קול סכל / ישראל ל'

 

הקושיה של גבירצמן מ'בקהילה' טובה לאין ערוך מהתירוץ. על הבורות המקודשת של החינוך החרדי

רבי יהודה אריה ממודינה חי לפני קצת פחות מארבע מאות שנה בוונציה. די-מודינה, דמות ססגונית ביותר, כתב בין השאר את 'שאגת אריה', כתשובה לספר בשם 'קול סכל'. ספר זה, של מחבר אלמוני בשם אמיתי בן ידעיה, הכיל טענות קשות נגד קבלת חז"ל והתורה שבעל פה.

שמואל רג'יו, הידוע בכינויו יש"ר [מגוריציה], הוציא לאור את שני החיבורים בספר הנקרא 'בחינת הקבלה' (גוריציה תרי"ב). במבוא ארוך שהקדים לספר קבע יש"ר כי למעשה החיבור 'קול סכל' הוא חיבורו של די-מודינה עצמו; הייתה זו תחבולה שאפשרה לו להדפיס ספר עם טענות קשות כנגד היהדות הרבנית, בלא שיוחרם ויוקע. ואכן יש חוסר פרופורציה גמור בין איכות הטענות המועלות בספר 'קול סכל' – ובין איכות התשובות המובאות בספר 'שאגת אריה'.

גם שד"ל (שמואל דוד לוצאטו) תכנן כנראה להשתמש בטקטיקה זו בספרו 'ויכוח על חכמת הקבלה', שם העמיד את עצמו בעמדת המגן על הזוהר ועל חכמת הקבלה כנגד התקפותיו של אלמוני שהתארח אצלו בליל הושענא רבא. אלא שבסופו של דבר החליט כנראה שהעניין שקוף מדי: הוא הדפיס את הספר – אבל בסופו הודה במפורש שהאלמוני לא היה ולא נברא, והוא הוא.

מדוע נזכרתי פתאום בחיבורים אלו? ובכן: קראתי בשבוע שעבר את טורו של דוד גבירצמן בעיתון 'בקהילה' (מגזין, עמ' 62). הטור פותח כך:

אני מנסה להיחלץ מנטייתי הגנטית ולומר בקול ביקורת של ממש. הנוער שלנו, מה יהיה איתו? רק להביט ימינה ושמאלה ולהסמיק. נסו להעמיד חניך חרדי מול מקביל ממוסדות החינוך הדת״לים. דיסלקט. תראו איך יודעים שם להתבטא, איזו שפה, איזה כושר דיבור.

״הילדים המזרוחניקים מפותחים יותר״, את הקביעה הזו שמעתי שעה שהבטנו יחד, איש שיחי ואנוכי, על קבוצת ילדים מעורבת מחרדים ודתיים. חובשי הסרוגה דיברו עברית צחה, שפעו פתיחות מעוררת הערצה, זרמו בטבעיות והפגינו ידענות מופלגת בנושאים שונים. היה שם אפילו דרדק אחד שידע לדקלם על פה את שמותם של כל השופטים התנ״כיים. מדהים.

כוחותינו נראו אז חיוורים להחריד, סתמיים ושגרתיים. הצבעוניות הססגונית שריצדה סביב רק הבליטה את תוצאותיה האומללות של מערכת החינוך שלנו. נרשמו לרעתנו באותו מעמד מספר טעויות מביכות בתחום הלשוני, כושר התבטאות נמוך, הססנות וביישנות. חובשי הקטיפה השחורה הפגינו בורות מסוימת בהמון נושאים כלליים.

נס, חשבתי אז לעצמי, שאיננו נפגשים בגן חיות. האירוע עלול היה להסתיים בתוצאות קשות יותר. עמי הארצות המטופחים בחצרותינו אינם מבחינים בין תרנגול לברווז, בין פר לעז, ובוודאי שלא בין סוס לחמור. בושות.

הפוך על הפוך

ובהמשך הופיעו עוד קטעים 'מרנינים' מן הסוג הזה:

אין ספק שבמנגנון הרמטי כמו זה שעליו מושתת החינוך החרדי (בתקווה להמשך שימור התופעה), מאגרי מידע רבים נחסמים. התלמידים במערכות החינוך שלנו צופים בתמונת עולם חלקית, מצונזרת ואפופת היסח דעת מנושאים שונים. הם גם אינם מסוגלים לפתח אפיקי חשיבה חדשניים במיוחד. לא מעודדים אצלנו חשיבה עצמאית, במיוחד לא בנושאים רגישים כמו אמונה וקדושה.

…התנ״ך אותו פוגשים ילדינו – חתום. לא הנחנו להם בקעה להתגדר בה ולומר דעות. כך קיבלנו אותו גם אנו, נטול שוליים לרשימת הערות. רש״י הוא בעל הבית, אפשרי להרחיב במדרשים ומאמרי חז״ל, לא מעבר לכך. זו הסיבה שמעולם לא ניתנה לנו האפשרות לעשות ׳עבודה׳ על התנ״ך. קיבלנו אותו עם פירוש מובנה, ללא יכולת בחירה.

אז שוב עולה השאלה: האם איננו נאיביים, שלא לומר מטומטמים. מה, אין לנו מוח? לעולם נעתיק ונחזור ונעתיק את מה שאמרו בבית סבא? ברור ואין צורך לטשטש את העובדה המתועדת שכחרדים משהו בתוכנו נותר נאיבי…

כשקראתי את הקטעים האלו חשבתי שאני חולם: ימות המשיח הגיעו ומותר להשמיע ביקורת גלויה על המחנה פנימה? נכון, אמנם, שמדובר ב'בקהילה' ולא ביתד נאמן או המודיע, אבל גם עיתון זה אינו מרשה לעצמו ביקורת בוטה וגלויה מדי.

אז זהו, ימות המשיח לא הגיעו. הכותב [כך לפחות אני חושד בו] החליט להשתמש בטקטיקה של די מודינה ושד"ל. את הביקורת שלו הוא כתב, ובחריפות. אלא שבסוף הוא הסביר למה לדעתו אנו החרדים צודקים בכל אופן. ומדוע באמת? משום שאם רוצים לשמור על האמונה – חייבים להיות נאיביים, תמימים. מי שמרבה את הידע – יודע גם את הרע, ואם רוצים לשמור על האמונה התמימה מוכרחים לעצום את העיניים ולא לדעת כלום מעבר לפירוש רש"י על התנ"ך, כלשונו של גבירצמן. לעומת זאת, ה'סרוגים' המקדשים את האינטליגנציה והידע משלמים את מחיר הפתיחות ואחוזים ניכרים מתוכם עוברים בסוף אל החילוניות.

אני כאמור סבור שהעלאת התירוץ הקלוש הזה כתשובה על הטענות שהעלה מלמדת שהכותב עצמו מזדהה עם הביקורת יותר מאשר עם התשובה, אבל מכיוון שהוא לא הודה בכך בגלוי אתייחס אני לטיעון של 'גודל מעלת התמימות'.

תורה מה תהא עליה?

ובכן: אם היה מדובר על החלטה שאין לחרדי חלק ונחלה בתחומי הידע האנושי שהתפתחו בדורות האחרונים – לא רוצים לדעת רפואה, פיסיקה ומתמטיקה, לא רוצים אינטרנט, לא אנגלית, לא רוצים שום דבר שמגיע מהתרבות המערבית, ניחא. זהו דבר נורא לדעתי, אבל לצורך העניין הבה נקבל זאת.

הבעיה היא שלצורך 'התמימות' הזאת אנו מוותרים על חלק ניכר מארון הספרים היהודי מדורי דורות!

בראש ובראשונה – התנ"ך. גבירצמן עצמו אומר שקיבלנו תנ"ך בלי אפשרות להערות שוליים, ואיננו יכולים לעשות עליו עבודה. האם זו הבעיה? או שהבעיה היא שהמערכת החרדית לא נותנת לחניך שלה שום כלי מינימלי להבין את התנ"ך?

פירושיהם של חז"ל לתנ"ך, ואפילו רש"י, הם פן אחד בתוך כל המכלול האדיר של פרשנות התנ"ך. ובדרך כלל הם אלו הרחוקים יותר מפשוטו של מקרא. אבל האמת היא שאפילו באלה לא משתמשים מעבר לפרשת השבוע. בשביל היהודי החרדי הסטנדרטי – התנ"ך הוא ספר קדוש המונח בארון, לא להשתמש בו כי אם לראותו בלבד. ההבנה שלו בתנ"ך בדרך כלל היא ברמת ה'ווארט': אִמרה בעלת מסר מסוים המנצלת את הפסוק כתשתית, אבל אין לה שום קשר למשמעותו האמיתית.

ומה עם עולם המחשבה היהודי? מה עם ספריהם של הוגי דעות כרס"ג, רמב"ם, רבי יהודה הלוי, אברבנאל ועוד רשימה ארוכה. מכירים משהו? יודעים משהו? התשובה היא 'לא' – באופן חד משמעי! אין ליהודי החרדי הרגיל שום שיג ושיח עם ספרים מן הסוג הזה. היחס אליהם נע בין התעלמות לחשדנות. לחסידים הייתה אִמרה מוצלחת שפטרה אותם מן ההתמודדות עם 'מורה נבוכים'. "איננו לומדים אותו", כך אמרו, "לפי שחוששים אנו שאדם יבין את הקושיה אבל לא את התירוץ, וכך יישאר עם ספקות באמונה". מבינים? כל ה'מורה' אינו אלא ספר עם קושיות שהרמב"ם כתב למען הנבוכים, ותירוציהן בצידן. חוששים אנו שנבין את הקושיה יותר מן התירוץ…

האדם שאמר זאת מן הסתם לא ראה מימיו 'מורה נבוכים' מעבר להצצה חטופה, אבל זאת אִמרה עמוקה מאוד המגלמת בתוכה את כל הטרגדיה, כן – הטרגדיה, של התפיסה החרדית: אנו נעצום את עינינו ונעדיף לא לדעת כלום כדי שנוכל להמשיך ולהאמין בעולם הילדותי, הדמיוני והאידילי שאנו נאחזים בו. לצורך כך נהפוך את ההיסטוריה כולה לחד ממדית, כביכול שום דבר לא נשתנה מאז שאברהם אבינו עלה על בימת ההיסטוריה. הספק היחיד שניתן לדון עליו הוא אם הוא לבש קפוטה ושטריימל, או כובע ופראק. אבל הוא חשב, נהג ועשה בדיוק כמונו.

אז נכון, תמימות היא אולי ערך חשוב. אבל אם המחיר הוא זריקת עולם היהדות החוצה, אני חושב באמת שהמחיר לא כדאי.

ישראל ל' הוא שם עט. שמו של הכותב שמור במערכת

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011
מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בפברואר 2011, ב-גיליון משפטים תשע"א - 703, לא שחור-לבן / קולות מושתקים מן החברה החרדית ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. עיינו במאמרו של בנימין בראון:
    http://is.gd/m3TV2a

  2. המציאות היא שבדורנו המצב השתנה. יותר ויותר דעות חדשות נכנסות לציבור החרדי, והן מתקבלות בחיבה. בני תורה חרדיים רבים עוסקים בהגותם של הוגים חרדיים שדעותיהם בהחלט אינם רק אלו שלימדו אותנו בגן: הרב ליב מינצברג, הרב משה שפירא, הרב נתן רוטמן ועוד רבים. הדיקטטורה ששררה בעשרות השנים האחרונות על כל דעה חדשנית היתה בכדי לבסס את חומות ההגנה של הציבור החרדי, וכיום – בתוך החומות ההגות מתפתחת ובכיוון חיובי.

  1. פינגבק: על הבורות המקודשת של החינוך החרדי « רשות הרבים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: