לעשות את (ספר) השבת / יונדב קפלון

 

למעלה משבעים וחמש שנה אחרי 'ספר השבת' המפורסם מבית מדרשו של ביאליק רואה אור ספר בעל שם זהה ומתכונת דומה. העורך, יונדב קפלון, מסביר מה השתנה, מה התחדש ומהם הלבטים שנוספו מאז. שאלות של עריכה

 

קרוב לשש שנים ארכה מלאכת איסוף החומרים ל"ממך אליך – ספר השבת". היו קטעים שאפילו בשלבי העימוד, העיצוב וההגהות האחרונות שוב שובצו ושוב יצאו – כדרכם של כוכבים לפנות-ערב – ועדיין לא נחתם גורלם להסב אל שולחן הספר הזה או להמשיך ולחפש את גורלם מחוץ לתחומיו. אמנם, לא לבדי דנתי ובחרתי. לאורך כל הדרך סייעה בידי מערכת מורחבת שהיו בה גברים ונשים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים. סבורני כעת שבלעדי עזרתם החשובה, הרי שעד לשעה זו ממש הייתי חוכך בדעתי והופך בה עוד ועוד.

קיצורו של עניין, לפתע פתאום נתמלא האוויר באותן צפירות רמות שהשמיעו, כרגיל, אילוצי הלו"ז, מעשה הספר נחתם באחת, ומנוחת השבת ירדה עליו ועל עורכיו. כך, שאלות יפות אך קשות, ולבטים ממינים שונים, נותרו בעצם פתוחים, וככל הנראה גם יישארו כאלה: פתוחים ומזמינים מחשבה, תפילה מיוחדת, ואולי, בבוא השעה, גם יצירה נוספת, חדשה לגמרי.

      מתוך הכרת תודה עמוקה להמון התגובות הנלהבות ש"ספר השבת" הזה זוכה להן, ברצוני לשתף את הקוראים בכמה מהשאלות היותר-נכבדות שהדירו שינה מעיניי:

כמה מקום לתת לסוגי שמירה וכיבוד לא-הלכתיים של השבת?

כמה ייצוג לתת לכל מי שמשוכנע בכל לִבו שכל כוחה של השבת נעוץ דווקא בהקפדה הנאמנה על כל דקדוקיה?

האם לאפשר לגויים (והיו לא מעט כאלה) להסביר לנו – בעלי השבת – מהי השבת, הראשונית, הפשוטה, כפי שהם חווים אותה; או, במילים אחרות: עד כמה היא באמת רק שלנו? האם גם אומות העולם "מבינים" בה משהו?

בשנת תרצ"ד, השנה שבה נפטר ח"נ ביאליק לבית עולמו, הוציא י"ל ברוך – בהשראתו ובהכוונתו של ביאליק – את "ספר השבת", שחור ועב כרס. הוא מצוי עד היום ב"ארון הספרים היהודי" של אלפי בתים בישראל. אף י"ל ברוך ליקט באהבה רבה מתוך מאות ספרי ראשונים ואחרונים כל מה שהיה נראה לו חשוב לשמר ולהשריד לדורות הבאים. במה בדיוק נשתנו צרכינו שלנו? מדוע, והאם בכלל, זקוקים אנחנו לאסופה חדשה, שמתיימרת, שוב, לגעת בלבבות באמצעות דברי תורה, הגות ושירה חדשים?

ואם השבנו בחיוב על זאת, מי שמני לבחור ולהחליט מה בפנים ומה בחוץ? ואל תהי שאלה זו קלה בעיניכם. לא רק "קפידא" של כותבים שקטעיהם לא שובצו לבסוף מרחפת עד סוף הימים כחרב על ראשו של העורך; הרבה יותר מזה: דור יתום ובור הוא הדור, ולמרבה הצער יש בעמנו אישים דגולים רבים מאוד שרק ספר בהיקף-תפוצה שכזה עשוי להחזיר את פרי רוחם – ולו לעשור אחד או שניים – אל המודעות ואל מחזור הדם של התרבות העברית.

לא פעם חשתי, כאשר ויתרתי על הכללת שורות מופלאות של חכם וצדיק מדורות רחוקים, שכאילו רוחו מתדפקת על דלת חדרי ומתחננת: תן גם לי צ'אנס, תישן עלי עוד לילה אחד בטרם תעשה לי delete ותשאיר אותי בתהום השכחה לעוד מי-יודע-כמה-שנים…

ומכאן היישר להתלבטות מייסרת אחרת, שרק רוח השבת בעצמה סייעה לי, אמנם לא תמיד, להכריע בה וגם להתגבר על רגשי האשמה המובְנים בכל הכרעה שקיבלתי: נכניס אותו, הייתי אומר לאייל פישלר, המתקין הלשוני המסור של ספר השבת; נכניס את הסעיף המסורבל הזה, של השולחן ערוך, המלא קיצורים, וראשי תיבות, וארמית, ולשון מקודדת… נכניס אותו בכל זאת, ורק "אגע" בו קלות, ברשותך. אשמיט ממנו ביטוי שעלול להעליב מישהו (או מישהי) ואשתול במקומו שלוש נקודות קטנות; אוסיף לו מילה [בסוגריים רבועים] שבזכותה אולי הוא יובן בכל זאת; אתרגם תרגום חופשי כל ניב ארמי שעלול להרחיק חצי מהקוראים, וכן הלאה והלאה… האם ישמח רבי יוסף קארו בהתערבות גסה שכזו? האם יעדיף, ממרומיו, שאוותר לחלוטין על הכללת הלכתו בספר הזה – אשר בעבור יהודים רבים הוא עתיד לשמש כשער היחיד לשבת כלשהי בעולמם?

ומה יגידו על מעשי עריכה שכאלה תנאים ואמוראים, והרמב"ם, ורבי יהודה הלוי, והמהר"ל, והגר"א, ורבי ישראל בעש"ט, והרב קוק? האם הבינו ללבי בשעה שהרשיתי לעצמי לבחור ולהציג מתוך ים חכמתם שורות בודדות, זעיר מפה וזעיר משם, ורק את מה שמבטא אל-נכון – לדעתי – את כלל דבריהם ואת רוח הקודש שפיעמה בהם?

ולגופי לבטים בוערים של ימינו, אלה הנוגעים לאותם בנים ובנות אהובים שלנו, הדתל"שים או הקדם-דתל"שים: האם לכלול למשל (כללתי לבסוף) קטע ממכתב נוקב שקיבלתי בזמנו מקצין צעיר, יואב כהן, אשר לימים נפצע כאשר הגן בגופו על אחד מיישובי השומרון:

 קח את שבת בבוקר. קבעו לדיבור שלי עם אלוהים שעה קבועה, נוסח-פנייה קבוע (אותו טקסט פחות-או-יותר, בבוקר, בצהריים ובערב), וגולת הכותרת – מקום מסוים וקבוע! וגם בתוך המקום – מקומות קבועים… אותי הורג לדעת שכולם יודעים עכשיו מה כולם עושים עכשיו: "עם ישראל" כעת מתעורר, מתלבש, שותה את הקפה שלו. בעוד חצי שעה יקראו ביחד ובקול: הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! בסוף התפילה מחכה לכולם "קידושא רבה"; ברבע לאחת השיעור לגברים; ברבע לשתיים שיעור הנשים; ועכשיו – נחים, עד ארבע. כי יש "מנחה" וסעודה-שלישית זריזה – ארבעה ניגוני קרליבך על ציון ועל הנשמה המאירה, וזהו! מוצ"ש! נסתיימה לה כך עוד שבת מנוחה… תגיד לי מה הסיכוי שאחווה משהו חופשי, משהו רוחני, רגשי (יראת הרוממות, אהבת השם, דבקות, ואפילו רק "פירוש-המלות") בתוך תא-המעצר המקושט, הרועש, והמונוטוני הזה, שנקרא בית כנסת?!

"אבל חוץ מלדבר אתה עושה משהו?" – אתה שואל אותי, ואני אשיב: לא לעשות זו העשייה שלי כרגע. להתנקות. להקשיב לצלילים הבודדים של האמת הראשונה שמנסה להבקיע מתוכי. להיכנס להפוגה ארוכה מההצגה הארוכה שבה לקחתי חלק בכפייה ובכאילו-בחירה. במונחים שאני זוכר מהתיכון: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". מי יודע, אולי השבת האחת שכתוב עליה שאם נשמור אותה "מיד נגאלים" היא השבת שאותה הדתיים צריכים לחלל (בקריטריונים שלהם) כדי לחוות בכלל מהי שבת.

 וכהשלמת המשך, מכתב פיוטי שריגש אותי מאוד. בחור בשם עוז שאולוף שלח לי אותו, בסופו של קיץ רחוק אחד:        

גדלתי בקיבוץ (לא חשוב כרגע איזה) בצפון. מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי אל העיר הגדולה – אל העיר ואל הים. אני יודע שאלה ניגודים אבל בשבילי הם ניגודים משלימים. בעיר אתה חיה חברתית, חלק מהעולם: המוח שלך חייב להיות מפוקס כל הזמן כדי להסתדר, הרגשות חשופים ונדלקים מכל גירוי, וגם הגוף שלך צריך לדפוק את ההופעה שלו (מה לעשות, יש תחרות…). לעומת זאת, מול הים, משהו אחר מתעורר. משהו שאני לא כל כך מצליח להגדיר אבל אנסה בכל זאת:

מול הים אני מרגיש תמיד שיש באמת היכן שהוא מישהו או משהו שיותר גדול וחזק מהבן-אדם. מישהו שרוב הזמן מתחבא לך ורק מדי פעם מציץ לשנייה. ומצד שני, המישהו הזה לא מפסיק לחכות שתחפש אותו ושתהיה אתו בקשר. אולי הוא מתחבא בתוך הבן-אדם – והים השואג, עם השקיעה המדהימה, הם בסך הכול עוד בבואה שלו? אולי הוא-הוא הבתוך של האדם?! זה מפחיד וזה מדהים ואני מרגיש שזה יהודי להרגיש את זה. הסבא של הסבא של הסבא שלי בטח גם היה יושב מול ים כלשהו, או מול יער-עד אחד, וגם שובר את הראש שלו מול החידה הזאת. איך אני יודע? אני לא יודע. אני מרגיש את זה בגוף.

הים כאילו לא מפסיק לומר משהו שאני לא מצליח להבין. הוא מחליף צבעים, מחליף מצבי-רוח, לא נרדם אף פעם ותמיד-תמיד שם, בשבילך. מחכה.

וכשאני נזכר במיליוני האנשים שחיים מעבר לים, שהולכים לכנסיות או למסגדים, ומוכנים להרוג ולמות בשביל זה, אני בכלל משתגע. ברור לי שהוא לא נמצא שם. הוא חייב להיות תמיד יותר גבוה מעל כל הבניינים הכי גבוהים, ודווקא מחוצה להם, או מתחת להם… אחרת הוא לא יהיה הוא, אם אתה מבין אותי. כמו שהוא בטח צוחק על כל סוגי הפולחנים שאנשים תמימים עושים "למענו" כבר אלפי שנים והוא עוד אף פעם לא הגיב.

שלושה חבר'ה שגדלתי איתם והיינו ביחד לאורך כל הצבא עושים כעת טרקים רציניים בנפאל ומחפשים שמה, בין המקדשים והמחששות, כנראה את מה שאני מחפש כשאני יורד כמעט כל שבת אל הים.

ואני כנראה בכל זאת מקנא קצת בדתיים על זה שיש להם שמות לכל דבר, וגם תשובות – אפילו שזה די מעצבן לפעמים.

וגם, בזה שיש להם את יום-שבת. יום אחד בשבוע שבו הם באמת עושים קאט לכל הבלגן של החיים, ונזכרים – אם אני מדמיין את זה נכון – בכמה דברים חמקמקים שמעבר לפול-ווליום של היומיום, וגם יודעים איך לעבוד עם זה.

אגב, אני לא בטוח שבלשבת מול הים אין עבודה, אפילו אולי עבודה קשה. אבות האומה לא עומדים מימינך ומשמאלך לסייע לך; מילים יפות ותפילות מרשימות לא מזדמנות לך לפה ועושות לך חצי מהעבודה. אתה לבד בלי עוד אנשים שעושים איתך את ניסיונות ההקשבה והקשר האלה. אתה לבד, נקודה. לבד, וצריך להאמין שהישיבה המהורהרת והמיותמת הזו שלך מול הגלים הגועשים גם היא אמונה. הנה, ידעתי שזה יבוא: האמונה של החילונים היא קודם-כול להאמין שהאמונה שלהם היא גם אמונה. נדבר? שבת שלום!

 

יש בדברים הללו, במיוחד בשעות של דחק ועיצבון, בכדי להתהות אפילו אותי, מי שגדל בבית חסידי ישן וטוב. בימים טובים רגילים "אין מצב" שארשה לעצמי להתנסות בשבת שכזו, שהיא עבורי מחוץ לתחום ומעבר לגדר. אך מאידך, עד כמה עליי לנקוט בכלל הידוע של המאספים והמלקטים הגדולים – מה ש"עבד" עליי, ולא משנה למה, יעבוד גם על אחרים?

אז מה בסוף? לכלול או לא לכלול? האם תועלת תצמח מזה למישהו? האם עלול להיגרם נזק? המעלעלים ב"ממך אליך – ספר השבת" הזה יאתרו מהר כמה מן התשובות הפורמליות שיושמו בו לבסוף. אך המעיינים המעמיקים יוכלו לשמוע מבין כל מיני הכרעות הפזורות בספר גם הדים ובנות-קול של שאלות שתישארנה עוד זמן רב בלתי פתורות.

אלו ואלו יוכלו בינתיים ליהנות ממגוון עשיר של דברי הגות עתיקים, מלוטשים ורעננים, מהמון מיני זמירות ודברי פיוט מזוקקים ומרגשים, ומסיפורי חסידים ושירים עבריים – כאלה שלנצח כנראה לא ינוס לֵחם. מתוך ספר השבת הנ"ל של י"ל ברוך – ומעוד ספרים קדמונים ורבים מאוד – לוקטו תיאורי שבתות מכמירות לב. שבתות מארבע כנפות תבל ומכמעט כל עדות ישראל. שבתות העשויות ללפות בתמימותן כל יהודי שנשמתו עדיין מתגעגעת בקרבו.

אוי לו לדור ואשרי לו לדור שספר השבת הזה מהווה בבואה כלשהי לפניו. אוי לו, מפני שאם היה הדור מתוקן לא היה נזקק לשום מין ספר שכזה: השבת בעצמה הייתה עוטפת אותו, מחיה אותו, ומלבשתו רוח אהבה ושלום. ואשרי לו לדור, מפני שחרף קללת פלגנותו, וחרף בורותו המדכדכת, וחרף גלות הנשמה הפנימית (בחסותה של דברת רוחנית גבוהה) הנה זכה לפתחון-פה, ולהמוני צעירים שוחרי אמת ומחפשי משמעות לחייהם – אלה שכותבים מתוך נפשם, בעברית צחה זו שקמה סוף סוף מן המתים, על אדמה זו שאינה מוותרת לאיש מאיתנו עד שייחשף גם אחרון אוצרותינו הכמוסים.     

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011

פורסמה ב-1 בפברואר 2011, ב-גיליון משפטים תשע"א - 703 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בס"ד

    מקסים פשוט מקסים. הכתיבה שלך יפה ונוגעת ללב. אהבתי את הקטעים שבחרת להביא בקטע זה שאני משערת שהוא "הקדמה"? ואם כי אני חושבת בשונה משני הבחורים שכתבו אליך אני מזדהה ומתחברת עם השאלות התהיות המחשבות והרצונות לגלות את האלוקים שלי, מתוך הדממה, האלוקים שלי שהוא בין בשקט בין ברעש. שואלים היכן נמצא האלוקים והתשובה היא בכל מקום שנותנים לו להיכנס. אז כן גם בשבת המסורתית שעלינו ללמוד אותה, כי היא בית חיינו, וגם בשבת הלבדית האלוקים נמצא, עלינו לשמוע אותו. אין לי ספק שיש מקום לשתי הגישות למסורת לכללים לחוקים הקבועים שיוצקים את התוכן הקבוע זה שאנו מכירים ומצפים לו, ששום דבר לא יכול להפתיענו הכל גלוי וידוע ומכוון. וגם החיפוש בתוך ים הכללים, החיפוש האישי שלי השקט שלי בין לבין כיצד הוא מתאפיין מה אני מוצאת בתוכו? איפה אני מתחברת לאלוקים שלי?! בהצלחה עם צאת ספרך ולכל המחפשים ו…המוצאים. תודה ויישר כח על המילים היפות חגית אש הרשטיקץ.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: