לשחרר מתוכה אנרגיות יצירתיות רחוקות. הנה כוכב שכבה ואיננו, אבל אורו ממשיך להגיע אלינו ממרחקי שנות האור המפרידות בין קיומו לשעבר לקיומנו המשוער.

הספר 'היינו העתיד' של יעל נאמן הוא לטעמי הספר הקרוב ביותר למה שהיו החיים, כפי שאני זוכר אותם כילד בקיבוץ של השומר הצעיר. אבל ההבדלים בין קיבוץ לקיבוץ ובין קיבוץ מתנועה אחת, השומר הצעיר למשל, לבין קיבוץ מהמאוחד הם עצומים. למשל, בקיבוץ אחד שוטפים את המים במסדרון בית הילדים מצפון לדרום ובקיבוץ שני ממערב למזרח. הבדלים שהאנתרופולוג מלפורד ספירו יכול היה לדווח עליהם בהשתאות עוד במחקרו המוקדם על הקיבוץ בשנות ה-50 של המאה הקודמת.

נאמן מגדירה את ספרה כרומן אוטוביוגרפי, אבל זה נקרא יותר כאוטוביוגרפיה בגוף ראשון רבים של קיבוץ יחיעם בגליל המערבי. כמעט הכול היא מספרת באותו גוף ראשון רבים, אותה צורת דיבור שבני הקיבוץ כל כך ברחו ממנה, אך היא מתעקשת לחזור ולעשות בה שימוש מחושב. וכזאת היא גם הכותרת שנבחרה לספר כולו.

והאמת שמצליח לה. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, חשבתי על 'הביתה' של אסף ענברי. דווקא במגבלת ה"אנחנו" הזאת, היינו, סיפרנו, הלכנו, מצליחה יעל נאמן לרגש לעתים עד מחנק. ניסיתי להבין מה כל כך נוגע בספר המיוחד הזה. ציפיתי לגילויים ונגיעות יותר חודרניים, יותר חושפניים. היא לא עושה את זה, היא נמנעת. ובכל זאת עושה מספיק כדי לחבר מחדש בין המבוגר של היום עם הילד שהיה פעם.

נאמן מצליחה להימלט גם מהמתיקות והיפיוף הנוסטלגי וגם מהרימום הכוזב של הקיבוץ בחגיגות מאה השנים שלו. זה סוג של התפלשות בדשאים ובערכים של בני קיבוץ שהפכו לסלבריטאים או עיתונאים בדרך כלל, ועכשיו הם יודעים כמה הקיבוץ נתן והעניק, וכמה טוב להיכנס לאיזו מסעדה שנפתחה באיזה משק מופרט לא מכבר.

'הביתה' הוא תוצר נוסף מלפני שנה של המשך קרינת האנרגיה היצירתית הקיבוצית. בלי לשפוט איזה מהספרים טוב יותר, השוני בולט מאוד: ענברי קר, מנוכר, מחושב בתיאוריו ובבניית "הרומן" התיעודי שלו, מוביל לתובנות כאלה ואחרות בהיסטוריה הציונית בכוונת מכוון. ואילו נאמן נוגעת וחודרת. מספרת אמיתות על עצמה, "עלינו", על "עצמנו" – לא על "חברנו" לוניה. וספרה נקרא בבליעות גדולות; זה לא ספר להניח אותו ולחזור אליו כעבור שבוע. בדיוק כפי שלא מומלץ להניח פרוסת עוגה עסיסית ולחזור אליה אפילו כעבור יום.

הרבה סבל שזור בתיאוריה ובזיכרונותיה. אך אין זה סבל של קורבן, אלא סבל קיומי של מי שנולד לתוך איזו חד פעמיות שנראית לעתים, במבט מהיום, כבלתי נתפסת. בגלל הנתק הנפשי מההורים ובגלל הוויית העכשיו והרגע הכל כך אינטנסיביים בחיי הילדים בקיבוצים של אז, נוצר גם נתק בלתי מובן לכאורה בין חיי הבועה בקיבוץ לבין העבר הקרוב שהיה כמעט קטסטרופלי. ובעצם – למה כמעט? הורי הילדים ביחיעם הגיעו משם, מהמלחמה, מהשואה בהונגריה. חברי השומר הצעיר שהיו חברים בגרעינים שנקראו 'אחד במאי', 'סטאלין' ועוד שמות רבי השראה מסוג זה. הקיבוץ עצמו נקרא על שם אחת הדמויות המיתולוגיות בתולדות היישוב, יחיעם ויץ, שנפל ב-1946 בליל הגשרים בפעולה כושלת באזור. כעבור שנתיים – מלחמת העצמאות, שבה קיבוץ יחיעם עומד בהתקפות קשות ביותר של צבא קאוקג'י תוך שהוא מבודד ומנותק מהעורף. והחברים הלוחמים דורשים סיגריות. קודם כול סיגריות. הם הונגרים הרי.

כל זה, אף כי סופר, לא ממש חדר לתודעת בני הקיבוץ. בן הקיבוץ, ברגע שפקח עיניו לראות את הדשאים ואת היופי הסביבתי לא יכול לחדור את קרום ההוויה החובקת כול הזאת כדי לקלוט שהיה משהו לפני היותו ולפני היות הקיבוץ. צריך לקרוא את 'היינו העתיד' כדי להבין את התופעה. היא כרוכה בתופעת מלחמת הדורות – הילדים נגד האויב הקוסמי, המבוגרים. או כפי שהיא מכנה אותם "הוותיקים". נאמן מתארת בהומור את חדירתו העקיפה של אלוהים לקיבוץ באמצעות חיצי ההונגרית שהיו נורים מדי פעם על ידי הוריהם: "אישטנם בורזולום!"

הוריי לא היו הונגרים אלא משהו אחר לגמרי, אבל מספיק שאחד המרכיבים המרכזיים של קיבוץ הוא גרעין הונגרי כדי שכל הילדים יספגו משהו מזה. זה קודם כול קללות, שאין להזכיר אותן כאן. אני לא זוכר שיוצאי ארצות אחרות מהוותיקים היו מקללים. אבל ההונגרים עסקו בספורט הזה ולילדי הקיבוץ לראות חבר עצבני ומקלל זה היה תענוג. והם היו מעשנים. נאמן מקדישה פרק מיוחד לתרבות העישון של ההונגרים בקיבוצה ובכך העמידה אנדרטה לזן הולך ונעלם. העישון בחדר סגור, כשמקפידים להשאיר את החלונות סגורים. עידוד סמוי של הילדים להמשיך את מגמת העישון או שמא מוטב מורשת העישון. אצל גדולי המעשנים ההונגרים הסיגריה לעולם אינה נשמטת מהפה. לא מעשנים בשביל התענוג והרגיעה; העישון הוא המוזיקה הנלווית לכל דבר. היא אומרת שאצל אחדים אף פעם אי אפשר היה לראות מתי נגמרת סיגריה ומתי הם שולפים את הסיגריה הבאה מאחורי האוזן וממשיכים. צינור האפר הולך ומתארך ואצל השנדורים הוא נשאר שלם עד חריכת הסיום של הסיגריה. ביחיעם נקרא אפר הסיגריה "שנדור" – על שם מי שנחשב כנראה כגדול המעשנים.

יש דברים שיעל נאמן מדווחת עליהם ואני לא זוכר דבר דומה בקיבוצנו. ויש תופעות זכורות שאינן מוזכרות אצלה. למשל תחושת העצב והדיכאון שהייתה שורה כאשר יצא לנו לחזות פתאום בהתפרצות אלימה בין החברים. כשיוסק'ה הלך מכות עם אריה, או כשבובו הלך מכות באמצע משחק כדורגל. כאילו נשברו כללי המשחק הגדול.

אך כל תקופת הילדות נגמרה באחת ויעל נאמן מצליחה אכן להשאיר אותה בחוויית הקורא כגן עדן אבוד. בכיתה ז', בגיל 12, היא יחד עם 15 בני קבוצתה מגורשים למוסד החינוכי אשרת הצמוד לקיבוץ עברון, לא הרחק משמרת. החוויה שלה שם היא של אובדן זהות, ניתוק, הוויה פראית של שוטטות חסרת כיוון. מה שעובר, אולי מבלי שכיוונה לכך, הוא מעטפת האנרגיה הרומנטית האופפת כול בקיבוץ של פעם. הייתה המון רומנטיקה. בכול. באידיאולוגיה, בטיולי השדות, בתשוקות הרגשיות. גם זיכרונות הקיבוץ אצל בני הקיבוץ מהדור ההוא צבועים אחרת מזיכרונות של ישראלים. הקיבוצים ידעו להפוך את עצמם למיתוס – גם כאשר החיים בהם, בייחוד היום, משוך בהם לא אחת חוט של כיעור; האכזריות של היום היא מחוספסת וחומרנית, היא נטולת התום הראשוני של הקומונה האידיאולוגית בפרק החלוצי הראשון שלה.

נאמן חוותה את הילדות בקיבוץ ברגע ההיסטורי האחרון לפני הפיכת החיים בקיבוץ להוויה פרברית פרובינציאלית. הדרך שבה היא מספרת את סיפורה ואת סיפור קיבוצה היא ייחודית ומכמירת לב. היה היו אי פעם ילדים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בפברואר 2011, ב-ביוגרפיה, גיליון משפטים תשע"א - 703 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: