איש פרשת משפטים / ישעיה שטיינברגר

 

ר' ישראל סלנטר, מחולל תנועת המוסר, הוריד את הלמדנות ואת האקסטזה הדתית אל חיי היומיום, תוך הקפדה על תיקון המידות ועל היחסים שבין אדם לחברו. יש הרואים בו מי שהקדים את פרויד

ישיבת סלבודקה בחברון

ר' ישראל ליפקין מסלנט (הגרי"ס) נפטר בכ"ה בשבט תרמ"ג (1883). העולם אומרים שתאריך הסתלקותו חל תמיד בסמוך לפרשת משפטים, רוצה לומר שאם יש גאון שאישיותו חצובה מתוכני פרשה זו והוא מהווה פרדיגמה של ייצוג ערכיה וגישותיה הלא הוא אבי תנועת המוסר.

קולמוסים רבים נשתברו על אודות ההגדרה ההיסטוריוסופית המתאימה לעליית תנועה זו על במת עולם הישיבות הליטאי בפרט והיהדות בכלל. נסתפק בהגדרה התמציתית שה"מוסר" ירד לטפל ברגשות האנושיים הפשוטים וניסח את ההלכות העוסקות בהם. לשון אחר: ר' ישראל, שהיה מגדולי הדור, השכיל להוריד את הלמדנות ואת האקסטזה הדתית, הבדלנית והאינדיבידואליסטית שרווחו בקרב הלומדים, המתנגדים, מהאולימפוס – ולהובילם אל קרנות הרחוב, לעניינים שבין תנור וכיריים.   

ואכן, זאת גם השורה התחתונה של פרשת משפטים. אחרי ההתעלות לפסגות הר סיני ועשרת הדברות יש לנחות למישור הפרטים הקטנים. דיני עבדים, נזיקין ושומרים, קניין, טוען ונטען, חובל ומזיק ונזקי ממון הם הפירוט הקונקרטי של הכללים הנשגבים שבפרשת יתרו. את ר' ישראל מסלנט תפס במיוחד ה"חושן משפט" שבפרשתנו, אף שיש בה מצוות ודינים השייכים גם לשאר חלקי השולחן ערוך. ראוי לציין שאפילו מצווה התלויה בארץ כמו שמיטה מופיעה לראשונה בפרשתנו, בהדגשה סוציאלית: "ואכלו אביוני עמך".

מהאולימפוס אל היומיום

מייסד תנועת המוסר שאף להסיט את כובד המשקל של יהדות הישיבות אל היום-יום ולהעצים את הפשטות – הן של כל אחד בנפשו הוא והן של הציבור ברחוב היהודי. גם אם לא נקבל את האשמתו הבוטה משהו של ע' אטקס ("ר' ישראל סלנטר וראשיתה של תנועת המוסר", הוצאת מאגנס, עמ' 102), המייחס לרי"ס "אדישות תיאוסופית" מכוונת, ברור ששיטתו מצדדת בטיפול שורש באלמנטים היסודיים באדם ובמידותיו המעשיות.

לדעתו של אטקס, רי"ס נטש את ה"מוחין" בענייני אמונה וגרם בכך לנסיגה אינטלקטואלית. הוא נרתע מלעסוק לא רק בפילוסופיה, שאכן הייתה זרה ל'מילייה' שלו בליטא, אלא אף נמנע מלהתייחס לקבלה, למרות קרבתו לתורת הגר"א ולתלמידיו שאימצוה. ולא היא: חוקרים רבים כגולדברג, פכטר ובמיוחד מנחם גלן הוכיחו את ההיפך. האחרון אף מציין שעצם כריכת "אגרת המוסר" הידועה עם הספר הקבלי של ר' משה קורדבירו "תומר דבורה", הצמדה שנעשתה כנראה על ידי רי"ס עצמו, מרמזת על זיקה עמוקה לקבלה.

ועדיין יש אמת באפיון ה"מוסר" כבריחה מהנשגבות, המאפיינת למשל את עבודת ה' בחסידות שנשענת על הקבלה. החסידות פנתה מראש אל הרחוקים ואף אל הבורים ועמי הארצות. היא גם הציעה נתיב שוויוני פתוח לכל לה' יתברך בדרכים שעיקרם ברגש: תפילה ומצוות מעשיות. אבל היא עשתה זאת תוך ניסיון לרומם את היהודי אל ערפילי טוהר דרך אקסטזה דתית ודבקות מיסטית – ואף עיוורת – ברבי ובחצרו. גם תנועת ה"מוסר" ניסתה להגיע כאמור למכנה המשותף הכולל כל אדם, אלא שהיא הלכה בכיוון הפוך – מההר אל הבקעה. היא פנתה תחילה ללומדים והורידה אותם ממגדל השן אל מציאות החיים. תוך כדי כך היא פרמה את האצטלות המגיעות השמימה והציבה את הסולם על קרקע המציאות הנשלטת על ידי המידות האנושיות הבסיסיות. בלא משים היא המירה את הפילוסופיה במשפט ובפסיכולוגיה.

החוויה הדתית הרגשית בחסידות הקדומה עקפה ואף ייתרה לפעמים לחלוטין את  החשיבה ואת הפן האינטלקטואלי. תנועת המוסר עשתה במידה רבה את אותו הדבר אך בווריאציה שונה לגמרי; היא צמצמה את החקירה השכלית ואת הבלעדיות של ה"מוחין" אך לא הציעה תחליף באקסטזה דתית בנוסח המיסטיקה הקבלית. ה"מוסר" התרכז בבעיות הארציות ביותר, תוך מאבק פסיכותרפי ישיר ביצר לאחר זיהוי כוחותיו. החסידות ביקשה לגאול כל יהודי, אף את הפשוט ביותר, על ידי הרמתו מעל עשרה טפחים – ואילו ה"מוסר" ביקש להוריד, במיוחד את התלמיד-חכם, אל הקרקע המוצקה הרציונלית.

מעמדו כענק בהלכה אפשר לו להטיל "פצצה" בבית המדרש הליטאי ולקרוא לסגירת הגמרות לשעה קלה למצער ולהמירן בספרי מוסר (ראה "תנועת המוסר", א, עמ' 146. אטקס מציין את ניסיונות תומכי התנועה לתת לה גיבוי והכשר ולמצוא סימוכין לעקרונותיה היסודיים כבר אצל הגר"א ותלמידו ר' חיים מוולוז'ין). על הקושיה "ומה עם ביטול תורה?!" ענה: "כשתלמדו חצי שעה מוסר בשפתיים לוחשות תגלו מאגרים של זמן ללימוד גמרא שאפילו לא הייתם מודעים לקיומם".

שני לוחות הברית

כשתלמידי ר' ישראל חיפשו הידור מיוחד באפיית המצות, הרב האיץ בהם להקל מעל האלמנה הענייה את העומס והלחץ בשעת לישת הבצק…

אף בשעת פטירתו הדגיש את ה"בין אדם לחברו". מסופר שכשהסתלק מהעולם בעת ששהה בעיר קניגסברג לא היה עִמו אלא תלמיד-משמש, בחור פשוט נעדר השגות. תלמידיו הגדולים, הסבא מקלם והסבא מנוברדהוק, ר' נפתלי אמסטרדם, ר' איצהל'ה בלאזר ועוד התוועדו עם האיש האחרון שזכה להיות במחיצת רבם הנערץ ברגע כה משמעותי. הם חקרו ודרשו את המלווה על אודות הנהגות רבם לפני מותו. הלה לא הצליח להיזכר בשום דבר מיוחד. האם אמר וידוי? בוודאי, ענה הבחור. האם האריך בווידוי, התקדש, מלמל תפילות מסוימות כאלו ואחרות? השאלה נותרה ללא מענה. התלמיד השמש לא היה מסוגל לספק שום מידע מרעיש. גדול הדור, ענק הרגש ועבודת ה' לא הותיר עליו שום רושם גם כשנשמתו עומדת לעלות השמימה. הייתכן, תהו תלמידיו הגדולים בינם ובין עצמם.   

הם המשיכו ללחוץ כדי להשיג מידע נוסף. לפתע נזכר הבחור במשהו. "הרב חזר פעמים רבות לפני הפטירה על משפט משונה – המתים אינם מסוכנים, אין לפחד מהם". התלמידים הוותיקים החליפו מבטים מבינים. התגלה הסוד: ר' ישראל חשש רק מדבר אחד. הוא ימות בלילה והצעיר הפשוט ייוותר עד אור הבוקר עם הגופה. הוא עלול להיתקף חרדה מהשהייה במקום זר עם המת. זה מה שהיה בראש מעייניו של גאון המוסר בעת שנשמתו עומדת לחזור לצור מחצבתה. זו אכן הייתה עבודת ה' האופיינית לו.

עצם ההשוואה העקרונית בין חשיבות המצוות שבין אדם לחברו לזו של המצוות שבין אדם למקום כבר מופיעה ברש"י (שמות לא, יח), אשר ביאר את הדמיון בין שני חלקי לוחות הברית, אולם בתורתו של ר' ישראל מתפתחת השוואה זו גם למישור המעשי – בקריאה ליישם את דרכי החקירה והלמדנות הקיימות ב"אורח חיים" וב"יורה דעה" אף בתורת תיקון המידות. מעיינות היצירה שנבעו מקולמוסו של ר' ישראל מאיר הכהן, המכונסים ב"משנה ברורה" מחד גיסא וב"חפץ חיים" וב"שמירת הלשון" מאידך גיסא, הם הביטוי המובהק לאחידות זו.

תנועת המוסר המשיכה, אם כן, את בשורת פרשת משפטים, שבה מתגבשת סופית אותה ברית כפולה בין ה' וישראל – זו המעוגנת בשני החלקים של לוחות הברית – בין אדם לחברו ובין אדם למקום. ר' ישראל נהיה ל"איש פרשת משפטים" האולטימטיבי (על פי "פחד יצחק", שבועות, מאמר מ"א).

השפעה סמויה

תלמידו הגדול, ר' איצהל'ה בלזער, אפיין את רבו במידת "הצנע לכת" שבו. הוא נמנע מלקבל משרת רבנות ואף לא פרסם ספרים (תורתו מופיעה בכתבי תלמידיו, במיוחד "אור ישראל" ו"כוכבי אור"), התלבש כאחד האדם ונמנע מכל גינוני שררה. למרות צניעותו הוא הרבה להופיע ולעשות להפצת תורתו. הוא ראה בה בין היתר מחסום נגד התפשטות ההשכלה, ולכן הרבה גם בנסיעות למערב, ובמיוחד לגרמניה השכנה לליטא, שם איימו ההשכלה והרפורמה למחוק כל שריד של לחלוחית יהודית (הוא אף למד גרמנית וקיבל אזרחות מקומית כדי להקל על תנועותיו שם).

למרות שאישית ראה בחינוך את גולת הכותרת של חייו, הוא המריץ את תלמידיו לקבל עליהם רבנות ולהתערות בחיי הציבור.

ר' ישראל היה גאון לא רק בתורה אלא גם במקוריות ובמעוף שבהם ניחן. תולדות חייו, שבמהלכם הגיע אף עד פאריס, יוכיחו. ר' יחיאל יעקב וינברג (ב"שרידי אש" חלק ד) מתארו כבעל כריזמה וכושר רטורי יוצאי דופן, וכמי שכבש בדרשותיו את לב קהל שומעיו מכל גוני הקשת. לימים ייסד ר' ישראל כתב עת תורני בשם "התבונה", ובו כתבו כל גדולי הדור. הוא הקים בקובנה מעין כולל עליון ששימש מעין מענה נגד בתי המדרש לרבנים למיניהם שמשכילי וילנא הקימו. בשיאו למדו בו כ-150 אברכים, ורובם היו למנהיגי הדור הבא. הוא גם הקים מכון מיוחד – "בית המוסר" – שבו עסקו בתורת המידות בלבד. כן ייסד בעזרת גבירים ממעריציו בתי מדרש רבים ל"בעלי בתים". לפי הידוע היו באמתחתו תוכניות נועזות רבות ונוספות להזנקת כוח התורה, ואף תוכניות מדיניות, אלא שלא לכולן מצא אוזן קשבת (ראה באריכות ב"תנועת המוסר", הרב דב כץ, חלק א).

המהפכה שהביא לעולם נתקלה כידוע בהתנגדות עיקשת וגרמה למאבק חריף בעולם הישיבות – "פולמוס המוסר" (הרב דב כץ כתב על כך ספר שלם בשם זה). רבים התנגדו לה גם בגלל "המצאת" הנהגות שאין להן תקדים ברור במסורת ובדברי חז"ל. במיוחד קמו מתנגדים לשיטת נוברדהוק ולסגנונה החריג. עם זאת, מעניין שדווקא נוברדהוק הצליחה לשמר רבים מעקרונות הצניעות המעשית שהטיף לה ר' ישראל. אנשי נוברדהוק זכו לקרב רבים ולהפיץ תורה במקומות נידחים ויש להם המשך מפליא ביהדות צרפת מעדות המזרח.   

יש שראו בו את מקדימו של פרויד בפסיכואנליזה ובהבנת כוחו של התת-מודע. אחרים החשיבוהו לצדיק יסוד עולם, נטע מדורות קדומים. מורשתו עד היום נותרה שנויה במחלוקות טעונות. בצד הישיבות הדבקות עדיין, לפחות באופן פורמלי, בשיטתו, קיימים מגזרים רבים גם בעולם התורה הליטאי המתנגדי שממשיכים להסתייג מ"מוסר", ביניהם אסכולות-עלית טהרניות וחשובות, כבריסק וחוגי ה"חזון איש".

מעניין שגם בישיבות הארצישראליות בסגנון תורת הראי"ה קוק לא מזכירים כמעט את שמו ואת תורתו. הדבר נובע כנראה מהקרבה הרוחנית וההנהגתית של בתי מדרש אלו לחסידות, למיסטיקה ולקבלה. גם הביקורתיות המחמירה בדרך כלל של תנועת המוסר אינה עולה בקנה אחד עם גישת החיבוק לכול של "מרכז" ובנותיה. עם זאת, הראי"ה קרע קריעה וישב שבעה כששמע על פטירת ר' ישראל, שנחשב לגדול הדור בימיו (שם ספרו של הרב קוק "מוסר אביך", שנכתב בתקופת פולמוס המוסר, ובמידת מה גם תוכנו, הם מעין מחווה לר' ישראל. כך העיד הרב ישעיה הדרי בשם הרצי"ה קוק).

היום נחלשה השפעת תנועה זו גם בבתי הגידול שלה בישיבות הליטאיות. משרת ה"משגיח" שוב אינה נחשבת כל כך. ואף על פי כן דבר נפל בישראל. באופנים סמויים וגלויים פרשת משפטים ונושא "חושן משפט" חלחלו לתודעת הכול. נראה שרבבות רבות של תלמידי חכמים ויהודים יראי שמים חבים את מעלתם עד היום ישירות ובעקיפין לאותו גאון ליטאי נועז ויוצא דופן.

ישעיה שטיינברגר הוא ר"מ בישיבת הכותל ורב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד י-ם

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג בשבט תשע"א, 28.1.2011
מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בפברואר 2011, ב-גיליון משפטים תשע"א - 703 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: