"לו רק תישאר, גם בעברית, שמחתי הדומעת" / יעקב בר-און

 

למשוררת רבקה בסמן בן-חיים לא מפריעה העובדה ששירי היידיש שלה מגיעים לתודעתם של מעטים. מספיק שיהיה אחד שיאהב את השפה כדי שתישאר, היא אומרת. עתה, עם הוצאת מבחר משיריה בתרגום לעברית, גם קוראי העברית זוכים להכיר אותה

צילום: יוסי זליגר

"אני חיה בעברית, בנשגבותה וביופייה – וכל-כולי נושמת יידיש בתוגתה ובבדידותה", מעידה על עצמה משוררת היידיש הוותיקה רבקה בסמן בן-חיים, שבאחרונה הופיע בהוצאת 'קשב לשירה' 'על מיתר הגשם', מבחר ראשון משיריה בתרגום לעברית.

"באתי ארצה מבלי ששמעתי עד אז צליל של עברית, פרט להוראות התפילה ב'צאינה וראינה'", היא מעידה. "זה היה לגמרי טבעי בשבילי להמשיך לכתוב ביידיש, למרות שהעברית הפכה לשפת היום-יום שלי. התאהבתי בשפה הזאת, אבל בשום פנים ואופן לא הייתי מסוגלת לעבור לכתיבה בה, פרט למקרים יוצאי דופן. יידיש היא אצלי שפת הנשמה. היא שולטת בי ולא אני בה".

עם העברית הנהדרת, רבת היופי והקסם, שבה כתבת שלושה משירי הספר, ושאליה תרגמת עשרים משירי היידיש שלך, לצד מתרגמים כמו שלונסקי, בן-ציון תומר, בנימין טנא, דב חומסקי ועוד, מדוע לא כתבת בה יותר כדי להיוודע לדוברי העברית?

"אכן, ידעתי שזאת הדרך להגיע לציבור קוראים גדול יותר, אבל לא הייתי מסוגלת ללכת לקראתו גם כשנאמר לי ששיר שאני כותבת ביידיש נשאר אילם, כשהוא לא בקשר עם רוב הציבור ונותר בלי תהודה רבה. למה הייתי משווה את זה? – אולי ללהקת ציפורים שעוברת ממקום למקום ואלה ששורדות ממנה משמרות את הזיכרון שלה.

"ואתה יודע מה? – לא הפריע לי שאני כותבת למיעוט. יכולתי להסתפק בקורא ובשומע אחד – בעלי המנוח, הצייר מולה בן-חיים. אני לא מצטערת על שנשארתי בשלי ובכל זאת שמחה על שהספר הנוכחי בעברית יש לו תהודה רבה יותר בהשוואה לספרי השירה שהוצאתי ביידיש".

בשיר הפתיחה של הספר, שתורגם בידי רועי גרינוולד והוא היחיד שלצידו מובא גם מקורו היידי, את כותבת: "קח את מילותי ביידיש / וטע אותן בערוגה אחרת. / האם עוד יעלה מהן ניצן, / יעלה כנשימה מנשימותיי? / לו רק תישאר / גם בעברית / שמחתי הדומעת / כמו בשירתי היידית". האם יש בכך משום ספק מסוים לגבי התקבלות שירייך במחלצות החדשות, בעברית?

"הספק אצלי היה לא אם השירים יתקבלו גם בעברית, אלא אם התרגום, גם אם הוא מצוין כשלעצמו, יש בו כדי לגרוע מהמקור. אני מודה שהיססתי. בכל זאת, אי אפשר לצפות שזה יצא מאה אחוז, ואני אומרת זאת גם בתור מי שתרגמה לעברית חלק משירי הספר. עדות לכך יש בשיר שהבאת כאן. אם כתבתי בו ביידיש 'אין אן אנדער שפראך', התעקשתי שבתרגום ייכתב 'ערוגה אחרת' ולא 'שפה אחרת', מאחר שבעיניי שתי השפות הן יחד אותה שפה, אבל כל אחת מהן בערוגה משלה".

אמנות בשואה

כשחשוב לבסמן בן-חיים להתעקש, היא יודעת היטב איך עושים זאת. קרוב לגיל 86 מפגינה מי שנחשבת לאחת מבכירי השירה היידית העכשווית חיוניות תוססת. כמקום הראיון בחרה ב'בית לייוויק', מבצרם של היוצרים ביידיש שהיה זה מכבר לביתה השני לצד מעונה בהרצליה. לא פחות משירתה מרתק סיפור חייה, כמי שנחלצה מהתופת ובידיה שירים שהיו כאוד מוצל מאש.

היא נולדה ב-1925 בווילקומיר שבליטא. הגם ששפת תלמודה הראשון הייתה יידיש, היא כתבה את שיריה הראשונים בליטאית, השפה שבה גם למדה בגימנסיה. פגישתה בגטו וילנה בהיותה נערה בת 16 עם ענק השירה היידית אברהם סוצקבר הייתה גורלית מבחינתה.

בן-חיים: "דמותו התמירה דאז של סוצקבר בלטה בסמטאות גטו וילנה. כשנודע לי על קיומו של ערב שבו היה אמור לקרוא משיריו, בעיצומה של המלחמה, באתי לשם. יצאתי מהאירוע נפעמת ועם תחושה כאילו הסכנה התמעטה. לא הסתפקתי בכך ובאתי גם לערב השירה הבא שלו. בסיומו היה לי האומץ לגשת אליו ולספר לו שכתבתי שירים מילדות, אבל לא רק ביידיש אלא גם בליטאית. כשהראיתי לו שיר שכתבתי בשפה זו, יעץ לי לכתוב רק ביידיש. 'את מבטיחה לי?', שאל. 'כן', השבתי לו".

על עברה שם כתבה בשיר 'ליטא' (בתרגומה): "עצי המחט עוד דוקרים את פסיעותיי / והמרבד הרך מוביל אל עמק הכליה. / והעצים הולכים איתי – הם בני הלוויה / לתהום בשם: היה…"

לא הרפית מהשירה גם תוך כדי השואה.

"וכי אפשר היה אחרת? אני כותבת כל החיים, מאז שאני זוכרת את עצמי. השיר הראשון שלי, שאותו כתבתי בגיל שש, אפילו פורסם בעיתון לילדים שיצא בקובנה. כבר אז כתבתי על הגשם, מה שנמשך גם בספר הנוכחי. כשהיו שואלים אותי שאלה, הייתי עונה בחרוז. 'מתי כבר תדברי כבן-אדם?', שאל אבי. החרוזים הקסימו אותי מילדות. המשכתי לכתוב גם בגטו ואפילו במחנה הכפייה לנשים 'קייזר-ואלד'. צחוק הגורל השם הזה, יער הקיסר. לנו זה היה השאול.

"אם המשכתי שם לכתוב, הרי אני אסירת-תודה לאחת מאיתנו, פלורה רום, שהאיצה בנו להמשיך להתבטא אפילו שם, תוך כדי רעב ותשישות לאחר יום עבודה קשה. אחת מאיתנו הייתה שומרת על הכניסה לחדר, לבל ניתפס תוך כדי היצירה. עליי היה להביא בכל ערב שיר".

על מה כתבת?

"מבגד הפסים שלי כאסירה הייתי תולשת חתיכונת מהשרוול או מהבטנה כדי שיהיה לי על מה לכתוב. והיה ממה לתלוש. הרי הבגדים שם לא היו בדיוק לפי מידה. באשר למכשיר הכתיבה, עבדו איתנו אסירות לטביות שמדי פעם הגניבו אלינו פרוסות-לחם ובכך הצילו אותנו. אחת מהן הביאה לי זנב עיפרון. כתבתי בו עד הטיפה האחרונה, כפי שאומרים. וכשכבר לא היה במה לכתוב, כתבתי בראש וזכרתי מה שיכולתי לזכור".

האדמה תשתוק

מה היו אז לגבייך השירים?

"החיים! אין מילים כדי להביע מה עשתה לנו, האסירות, העובדה שהצלחנו לעסוק באמנות שלנו למרות התנאים. תוך כדי כך שיקפתי בכתיבה שלי את המצב של כולנו".

היכן אותם שירים?

"גם אם מילטתי אותם מהמלחמה, לא פרסמתי אותם אחריה פרט לשניים-שלושה. אז כבר הייתה לי יותר ביקורת עצמית על מה שכתבתי".                                                    

אחרי הכול כתבת – "במה אודה לך, א-לי? / אני אשתוק כאדמה, ואתה / תשמע". על מה הודית לא-ל ומדוע תשתקי כאדמה כשישמע?

"ראשית, אודה לא-ל על כך שנשארתי בחיים ועל שפגשתי את בעלי המנוח מולה ב'בריחה' שלאחר השואה, תחילה בבוקרשט ולאחר-מכן בבלגרד, בהיותנו בדרכים. הוא היה מראשי ה'בריחה' ואני הייתי מאלה ששרדו מהחורבן.

"אתה יודע מה? – עוד נחזור לשיר שציטטת, אבל תחילה אספר מה שקדם לכך. כשהמלחמה התקרבה לסיומה וממרחק נשמעו תותחי הרוסים, אספו אותנו הנאצים והוליכו אותנו ברגל לכיוון עיר הנמל גדנסק במטרה להטביע אותנו שם. כמי שהייתה באחת השורות האחרונות, הצלחתי לברוח בלילה מהשיירה עם שתי ידידות. למרות שירו עלינו, לא הצליחו לפגוע בנו".

לאן ברחתן?

"הגענו תחילה לבית עזוב, שלפי צילום של היטלר על הקיר ניתן היה להבין ששהו בו גרמנים. לפתע נכנסה לשם אישה מאוד זקנה, שנשארה במקום השומם וראתה אותנו בבגדי האסירות שלנו. היא הביאה לנו מים לשתות. משם המשכנו לתחנת הרכבת, בתקווה להגיע למקומות המוצא שלנו. 'לאן אתן נוסעות?', שאל אותנו יהודי שעמד ליד התחנה. 'איש לא נשאר בחיים', אמר והציע לנו לנסוע ללובלין, שם קלטו את הניצולים. זה המקום שבו חזרתי לאנושות. קיבלנו בגדים, אוכל ותנאים בסיסיים. משם פתחתי במסע דרומה לבוקרשט, במטרה להגיע ארצה".

ומה עם השתיקה?

"איש לא יוכל לספר כל מה שאנחנו עברנו. זה בלתי אפשרי. לפעמים מוטב לשתוק. אין מילים כדי להביע כל מה שהתנסינו בו".

הצלת חיים במעפיל

כזוגתו של מולה שלה, שבינה לבינו נרקמה אהבה ממבט ראשון, סייעה כמיטב יכולתה לפעילי 'הבריחה'. "הגיעו אלינו אנשים פגועים עד היסוד והיה עלינו לקלוט אותם ולעודד את רוחם", מספרת בסמן בן-חיים, שב-47' עלתה עם בעלה ארצה היישר לקיבוץ המעפיל, שנתיים לאחר ייסודו, ובכך הצטרפו לגרעין שבן-חיים השתייך אליו עוד בחו"ל.

"כשהגענו אל שער המעפיל, שאלתי אותו: 'מולה, וו איז דעם קיבוץ?' (איפה הקיבוץ?); שום דבר עוד לא היה שם כשבאתי עם צרור שירים בידיי", היא נזכרת. "בשבילי ההתמקמות בקיבוץ הייתה הצלת חיים. מצאתי את עצמי בחיק הטבע, מה שהזכיר לי את ילדותי בליטא. הרגשתי כמו בתחיית המתים. כן, ככה הרגשתי!".

בשיר 'נתיב', שבו סיפרת על טיולך בשדות עם ילדי המשק, כתבת (בתרגום שלום לוריא): "דרדקים סקרנים שואלים, / אך איני מגלה סוד צורב: / עצבותי באורחות טיולים / לא חדלה להעיק על הלב…"

"התלמידים שלי ידעו שעברתי את החורבן ואת השואה וככל ששאלו אותי שאלות לא יכולתי לספר להם על מה שעברתי, אבל השמחה שלהם לא רק השיבה אותי לילדות שלי, כשנזכרתי איך הייתי בגילם, אלא החזירה אותי לחיים.

"אספר לך משהו שאולי יישמע כמעט הזוי. לפני זמן מה 25 מתלמידיי דאז בהמעפיל, כיום הם עצמם כבר סבים וסבתות, יזמו פגישה במרינה בהרצליה, לא הרחק מביתי. הזיכרונות קלחו. תלמידי העבר שלי סיפרו על מה שהלך בשיעורים בקיבוץ, מה שכבר לא זכרתי. אחד מהם, שמוליק, סיפר שכאשר יצאנו לטיול נפל צעצוע שלו לאיזה בור. הוא בכה נורא, ואני העמסתי אותו על הכתפיים והבאתי אותו כך אל תוך המשק. הוא, היום איש גדול, סב לשני נכדים, נעמד ככה לידי ושאל – 'רבקה, איך יכולת לסחוב אותי כל הדרך?'. השבתי לו – 'בכית כל-כך שיכולתי…".

במלחמת העצמאות סייעה למגיני המעפיל. בהמשך החליטה אסיפת הקיבוץ שהיא, הכובסת, תצא ללימודים בסמינר הקיבוצים כדי שתלמד את ילדי המשק. במקביל שמרה על קשר רציף עם משוררי היידיש. "את סוצקבר שבתי ופגשתי מיד עם בואנו ארצה", היא מציינת. "ב-51' הקמנו עם משוררים אחרים את 'יונג-ישראל', קבוצת כותבים ביידיש שהייתה תאומה ל'יונג-וילנה'. סוצקבר דאג לעתידה של היידיש והחליט להמשיך לכתוב בשפה הזאת, וכמוהו נהגנו יוצרים נוספים שהגיעו מהשואה".

ב-59' הופיע ספר-ביכוריה 'טוייבן ביים ברונעם' (יונים עלי באר) בעודה חברת המעפיל. "הספר הזה היה לגביי המשך תחיית המתים", מצהירה בסמן בן-חיים. "תאר לעצמך, קיבוץ של עברית בעברית ומשוררת שמוציאה ספר ביידיש, שפה שהייתה נהירה רק לוותיקיו".

שליחות מצננת

כעבור שנתיים ראתה עולם, כשיצאה עם מולה לניו-יורק, שם נערכה תערוכת ציורים שלו. את שנת השבתון ניצלה ללימודי ספרות ולשון אנגלית באוניברסיטת קולומביה, במסגרת קורסים לסטודנטים זרים. נאמנים לחיים הספרטניים בקיבוץ של אז נמנעו מלהביא רכוש מ'התפוח הגדול'. בסמן בן-חיים: "בכל זאת, התפתינו לקנות ספה. ואז מולה תפס את עצמו – לאף אחד בקיבוץ אין ספה, אז שנהיה יוצאי דופן? שילמנו קנס והחזרנו את הספה…".

שנה לאחר שובם יצאו למוסקבה, כשבן-חיים מונה כנספח התרבות בשגרירות ישראל שם והיא נטלה על עצמה ללמד את ילדי השגרירות. "אגב כך הבאנו תעמולה ליהודים", היא מספרת. "היינו נתונים למעקב מתמיד של הקג"ב, וסוכניו לא עזבו אותנו לרגע. ניסינו בכל דרך אפשרית להגיע ליהודים שם וכתבתי על זה לא מעט".

השליחות במוסקבה קטעה את הקריירה שלה בהוראה. הזוג בן-חיים חזר ארצה באמצע שנת לימודים והיא, אחת שלא מסוגלת לשבת באפס מעשה, מצאה עצמה לזמן-מה עובדת במחלקת העיתונות של משרד החוץ בתל-אביב. הנסיעות ההן לחו"ל ציננו אצלה ואצל בעלה את הלהט הקיבוצי. הם נפרדו מהמעפיל, ובן-חיים רכש גלריה בקרית האמנים של צפת. היא סייעה לבעלה בגלריה והמשיכה לכתוב שירים.

כל היופי של שירת בסמן בן-חיים זוהר מהשיר 'צפת': "השקט של צפת / כמראה מכושפת / אפשר בה לראות / צחור יונה מרחפת / במעוף לאסוף / מרחקים לא מכאן / השקט של צפת / הוא הזמן. / בשקט של צפת / המילים נולדות / זיו פניהן המוכר / נושם זיכרונות, / נשימתן אתה חש / הררית, לא מכאן, / בשקט של צפת / שח הזמן…".

במקביל לצפת, התמקמה עם בעלה (שנפטר ב-93') בהרצליה, כמפלט מהקור הגלילי. כיום היא מגיחה מביתה לפעילותה למען תרבות היידיש, במיוחד ב'בית לייוויק'. כששואלים אותה למען מי היא עמלה כל-כך, עונה בסמן בן-חיים כהרף עין: "אני לא שואלת את עצמי שאלות כאלה. בשבילי היידיש היא לא הסוף של דברים. פעם שאלו את עמוס עוז אם כעבור כך וכך שנים תהיה העברית. הוא ענה ואני מצטרפת אליו – 'אם יהיה אחד שיאהב את העברית, היא תישאר'. כך גם לגבי היידיש".

עברית ביידיש

לבסמן בן-חיים אין ילדים, אך שיריה הם כמו ילדים בשבילה. היא בהחלט אינה משוררת של גטו. היא מעורה מאוד בין משוררי העברית ורבים מהם נמנים עם ידידיה. היא וישראל רודניצקי הפתיעו כשתרגמו ליידיש משירי רוני סומק. "הוצאנו אותם ביופי של ספרון וכך נעשה לגבי שירתו של אורציון ברתנא", היא אומרת.

רוני סומק העיראקי ביידיש?!

"כן, רוני סומק העיראקי! אני בעד לקרב את הקהל העברי לתרבות היידיש. עם רוני זה התחיל כשמיוזמתי תרגמתי כמה שירים שלו. הוא בא לערב שערכנו לכבודו ב'בית לייוויק' וקרא מהשירים שלו בגרסת המקור בעברית ואני קראתי את התרגום ליידיש. מאז אנחנו ידידים טובים ומשוחחים לעתים קרובות. לטעמי, הוא לא רק משורר נפלא אלא גם א-מענטש".

קרוב לוודאי שהשיר החדש בספרך מסתתר באמצעו. 'על קברו של סוצקבר', קראת לו, והקדשת אותו למשורר שכה הוקרת שנפטר לפני שנה. כך כתבת בו (בתרגומו של רועי גרינוולד): "הלילה התייפחו שושנים על קברך, / ושמש לא עלתה למחות את הדמעה. / הלילה פרעה הרוח בשושנים על קברך / לכל אחד קרעה עלה של זיכרון". האם את מרגישה כנושאת הלפיד בעקבותיו?

"אינני אשת-בריקדות (צוחקת). אברשה, כפי שהיינו קוראים לו, ידע לעלות עליהן בעת הצורך. כששאלנו אותו פעם מה צריך לעשות, הוא ענה –לכתוב יותר טוב ולהקפיד על האיכות".

את מרגישה שאת ממשיכה אותו?

" אני ממשיכה את עצמי, לא רק הוא בתוכי…".

יש עתיד לשירת היידיש בישראל?

"נראה לי שכן. לא שאני אופטימיסטית באופן מוגזם, אבל יש לי הרושם שמתחילים כאן להבין שהיידיש היא לא רק בשביל עצמה. כשאני רואה תלמידי בית-ספר מגיעים ל'בית לייוויק' במסגרת לימודי היידיש שלהם, זה נותן לי תקווה שיש עתיד. הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו…".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011

פורסמה ב-1 בפברואר 2011, ב-גיליון משפטים תשע"א - 703 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: